השתחררות מהקורבנות כפתח לפיוס

נושא

ישראל בן דור - היסטוריון, שפתח לאחרונה טור בדוגרינט, כותב קבוע באלה גוש, איציק גרשוני בא איתו חשבון בתגובה לאחד המאמרים האחרונים ומתייחס לעובדות היסטוריות ודעות אישיות בהקשר להבנת מושג ה"נכבה". איציק מאמין כי רק הכרה דו צדדית בסבל יכולה לקדם אותנו לעבר פיוס היסטורי עם הערבים אזרחי ישראל

שלום ישראל,
קראתי בעיון את מבזק ההיסטוריה האחרון שלך, מה שאני משתדל לעשות כמעט בכל מהדורה של א- לה גוש ותמיד אני לומד ממך משהו. בכתבה האחרונה שלך על היווצרות הבעיה הפלסטינית, אתה כמעט שאינך נוגע בעובדות היסטוריות, אלא מתמקד בדעותיך האישיות, בהבנתך את מושג ה"נכבה" וכיצד לדעתך ניתן להגיע לפיוס ההיסטורי עם שכנינו.
הרשה לי להגיב ולערער על חלק מדבריך:
1. "....הויכוח הציבורי בשאלת הנרטיבים ומשמעותו, רחוקים מעולמו של הנוער שיתבגר ועליו תוטל ככל הנראה האחריות ההיסטורית להחליט בשאלות היסוד של הסכסוך הישראלי- פלסטיני."
מדוע לקבוע שהנוער יצטרך להחליט על עתידו/נו בעוד 15-20 שנה? איזה "שאלות יסוד" תהנה פתירות יותר מאשר היום? האם רק אחרי עוד שתים-שלוש מלחמות נבין יותר את עומק הסכסוך? האם רק אחרי שנמשיך להרוג ולהיהרג נהיה יותר חכמים?
2. ".. רק אם נראה את תפיסת ה'נכבה' בהקשרה הנכון, נוכל להבין את המציאות שבה אנו חיים."
סליחה ידידי, "תפיסת הקשרה הנכון" של הנכבה היא בעיניך בלבד! אני יכול להביא בפניך עשרות ציטוטים ודעות מה משמעותה של הנכבה וכיצד היא נתפסת שונה גם בעיני יהודים וגם בעיני ערבים ולכן הבנת "המציאות שבה אנו חיים" היא בחירה שלך בלבד כיצד להבין אותה.
3. "בחזון העתידי לערבים פלסטינאים בישראל" בחרת להביא ציטוט שאני מסכים איתך שהוא גם בעייתי וגם לא מדוייק (ארוך לציטוט) אך לא טרחת וסיפרת לקוראיך שגם כותבי המסמך, רובם לא הסכימו עם הנוסח עוד לפני הדפסת המסמך.
ד"ר אסעד ג'אנם ממחברי המסמך, עד לא מזמן ראש המחלקה לממשל ומחשבה מדינית באוניברסיטת חיפה, היה אחראי על הניסוח של ההקדמה שציטטת. בראיון עימו אחרי פירסום המסמך הוא מסביר את פשר התקלה:
"האמת היא שהטענה בעניין הקולוניאליזם בכלל לא מופיעה במסמך. אני אמנם חשבתי שצריך להכניס את הניסוח הזה, אבל רוב הכותבים האחרים סירבו ולא קיבלו את דעתי ושינו את הפרק. לא בדקתי את התרגום מערבית, כך שבסוף קולוניאליזםנשאר רק בעברית".
4. כמסקנה של הקטע שציטטת מ"חזון הערבים בישראל" כתבת: "אין בדברים כל הכרה בעובדות ההיסטורית מהן ברור הקשר של העם היהודי לארץ ישראל"
באותו ראיון סותר אסעד ג'אנם את מסקנותיך: "בוודאי שלעם היהודי יש זיקה היסטורית לארץ. יהודים חיו פה בעבר וזה חלק מרצונם לחזור".
ואם ענייננו בד"ר ג'אנם, אזי במאמר שכתב אחרי הוצאת המיסמך הוא מסביר מצויין מדוע תפיסת ה'נכבה' שלך המסיקה שההתיישבות היהודית אינה לגיטימית, היא רק בראש שלך. כל מהותו של מסמך 'החזון' הערבי-ישראלי הוא הכרה שלמה בקיום יישות יהודית במדינת ישראל עם דרישה נחרצת להפסקת האפליה, לשוויון מוחלט ולשילוב מלא באזרחות הישראלית. הנה הדברים:
"אנחנו לא מחביאים דבר ומפנים דרישה ברורה ועניינית לאזרחות מלאה ושווה. במלים פשוטות: אנחנו מתייחסים לאזרחותנו ברצינות. המסמך מציג תביעה להשתלבות, לשוויון ולהגינות במסגרת הישראלית ולא מחוץ לה. אין כאן דרישה לביטול קיומה של ישראל ואין דרישה להסדר שונה מזה שמקובל כיום על רוב היהודים והפלשתינאים בהקשר של שתי מדינות לשני עמים, יש לנו תביעות מהמדינה, במקביל לעובדה שאנו מקיימים את כל החובות שנדרשנו לקיים.
האם התביעה ל"הכרת המדינה בהיותה מולדת משותפת לאזרחיה הערבים הפלשתינאים והיהודים" היא תביעה קיצונית? או דווקא התביעה מהערבים לוותר על כך, היא קיצונית? האם התביעה להפסקת הצעדים הפוגעים מצד המדינה בציבור הערבי ולהנהגת הסדר שמבטיח לציבור הערבי וטו על צעדים שפוגעים בו היא תביעה קיצונית? או דווקא הציפייה שהערבים יוותרו על כך? האם התביעה להנהגת משטר של "דמוקרטיה הסדרית" שיבטיח שילוב יחסי ושוויוני של הציבור הערבי בכל מוסדות המדינה היא תביעה להתנתקות? או דווקא המצב הקיים שיש בו הדרה מכוונת על ידי מוסדות המדינה לפלשתינאים אזרחי המדינה?
מי קבע שמדינה יהודית תתלווה לצעדים של עושק, הפקעה, חוקי אזרחות גזעניים ומדיניות של אפליה בכל הרמות? האם אלה היו אזרחי המדינה הפלשתינאים או מוסדות המדינה היהודיים? ואם זו המדינה היהודית, אז אנו מתנגדים למדינה בהיותה יהודית, וכשישראל תהיה יהודית כפי שבריטניה או שוודיה הן נוצריות, נוכל לחשוב מחדש על עמדתנו. כיום לא נשאר לנו שום פתח, אלא להתנגד לאופיה היהודי של ישראל."

יכולת, ישראל, לבחור הרבה ציטוטים ממסמך 'החזון' אך בחרת דווקא באותו אחד ויחיד שהוא לכאורה קיצוני שנותן לגיטימציה לתפיסתנו את ערביי ישראל כגורם שצריך להמשיך להיזהר מפניו, לחשוד בכוונותיו וכפועל יוצא מכך, להתייחס אליו כאוייב. הרי לפניך ציטוט אחר מהמבוא ל'חזון' המאשר את התפיסה הזו:
"מאז הנכבה ותקומתה של מדינת ישראל סבלנו ממדיניות מובנית של הפליה קשה ודיכוי לאומי, מממשל צבאי שנשאר עד שנת 1966, ממדיניות של נישול קרקעות, מהפליה בחלוקת משאבים, בדיכוי זכויות אזרחיות בסיסיות עד כדי חיים בצל איום בטרנספר ומהתקפות אלימות בהן הרגה המדינה אזרחים פלסטיניים דוגמת: הטבח בכפר קאסם (1956), יום האדמה (1976), ואירועי אוקטובר (2000)."
הנוער שהזכרת, אשר מגלה בורות בענייני נרטיבים גם אינו יודע שחיילים יהודים, 11 שנה אחרי סיום השואה באירופה, טבחו בדם קר 47 נשים, ילדים וחקלאים תמימים רק בשל היותם ערבים.
יש הרבה צדדים ל'נכבה' והרבה צדדים לסבל היהודי, אך דרישתך החד צדדית בסיום כתבתך ש"רק הכרה (הדדית?) אמיתית בסבל ובמורשת ההיסטורית של הקשר בין עם ישראל לארצו, יכולה להוביל לבניית עתיד משותף", אינה אלא עוד מנטרה שחוקה שאבד עליה מזמן הכלח הן מפני שנשמעו עשרות הצהרות בעניין ההכרה בנו כ"קורבן האולטימטיבי" והן מפני שעוד לא הצלחת להפנים, ידידי היקר, ש"הכרה אמיתית בסבל" היא דו צדדית. ועליך מוטלת באותה המידה החובה להכיר בטרגדיה הקשה והכואבת שיצרנו לשכנינו.
רק ביום שנחדל להתבכיין, ביום שנשתחרר מהמונופול על הקורבנות האין סופית הזו, רק אז נגלה שמצויים בסביבתנו עוד אנשים שגרמנו להם, וממשיכים לגרום להם עוול נורא ורק אז נוכל להגיע לפיוס ההיסטורי.

׳׳ –

איציק גרשוני ايتسيك جرشوني:

תושב משגב, רודף שלום וקיום משותף.

לבלוג של איציק בדוגרינט בנושא בני סחנין וכדורגל בכלל


תגובות

"ודור אחר אחר דור, אי אפשר כבר לזכור..."

תושב כמון, מורה לאזרחות ובעל תואר שני במדע המדינה, עוסק בפרויקטים חינוכיים בתחום החינוך לשלום.

למען האמת, עייפתי מהשיח הנצחי על ההיסטוריה והנרטיבים בעיקר בשל חוסר הטעם בכך מבחינת מצבנו היום. זו תופעה מוכרת בכל פאנל או עימות בנושא הסכסוך - מתחילים להסיט את הדיון מהשאלה מה צריך לעשות היום, לשאלת האשמה והאחריות, מי התחיל ומי היה כאן קודם.
ובכל זאת מספר הערות בקצרה:
1. "הפליטים היהודים" מארצות ערב, אינם קשורים בשום דרך לשאלת הפליטים הפלסטינים. הם ברחו או גורשו מארצות ערב והיה להם יעד - מדינה יהודית שהוקמה בין השאר עבור פליטים יהודים. הפליטים הפלסטינים אינם חלק ממדינות ערב, אין להם מדינה אליה יכלו או שאפו להגיע.
2. "הוויתור על עזה" לא היה מעולם. ישראל יצאה מרצועת עזה והקיפה אותה בחומות ומצור, ללא הסכם וללא שום התחייבות הדדית עם הפלסטינים. היציאה הזו הייתה אינטרס ישראלי בלבד, היא הפכה את עזה לכלא סגור ומסוגר והתגובה של העזתים היא כתגובתו של חתול שנדחק לפינה.
3. ההכרה באחריותנו לפיתרון היא בסיס לתקווה. כל השנים טרחנו לברוח מאחריות זו בנימוקים שונים ומשונים, אך אין מנוס מלהודות: אין זה עניינם של ארה"ב, אירופה, אבו-מאזן או אסד. למרות מעורבותם - הבעיה שלנו היא, הנזק המתמשך לחברה, כלכלה, מוסר - שלנו הוא.
יהושע.

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required