ישראל בן דור

היסטוריון, עוסק בהוראת היסטוריה בבית הספר התיכון בחטיבה העליונה. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שכתבתי עוסקת ב"דימוי האויב הערבי ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בין השנים 1947 - 1956" בהנחיית פרופ' יואב גלבר ופרופ' עוז אלמוג. במסגרת תחומי ההוראה: היסטוריה יהודית וכללית, היסטוריה של המזרח התיכון, לימודי ארץ-ישראל. לימדתי כעמית הוראה באוניברסיטת חיפה במשך חמש שנים קורסים בתולדות היישוב היהודי, מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי.עוסק בתיעוד ובכתיבת מחקרים וזכרונות כעוסק מורשה תחת הלוגו: " מחקרים היסטוריים שימושיים".

כל הבלוגים كل المدونات

לַטִיפָה-התבוננות בסיפורו של משה סמילנסקי 22.6.2009

בחרתי להתחיל את המסע בסיפורו של סופר בן העלייה הראשונה, משה סמילנסקי, ששמו 'לַטִיפָה', שנכתב בשנת 1906. מתוך: בני ערב (קובץ סיפורים בשני כרכים), דביר, תל-אביב (1965).

הסיפור הפותח את קובץ סיפוריו של משה סמילנסקי, בני ערב, הוא פשוט בעלילה שבו אך ניתן לפרשנות בדרכים שונות וסותרות. במילים "מי שלא ראה את עיני לטיפה- לא ראה עיניים יפות מימיו", פותח סמילנסקי את סיפורו. סמילנסקי מכשיר את האדמה לנטיעת הכרם הראשון על האדמה שרכש. ליבו מלא שמחה, הטבע זוהר ביופיו מסביב. בין הנשים הערביות, שאספו את האבנים ותלשו את עשב הפרא, ראה נערה בת ארבע עשרה, זקופה ומלאת חן. כששאל אותה לשמה, הבריקו אליו עיניה השחורות:"ועיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות; מתוך בָּבוֹתֶיהָ נזרקו רסיסי שמחה, חיים ותאווה". עטאללה, ערבי צעיר, אמר שזו בתו של השיח' סרבג'י. סמילנסקי הביט בה לפעמים ועצם המבט היטיב לו וגם היא הביטה בו:"ולעתים קרובות הרגשתי את ברק עיניה החם". בשיחה ביניהם סיפרה לטיפה שאביה רוצה לתת אותה נגד רצונה לבנו של השיח' מעגר. התפתחה ביניהם שיחה:
"- חַוַגָ'ה, האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?
- רק אחת, לטיפה.
- ואצלכם אין מכים?
- לא, איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב, את זו שאוהבת?
- אצלכם לוקחות הנערות את מי שהן אוהבות?
- ודאי.
- ואותנו מוכרים כחמוריםעיני לטיפה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.
- אבי אומר - הוסיפה אחרי רגע - כי היה נותן אותי לך, לו היית למוסלמילי?...
שלא ברצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אלי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.
- לטיפה, - אמרתי, היי ליהודיה ואקחך.
- אבי יהרגנו, אותי ואותךלמחרת הגיע אביה של לטיפה לשדה. איש זָקֵן עם זָקָן, רכוב על סוסה לבנה. הוא בירך לשלום את הפועלים וב"חריקת שן" את סמילנסקי. "בין המושבה ובין השיח' לא היה שלום: הוא שנא את היהודים שנאת קנאי". כשראה את בתו, צעק עליה על שהלכה אל "היהודי" בניגוד לרצונו. הוא צעק גם על הפועלים:"יתביישו המוסלמים, המוכרים את עבודתם ללא-מאמינים!". הוא היכה את לטיפה במקלו. סמילנסקי רצה להתערב, אך לטיפה בעיניה ביקשה שלא יעשה דבר. לאחר שהלך השיח', הסבירו הפועלים שהשיח' כועס כי לא יוכל יותר לנצל את הפועלים מבוקר עד ערב, כי "היהודים מתחרים". לטיפה לא באה יותר לעבודה ומעת לעת, בשעות הצהריים, הביאה עופות למכירה וסמילנסקי פגש אותה: "כשראתני, קמה, עיניה היו יפות יותר ועצובות יותר". לטיפה התחתנה בניגוד לרצונה עם בנו של השיח' מעגר. כשנודע הדבר לסמילנסקי הרגיש "כמו דקירה" בליבו. אחר כך לטיפה ברחה מבית בעלה אל בית אביה והוחזרה לבעלה נגד רצונה. עברו כמה שנים. סמילנסקי נישא לאישה. פעם אחת, כשיצא מביתו, פגש שתי זקנות ערביות מחזיקות עופות. אחת מהן הייתה לטיפה. פניה הזדקנו, אך "בתוך עיניה עוד נשארו סימני הברק הראשון". הוא שאל לשלומה והיא שאלה:
"- חוג'ה מוסה לקח אישה?
- כן, לטיפההייתי רוצה לראותהקראתי לאשתי כי תצא החוצה. זמן רב הביטה אלי לטיפה. בעיניה נראו דמעותמאז לא ראיתי את לטיפה".

הרקע לסיפור
משה סמילנסקי (1874 מהדמויות המרכזיות של העלייה הראשונה, נולד באוקראינה
וגדל באחוזה גדולה שניהל אביו בפלך חרסון. הוא הושפע מאוד מן הספרות העברית החדשה ומן הסביבה בה גדל ומכתבי טולסטוי. אביו ביקר בארץ בשנת 1890 ותחת רושם סיפוריו עלה לארץ בהיותו בן שש עשרה וחצי. הוא התחיל לעבוד כפועל שכיר מטעם פקידות הבארון רוטשילד בכרמי ראשון לציון. אביו רכש כאלף דונם קרקע במושבה חדרה, שנוסדה בשנת 1891. משה ויֶתר צעירי המשפחה עלו על הקרקע בחדרה והשתכנו בצריף שהקימו על גבעה בודדת במרחק רב מה"חאן", מקום משכנם של מייסדי חדרה. הם חלו בקדחת ועקב התנאים הקשים נאלצו לעזוב את המקום ולחזור לראשון לציון. משה שכב שם חולה חדשים אחדים בקדחת. בקיץ 1892 באו הוריו ודרשו ממנו ומכל החבורה לחזור לרוסיה. שני הצעירים, זאב ודוד, חזרו אך משה נשאר. אחותו גם היא נשארה וזמן קצר לאחר נישואיה, בראשון לציון, מתה מן הקדחת. משה התאושש והמשיך לעבוד כפועל בראשון לציון. בשנת 1893 רכש אדמה ברחובות, התיישב שם, נטע כרם גפנים ושקדים ועסק בפלחה. בשעות הפנאי עסק בכתיבה, בצרכי צבור ובהוראה מתוך התנדבות. בד בבד עם עבודתו החקלאית, הרבה בכתיבה ובפעילות במסגרת המושבות הראשונות, היישוב היהודי בארץ-ישראל והתנועה הציונית. הוא נאבק לעצמאותן של המושבות משלטונו של הבארון אדמונד דה רוטשילד. בשנת 1906 חלה במחלה קשה ונסע לשוויץ לניתוח. עקב היותו בשווייץ הוא גם השתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי בבאזל. בתקופת ההחלמה שלאחר הניתוח כתב את הסיפור "לטיפה". במקרה נפגש עם עורך עיתון באידיש והסיפור תורגם ופורסם לראשונה באידיש ואחר כך תורגם לעברית והודפס על ידי חמדה בן-יהודה בעיתון "השקפה". מאז המשיך סמילנסקי לכתוב סיפורים "ערביים". כשחזר ארצה יסד ביחד עם ש. בן-ציון ודוד ילין (ובהסכמת אחד-העם) את הקובץ הספרותי "העומר". גם בו פרסם סיפורים מחיי הערבים, ועליהם היה חותם בכינוי "חוג'ה מוסה". כתביו יצאו לאור בשנים עשר כרכים בהיותו בן שישים. כל ימיו עסק ב"שאלה הערבית" והתקרב לחוגים שדגלו במציאת פשרה ופיתרון של שלום, כגון "ברית שלום" ו"איחוד".

קריאות אפשריות
במבט לאחור מן המציאות הקשה והמורכבת בה אנו חיים ותחת כובד ההיסטוריה, הסיפור
"מזמין" דרכים רבות לקריאה ושיבוץ בהקשרים שונים. ניתן להמחיש כי הוא ניתן לשילוב,
עם חבישת "המשקפיים" המתאימות, בכל נרטיב.
בנרטיבים הציוניים של העלייה הראשונה הוא ניתן לשיבוץ כשיר הלל למתיישב, המביא את הקִדְמָה ובשורת "האור והדרור" לערבים הסובלים תחת עול המסורת והדת ובמיוחד לנשים, שמעמדן קשה ביותר. שורשי העימות נמצאים בקנאות הדתית, שנלווים אליה הקנאה והכעס עקב התחרות של היהודים והשינויים שהם מחוללים.
בנרטיב של בני "העלייה השנייה" הרי זו דוגמא לניצול קפיטליסטי, שאינו מביא לכיבוש האדמה ולצמיחת העם. רק עבודה עברית של היהודים על אדמת הלאום תביא לגאולת האדם, העם והארץ. הנה, כמעט נפתה הכותב ללכת אחר משוגות ליבו והתאהב בערבייה, מכיוון שחשב לבנות את משקו על עבודה שכירה.
אם נקרא את הסיפור דרך עיניו של אדוארד סעיד ("אוריינטליזם"), הרי זו דוגמה מובהקת להלך רוח קולוניאליסטי, המנצל את המקומיים וסבור שהוא מיטיב את מצבם. במקום
להעריך את תרבותם הייחודית כשוות ערך, הסיפור מנציח את יחסי הכוחות של המתיישב מול היליד. הכותב משליך את רגשותיו על האישה הילידה וסבור שמכיוון שהוא נושא את דגל הקדמה, מגיעה לו גם אהבתה- אך הוא אינו מוכן לשאתה לאישה כפי שהיא. עליה להפוך לחלק מהקבוצה אליה הוא משתייך, כלומר- לאבד את זהותה המקורית.
על פי הנרטיב הפלסטיני המאוחר, הסיפור הוא הוכחה מובהקת לכך שהציונות מראשיתה היא חלק מהקולוניאליזם העולמי, בדומה להתיישבות הצרפתית באלג'יריה ובמקומות אחרים. ההתיישבות הציונית מראשיתה השתלטה על האדמה והמים וניצלה את ראייתה ארוכת הטווח, את הארגון ואת הידע המדעי העדיף להשתלט על פלסטין. הרגשות המובעים בין המספר ללטיפה אינם העיקר וגם אין להם משמעות אנושית. זו ראשיתה של המזימה שהובילה שלב אחר שלב מהמושבות הראשונות ל"נכבה", אסונם של הפלסטינים.
על פי החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל (מאת הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, על ההקדמה חתום שאוקי חטיב, יו"ר ועדת המעקב העליונה לערבים בישראל ויו"ר הועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, 2006) מוגדרת מדינת ישראל כך: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלסטין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה".
מה היא הראייה העדיפה בעיני?
המצב הבסיסי המאפיין את העלייה הראשונה הוא, לדעתי, מפגש בין תרבויות שלא היה ביניהן בעבר כל קשר. מאלפות בעניין זה חוויותיהם של ראשוני המתיישבים בחדרה, שבאו מרוסיה. הירידה מהאונייה בנמל יפו עוררה חששות רבים ואפילו הגמלים נראו כחיות מוזרות, שלא ראו כמותן ועצם המראה עורר פחד. סיפרה אחת המתיישבות הראשונות:
"מאלכסנדריה הפלגנו ליפו ושם ירדנו בסירות אל החוף. הקריאות והצעקות של הערבים בחוצות יפו, וכן תלבושותיהם ומנהגיהם, הבהילונו בראשונה אך אט אט התרגלנו. רושם חזק עשו עלינו הגמלים, אלו החיות הגדולות והאמיצות בעלות הקול הנוהם, המעוררות פחד ופליאה בלב אנשים חדשים שמקרוב באו" (יהודה לייב שניאורסון, מפי ראשונים, עם הספר (1963) עמ' 75).
ראשוני המתיישבים התקבלו על ידי הערבים בח'אן של חדרה כאילו באו מכוכב אחר. אפילו גון עורם הלבן היה חידוש והערביות שפגשו את המתיישבות הופתעו מהחיוורון ומיששו אותן. סיפרה אחת המתיישבות: "למחרת בבוקר התמלא הח'אן ערבים אלה היו החראתים [האריסים] של בעל האחוזה סלים ח'ורי, שישבו באוהלים בקרבת הח'אן. הם באו לח'אן לעניינים שונים ובעינינו היו פראים גמורים. הערביות, זוכרת אני, ניגשו אליי והתחילו למשש אותי. נבהלתי והתחלתי לצעוק, אך הן צחקו והרגיעוני. לובן פני וידי מצא חן בעיניהן. התבוננתי בנזמיהן, בצעיפים המלוכלכים המכסים את פניהן עד האף, לאוזניי הגיעו צלצולי התכשיטים שעל ידיהן וקשרי המטבעות השונות על צוואריהן. אט אט התרגלתי אליהןשניאורסון, מפי ראשונים, עמ' 76).

מעבר לכל הנרטיבים, ברור שבין המספר ללטיפה ניצת זיק אמיתי, מאותם רגשות החוצים את כל התרבויות וכל הגבולות. סמילנסקי נוגע בעצב חשוף במיוחד ביחסים בין יהודים לערבים. האפשרות שיתפתחו יחסי אהבה עומדת בניגוד גמור לכל החומות בין העמים הנבנות על ידי השייכות, הסמלים הלאומיים והדת. ייתכן שביהדות, כדת קטנה ורדופה במהלך ההיסטוריה, החומות אף עבות עוד יותר. המספר ולטיפה מסתפקים במבטים ובשיחות קטועות ואינם מעיזים לחצות את הקווים, אולם במציאות וברומנים המאוחרים היו זוגות שהעיזו יותר. הסיפור "לטיפה" נחשב בספרות העברית כאבטיפוס לסיפור אהבה בלתי אפשרי בין יהודים לערבים. ברומנים הסיפור מסתיים במפח נפש ובסבל, כנראה כעונש על עצם פריצת הטאבו. כך קרה ברומן של סמי מיכאל חצוצרה בואדי (1987) וברומן של אלי עמיר יסמין (2005). גם ברומן של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך (2002) מסתיים ניסיונו "לעשות רושם" על נערה ערבייה בת גילו בכאב ובסבל.



- …"

- …
… – 1954), – …" (

תגובות

מה למדתי? שאהבה תנצח

ישראל שלום למרות המאמר הארוך נהנתי מהאופציה לראות איך הנרטיב משרת אידאולוגיות שונות, שאצלך באו בעיקר בחתך היסטורי, ויצרו רושם כאילו לכל תקופה יש את הנרטיב שלה , אני חושבת , שחלק מההתמודדות עם נרטיבים , תהיה כשנגלה שנרטיב הוא גם קולקטיבי אבל לא רק, לעיתים הוא גם של אדם אחד .
כמי שעוסקת בחינוך אני שואלת איך אפשר לתת מקום מכבד לכל נרטיב , גם אם הוא סותר את הנרטיב שלי.
והאם באמת בסוף האהבה תנצח? בזוגות מעורבים , זו כבר שאלה לפעם אחרת
תודה

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם