כל הבלוגים كل المدونات

ארכיון התת מודע 22.6.2009

אף פעם לא התווכחתי עם התת-מודע שלי על שיטת הסלקציה שבה הוא בוחר להוריד מהדף העתיק חלק מהמידע האישי שלי. ואולי בגלל שנתתי לו את הפריבילגיה הזאת -הוא נענה לפעמים לבקשותי לבחירת הפרקים בסדרות של סיפורי חיי החשובים לי, לאו דווקא אהובים עלי. וכל זה בחינם, אבל לא בלי כעס או עצב. אני רושם מילה או משפט באתר גוגל האישי והוא מתחיל. החיפוש לוקח זמן, כי אין לו עדיין אינטרנט מהיר, אבל שווה לחכות. לפעמים הוא מציג את הפרטים כתמונות או סרטים מהיוטיוב, עם או בלי צבעים, או כקבצי וורד. ולפעמים הוא מתקשה ומפנה אותי לאתרים היסטוריים, מהמפורסמים שבהם, שאני לא נכנס אליהם להתעדכן ולחפש את סיפורי חיי, למרות שקבעתי אותם כברירת המחדל בדף הבית שלי.
הסרט הנצפה ביותר בכל הזמנים ברשת חיי הוא דווקא הראשון שעלה לרשת, או לפחות הראשון מאז שהתחילה מדיניות התיעוד בארכיון. אולי יש חשובים ממנו, אבל לא ניתן לשחזר אותם.
אני נותן לו את החשיבות הזו מפני שאני נעזר בו הרבה לפני כל תוכנית חדשה להמשך דרכי המקצועית או המשפחתית. ה-1.9.1984 - היום הראשון שבו אני עוזב את אמא והבית. בשבע וחצי בבוקר לוקחים אותי לגן הילדים בלי הכנה או ידיעה מוקדמות. כך פתאום. בנוסף לכך שאני נפרד מאמי בפעם הראשונה בחיי, אני מוצא את עצמי במסגרת חדשה עם מדיניות וחוקים אנטי דמוקרטים. לא היססתי לרגע אמרתי "זה לא בשבילי. אני רוצה הביתה". נראה אותם מסרבים, אמרתי לעצמי, ואז הגיע הרגע למרד הראשון. פשוט התחלתי לבכות בקול רם, ועוד שני ילדים השתתפו בהפגנה. בהתחילה ניסו להשתיק אותנו ולהגיע להסכם, אבל זה לא עזר להם. לכן נענו לבקשתנו וקראו לאחי הגדול. הגן היה אז חלק בלתי נפרד מבית ספר היסודי. הוא לקח אותי הביתה. טוב אני לא חוזר לשם יותר! אמא ניסתה לשכנע אותי, אבל לא ראיתי שם כלום חוץ ממשחקים. ובבית יש לי מלא משחקים שאני בוחר בהם ולא הגננות. התעקשתי שאני לא רוצה ללכת לשם. אני רוצה לשחק פה בבית, עם האחיות שלי. כך זה נמשך: הייתי עושה הפגנה בשבע וחצי, אז היו גוררים אותי לגן, והפגנה שניה לבדי, באמצע היום. אז הייתה אמא מוזעקת לקחת אותי הביתה. ביום הרביעי החלטתי לעבור להפגנה איטלקית, כלומר להיות שם ולא לשתף פעולה. סתם לשבת.

עם הזמן ראיתי שלמרות שלמסגרת זו יש חוקים ומדיניות, יש בה לא מעט יתרונות. הכרתי חברים חדשים, התחלתי ללמוד דברים חדשים, אבל הרבה חסר ורציתי לשפר את תנאי בגן. התחלתי להתלונן כבר בשבוע השני, בקשתי מאמי בקבוק מים קרים כי בגן אין מקרר והמים בחצר לא קרים כמו בבית. חבר טוב של אבא שלי שאל אותו לפני שנה "מה שלום הבן שלך שביקש שיהיה לו בגן מקרר? תמסור לו ד"ש". בזמנו הוא שאל אותי איך בגן ועניתי שהכל טוב ויפה אבל חסר מקרר. לגננת משום מה הפריע שאני בא עם בקבוק קר מהבית, והיא בקשה שלא אביא. יש מים בגן.
חזרתי הביתה והעברתי את המסר לאמא, שבאה אתי למחרת לגן ודיברה עם הגננת. רשמתי לעצמי ניצחון ראשון. כשביטלו פעילות בגן החזירה לי הגננת את הכסף במטבעות, למרות ששילמתי לה בשטר. סירבתי והתעקשתי לקבל את הכסף באותה צורה שבה נתתי אותו. גם שם ניצחתי. וכמובן לא שכחתי להתלונן על האפליה לטובה של ילדים קרובי משפחה של הגננת, המקבלים את מיטב המשחקים.
אבל ההלם הראשון היה כשהמורה בכיתה א' כתבה את לוח השיעורים על הלוח בכיתה וביקשה שנעתיק אותו למחברות שלנו. את מי שלא יודע לעשות זאת הזמינה אליה לקבלת עזרה. כולם עמדו בתור ליד שולחנה ואני הייתי היחיד שניסה לעשות זאת. בסוף לא עמדתי בלחץ החברתי וניגשתי אלי, והיא ראתה מה עשיתי לבד. ואז - במקום לעודד אותי נתנה לי סטירה. הבנתי שהליכה מחוץ לעדר, אפילו אם לטובתי ולטובת האחרים, עלולה להסתיים בעונש.
לפעמים מנהל בית הספר בא לכיתה והיה מבקש מאיתנו להניח את הראש והידיים על השולחנות ולחלום, ואחר כך לספר לו על מה חלמנו. אני, שהייתי סקרן, הייתי מציץ ורואה את החלום האמיתי שעליו בטח לא רצה שנספר: הוא היה מתמזמז איתה וצובט אותה במקומות אינטימיים, והיא הייתה צוחקת בקול ואומרת "די,די". זה היה ידוע לדורות של תלמידים. כשהיו האחים ובני הדודים הגדולים שואלים אותי אם הוא בא לכיתה הייתי מספר הכל. סוג של נקמה.

מאז, בכל תהליך של קבלת החלטה אני שוקל מחדש את הבחירה שלי. עברתי לא מעט עליות וירידות, לפעמים הלכתי עם העדר ונכנעתי ללחץ חברתי אם הנושא היה כבד וציפה לי עונש גדול, ובמקרים אחרים הייתי מורד בגאווה. יום אחד השבתתי את הכיתה, כשלא נתנו לנו חופש לפני מבחן המגן, ואז נענשתי ולא נתנו לי להיבחן.
כמה מחברי ואני בנינו קואליציה בשכבה למען החלפת המורה למתמטיקה, ובטיול הסופי בי"ב בחרנו שלא לשתף את המחנך ותכננו אותו בלעדיו.
פעם עליתי על השולחן בחדר ההרצאות והודעתי שהפעם עושים סוף לזלזול של מרצה שתמיד איחר להרצאה. העונש הפעם היה משמח: הודיעו לנו שנצטרך להשלים את החומר לבד. במשוב הסופי כתבתי שהוא צריך ללמוד הוראה לפני שהוא בא ללמד אותנו. אמנם לא חתמתי בשמי, אבל את כתב היד המסובך שלי לא היה קשה לזהות.
ניסיתי כל הזמן שלא השתמש בדמגוגיה של קיפוח ואי-נטילת אחריות. בכל זאת - גם למורדים יש עקרונות... מרצה אחת ניסתה לשכנע אותי להתלונן על הקפיטריה. היא כנראה אהבה לאכול יותר מאשר ללמד. לא התלוננתי. יש לה המון כסף, שתאכל במסעדה, לא?
פעם, באוניברסיטה, גרמתי לראש החוג לשנות את שיטת ההרצאה שלה מפרטנית לפרונטלית, ובכל פעם שהתעוררה בעיה במחלקה היא הייתה קוראת לי ומסבירה מה הבעיה ואיך היא מתכוונת לפתור אותה. ובכל זאת הייתי אהוב על המרצים כי שמרתי על איזון בין תלונותינו כסטודנטים לחובותינו. עד עכשיו אני בקשר טוב עם המרצים. קיבלתי תואר בהצטיינות, ובטקס הענקת התארים ראש המחלקה כנראה שמחה מאד להיפטר ממני. כשראתה אותי מדבר עם כמה מהמרצים שאלה: "מה, יש פה הרצאה?" "כן", עניתי, "רק בלי נקודות זכות וחובת נוכחות. ותראי איך אני מתייצב...". היא אמרה בחיוך מאוזן לאוזן: "סוף סוף, בהא!! אפשר חיבוק?"
"בטח", אמרתי, "בטח. חיבוק ונשיקה".

לא יודע מתי יבוא המרד הבא, עכשיו כשאני עם תואר ותעודת הוראה. אולי אהיה מורה, רק שלא יצוץ לי בכיתה בהא קטן...

הכותב- סיימתי תואר ראשון בחינוך והוראה , אך לא עוסק בזה ..
בעל טור בקפה דה מרקר

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם