מצב האמנות בַּסְפר

נושא

הפעם, מביא לנו דודו פלמה, יותר מהצצה לעולמם של אמנים בגליל, אליהם הפנה בין היתר שאלה- "האם פריפריה היא סתם אזור גיאוגרפי הרחק ממרכז כלשהו, או שהיא מצב תודעתי שקיים בראשם של אנשים?" מהמונולגים שאסף, אפשר לחוש בתסכול מהול בשמחת חופש הבחירה

"למעשה אין אמנות. יש רק אומנים." כתב גומבריך בפתח סיפרו "קורות האומנות". ובכך ביקש לומר שהמילה "אמנות" מתארת סוג של שאיפה בלתי אפשרית להגדיר את הדבר הזה הנאגר בתרבות לאורך זמן. שבעצם, שאיפה זו, מסתירה את העובדה שמשחר ההיסטוריה של התרבות אומן ועוד אומן ועוד אומנית... כך עד אין סוף אומנים, שמעשה יצירתם הוא בעצם תוצאה סטטית של אירועים דינמיים שחוו במהלך חייהם.

או שאולי בעצם "אומנות" היא קו דמיוני המחבר בין נקודות מפגש שונות בין בני אדם עם בני אדם אחרים, שנעשו שותפיהם, לפרק זמן כזה או אחר, לניסיון להגדיר ולתאר את המסע המרתק הזה הקרוי חווית הקיום האנושי, ואשר העבירו באמצעות האמנות את תולדות ניסיונותיהם והחוויות שחוו הלאה לעבר העתיד.

שישים שנה לתקומת המדינה, ואני יצאתי לבדוק מה כואב לאומני הגליל ומה הם חושבים על מצב האומנות והחברה. האם לדעתם פריפריה היא סתם אזור גיאוגרפי הרחק ממרכז כלשהו, או שהיא מצב תודעתי שקיים בראשם של האנשים? ובכלל, לגלות האם הצטברה מסה קריטית שהגיעה לכדי אמירה "אומנותית".

האומנים שדובבתי יוצרים רשימה מקרית בעליל, שבהכרח איננה מכסה את כל אומני הגליל, וכולם בחירה אישית שלי. יותר מזה, נדמה לי שיהיה נכון לומר שבקלות הייתי יכול לבנות במקום הרשימה שהכנתי, רשימה אחרת של אומנים, שאף אחד מהם איננו מופיע ברשימה הנוכחית ולמרות זאת איננו פחות חבר שלי, או אומן פחות טוב בשל כך.

וזה מה שיצא:

רועי רשקס- מחזאי.
את רועי אני מכיר כבר שנים. הוא חי בהר, בקיבוץ סאסא. בשנות השמונים עשינו ביחד את "כמו בתוך קופסה", קברט סאטירי שכתבנו ביחד ואני ביימתי. אחר כך הלך ללמוד תיאטרון באוניברסיטה ומאז שסיים את לימודיו הוא חי, נושם וכותב תיאטרון בקצב מדהים. הייתה תקופה שחשבתי שהשתלט עליו חייזר, אחרת אי אפשר היה להסביר את העובדה שהוא כותב בערך עשרים מחזות בחודש, ולפחות אחד מהם עולה כל שבוע על במת תיאטרון אחר.

"האמת שאני בדרך כלל ממציא את התיאוריות רק אחרי שהדברים קורים". כותב לי רועי, "אני חי בפריפריה כי כאן נולדתי וכאן הבית שלי וכאן אני מרגיש הכי בנוח. כדי לעודד את עצמי המצאתי לאורך השנים כל מיני תיאוריות שמסבירות בצורה משכנעת למה עדיף יותר לגור כאן. אני מאמין שהחלום האמיתי של כל אמן זה למצוא את הקול האומנותי הייחודי שלו. למצוא את הדרך הנכונה. בתחום המחזאות, לדעתי, רק לוין ואלוני הגיעו לכך עד היום. הריחוק מהביצה המרכזית מגביר את הסיכוי למציאת דרך שכזו.

הדבר הכי עצוב בתאטרון הישראלי הממוסד בשנים האחרונות זה לגלות עד כמה כל ההצגות דומות. עד שאתה זוכה לראות משהו חדש יוצאת הנשמה. אני חושב על הכתיבה בפריפריה כדימוי לענף החושחש שסבא שלי היה שותל ליד התפוז ומחבר אותו לגזע כדי לתמוך אותו. משהו שיוצא מהצד אבל מתחבר לעץ הראשי. ויכול להיות כמובן שפריפריה זה משהו בראש שלי בכלל. לא יודע. כמו שאמרתי בהתחלה, האמת היא שאני לא מבין בדיוק מה קורה כשאני יוצר, ואני חושב שטוב שכך. עץ הדעת הוא האסון שלנו. לדעת מה נכון ומה טוב ומה מצפים ממך. אני אוהב ללכת לאיבוד. לצאת לדרך בלי לדעת לאן נגיע בסוף. ככה אני אוהב לכתוב. ברגע שהכל מתוכנן מראש הולך כל הכיף, אין הרפתקה, משהו כמו לזיין עם חוברת הדרכה צמודה.

בקיצור, כן פריפריה לא פריפריה, אני רק מתפלל ומייחל שתמיד תהיה לי האפשרות לכתוב מה שבא לי, מתי שבא לי, וללכת לאיבוד בכל מחזה מחדש. לכבוד יום העצמאות השישים למדינת ישראל, אני מצרף שיר מאופרת רוק שגמרתי לכתוב השבוע: סליחה מולדת, מאימא כשבאו חיילת קצין ורופא, באמת שרציתי להיות גיבורה. אבל לא התנהגתי יפה. התעלפתי, והתביישתי נורא. החיילת אמרה לי - נגבי ת'דמעות! כי בנך נפל כגיבור! אימא תפסיקי, מה יש לך לבכות? הבכי כבר לא יעזור. למרות שידעתי שזה רע ואסור, ליד הקבר התחלתי לבכות. הפרעתי לכל נבחרי הציבור, לשמוע את מטחי הכבוד. מעל קברך אני עומדת, מנסה להפסיק לרעוד. אני מבקשת סליחה מולדת, כי הייתי בכיינית עד מאוד. מהטלביזיה שלחו צוות שלם, לשמוע כמה היית נהדר! כל מה שהצלחתי להגיד להם - שזהו. הכל נגמר. מייד עלו דמעות בעיני, והלב החל מפרפר. המולדת הזאת גדולה עלי, בשני מספרים או יותר. חזרת הביתה ילדי הקטן, הייתי צריכה להיות שמחה. אך זולגות הדמעות מעצמן, מולדת, אני מבקשת מימך סליחה".

אמיר ניר- אמן ישראלי.
שב לא מזמן מארבע שנים בניו- יורק, בה למד ולימד אמנות. עוד קודם לנסיעתו לניו-יורק התגורר ולימד בגליל. היום הוא מתגורר בקיבוץ הגושרים בו הוא מלמד ציור ב"בית הספר לציור פיגורטיבי" שהקים במקום. כשאני מתבונן בעבודותיו של אמיר אני קולט את הבדידות הגדולה הנגזרת מן הקיום האנושי.

וכך הוא כותב אלי: "הנה אני מתחיל את תשובתי אליך, רגע לפני שיורד הערב על יומו הראשון של שעון הקיץ הבא עלינו לטובה. שהרי ימות החורף הקרים קשים הם לאמן ולצייר בפרט ובעיקר למי שחום השמש הוא מזונו העיקרי. אתה שואל על מצב האמן בפריפריה ואני בוחר לענות כך: צייר-אמן עסוק מן הסתם בלהיות מעורב בשיח רחב של סביבה אומנותית. ראה עד כמה השתתפות בדיאלוג שכזה כמעט בלתי אפשרית מהמקום בו אני חי. ישנם לא מעט מקרים בהם אני ממש מאלץ את עצמי לנסוע לתל אביב וירושלים כדי להתעדכן, ומעטות הן הפעמים המעוררות בי עניין.

גם ל"מרכז" לא ממש אכפת ממני וממה שאני עושה, ועל כך אין לי כל טענה, כבר הבנתי שיש לי אחריות מלאה על המוצאות אותי- לפחות ברמת הכוונה. ומכאן שטוב לי במקום הזה. יחד עם כל המרחק הפיזי-ענייני, יש בכל זאת רצון כן להשפיע וכן להגיד שיש משהו מעניין, שאני מציע בכל הקשור לעשייה הציורית ולאיך צריך להתייחס לציור היום. לפעמים חוסר הסבלנות שלי לאיטיותם של תהליכים מוציא אותי משלוותי, אבל אני משוכנע שכמה מהם, אלה שהולכים לעומק, יביאו לכך שמה שאני זורע עכשיו, כאן בהגושרים, יישא פירות גדולים.

למה זה טוב להיות רחוק? כי זה מאפשר לעבוד לעומק למקומות שמהם צומחים. נוצרת אפשרות לבדוק גישות, מתוך סקרנות של חוקר ופחות מתוך רצון לבדר מישהו. האמן בפריפריה, המקבל את עצמו כמשתייך אליה, עוסק בציור עצמו, בשפתו, באפשרויות של החוויה הויזואלית, אסתטיקה לשמה ואסתטיקה שיש עמה מסר - כלומר, היצמדות דתית משהו למסגרת המרובעת של הפורמט, הכמעט מוחלטת, בהקשר של הציור וניסיון להשפיע על כל מילימטר מרובע שבו בנגיעת מכחול ייחודית..."

"...אני חוזר אליך אחרי יותר מעשרים וארבע שעות. הפסקה של שבת שבה בעיקר עזרתי לסולימאן להדביק אבנים יפות במטבחון בגלריה החדשה. הנה לך עיסוק של אמן בפריפריה, המבין שהדבר הטוב ביותר כרגע יהיה להקים גלריה עצמאית, שאוכל להציג בה את היצירות הייחודיות שלי ושל מי שיבוא אחרי בהמשך, ללא תלות או יחסים לא בטוחים עם גלריות המרכז המרוחקות. מן המקום בו אני נמצא כיום, משחק האמנות ברור לי ואני משחק אותו עכשיו בהתאם לתנאים שלי. עייפתי מהניסיון הנואל לפצות את תשוקותיהם של בעלי גלריות וקובעי מדיניות. מעכשיו נפתח דף חדש ביחסי עם הסביבה ועם הקהל שלי."

ורדה יתום- פסלת.
חיה ויוצרת בסאסא, אבל מרגישה קרובה הרבה יותר לחסן נאסאראללה מאשר לסצינת האומנות הישראלית. כאשר פגשתי בפעם הראשונה בעבודות של ורדה נכנסתי להלם תרבותי. הדמויות הכורעות/קשורות נגלו אלי כאל ארכיאולוג המגלה תרבות שנכחדה בחפירה ארכיאולוגית. היה משהו שותק, עצוב ואנושי כל כך בסבל האילם של דמויותיה האניגמטיות שרציתי לבכות.

אחר כך, תוך כדי שיטוט באינטרנט, הבנתי שהיא נחשבת היום לאחת מעשרת הפסלים בקרמיקה המובילים בעולם, ונחשפתי לגודל ההחמצה הישראלית. וכך כתבה לי ורדה, רק חודש לאחר ששבה מתערוכה בניו- יורק:

"נכון להיום אני מרגישה בעננים... לפני כחודש חזרתי מתערוכת יריד יוקרתית 'the Art Show' שהתקיימה בניו יורק בבניין ה'ארמורי' שבמנהטן. התערוכה נחשבת לחשובה ביותר בעיר ניו- יורק, שבה נמצאות מיטב הגלריות בארה"ב המציגות את האומנים והאוספים החשובים שלהם. האספן ובעל רשת הגלריות "בבקוק גלרי'ס" שרכש "מיצב" שלי, ייחד והקדיש את הביתן שלו לעבודותיי. על הקירות שברקע הוצגו ציוריהם של אנדי וורהול, וויל ברנט, מרסדן הרטלי, כריס אופילי, ואומנים נוספים כדגא. עבודותיהם נבחרו כך שיתקיים מעין דיאלוג בין ציוריהם לבין המיצב שיצרתי 'מיתת כלולות', שהיה מורכב מדמויות של חתנים, ששזור בהם חוט חשמל הפורץ דרך ראשיהם והם ניצבים על גבי כני ברזל חלודים. העבודה זכתה להתעניינות עצומה ומבקרים כתבו שזו העבודה המרתקת ביותר ביריד. בעקבות הצגתה הזמין אותי בעל הגלריה לתערוכת יחיד.

לפני שנסעתי, שלחתי חומר על התערוכה לכתבי האמנות ב'הארץ' ו'בידיעות'. כתבה גדולה ומרכזית התפרסמה בעיתון 'ידיעות אמריקה' המופץ בצפון אמריקה, שבוע לאחר שפרסם כתבה על תערוכה של מיכל רובנר. האם התפרסמה שורה על כך בעיתונות הארצית? התגובה הייתה צפויה מראש...כלום.

אין יותר מכך כדי להמחיש את מצבו של האמן בפריפריה. זה שאין באפשרותו להתחכך בערבי פתיחה, לשבת על כוס בירה או קפה עם פיגורות המרכיבות את מה שמוגדר כ'סצינת האומנות הישראלית', או לדשדש בביצה הרדודה והצפופה הזו. לצערי, כל המוסדות, מרמת היישוב הבודד עד לרמה של מנהיגות אזורית, אינם מבינים את חשיבות התרומה של האומנים לאיכות החיים באזור, לאפיון הייחודיות והבידול שלו מאזורי הארץ האחרים, ולהעצמת התיירות האזורית והאפשרות למשיכת מתיישבים איכותיים. יחס זה מתבטא בגדול בחוסר הקצאת משאבים כספיים לנושאים רבים שיכלו לגשר בין הריחוק מהמרכז לבין הפעילות האומנותית. דברים אלמנטריים כמו: שילוט נאות, או מרכז מידע שיספק מידע לכל בעל גלריה או אספן אמנות המגיע לארץ.

מדוע, למשל, אין המועצות המקומיות שבפריפריה יוזמות חוק, כמו שנהוג בדנמרק, שכל גוף ציבורי, מפעל או ישוב, הזקוק לעזרת המועצה, יחויב בהקצאת אחוז מסוים מהכנסותיו לרכישת יצירות אמנות? החוק בדנמרק מנוצל לרכישת יצירות אומנות המוענקות כמתנות ע"י מפעלים לעובדיהם, או כשי לקניינים. החוק מהווה גם מנוף להפצת יצירות אומנות כמו למימון הפעילות האומנותית. לצערי הרב, גם המוזיאונים שבפריפריה עדיין לא הניפו את הדגל לקידום ולייצוג אמני הפריפריה. רובם מצטרפים, בעליבות מעליבה, לקולות הבוקעים מהמקהלה התל אביבית. אינני מבינה מדוע אין עדיין ייצוג לאוצרי מוזיאונים מהפריפריה בכל הוועדות המחליטות על פרסים משמעותיים. יתכן, שכמו הרבה דברים בחיינו, גם הדבר הזה תלוי באנשים שמונו משום מה להפעיל ולייצג את המוסדות האומנותיים בפריפריות."

יהודה לוי- מוזיקאי.
חבר קיבוץ הגושרים. המזכיר האקדמי של מכללת תל חי וזכור לטוב כמלחין הישראלי הראשון שחיבר מוזיקה לצופרים של מכוניות. בזמנו עשינו פרויקט או שניים ביחד. כן והכי חשוב, יהודה הוא מן האנשים האלה שכשאתה מדבר אתו בטלפון אתה שומע שהוא מחייך. ואלו דבריו:

"בתשובה לשאלתך בעניין הקשר בין אמנות לפריפריה. בניגוד להילה המעטרת את ראשיהם של יוצרים בפריפריה (קובי עוז, כנסיית השכל, שדרות, ירוחם) ומייחסת את כל משאבי היצירה שלהם למצוקות המקום, עבורי, אין למושג "פריפריה" כל יתרון או משמעות ואין לו כל השפעה, לא על הנושאים המטרידים אותי מאוד ולא על סוג המוסיקה או הסגנון בו אני כותב. למעשה העיסוק שלי בכתיבת מוסיקה איננו תוצאה של "מוזה פולנית" שלא נותנת לי מנוח, או סערות נפש בלתי נשלטות (כמתואר בביוגרפיות של מלחינים מפורסמים), אלא עוד ערוץ תקשורת אומנותי, המאפשר לי להביע דעה או עמדה באמצעות כלי ביטוי שרכשתי במהלך שנים ארוכות של לימוד וניסיון.

לצערי, רבים מחברי המלחינים, שקיומם הציבורי תלוי בתפוקה שלהם, נאלצים לשמור על מעמדם וקיומם "בברנג'ה" ע"י כתיבה מאולצת, זאת גם כשאזלו להם הרצון וההשראה. מלחינים אלה מוצאים עצמם עסוקים לרוב בחיפוש בלתי נלאה אחר מבצעים שיעשו להם טובה או ברכישת מגירות נוספות לאחסון יצירותיהם, שאין להן דורש.

למזלי ולאושרי הרב, וללא כל קשר להימצאותי הגיאוגרפית בפריפריה, העיסוק במוסיקה איננו מקור פרנסתי, לא מקור המעגל החברתי האהוד עלי במיוחד, ולא אמצעי להשגת פרסום או להקמת מועדון מעריצים. לשמחתי, כמי שעסוק באופן מלא בעבודתי כמזכיר אקדמי של המכללה בתל חי (מ-1996), אני יכול להרשות לעצמי לכתוב מתי שאני רוצה ולמי שאני רוצה והואיל וכל היצירות שכתבתי עד היום (בין אם לתזמורת סימפונית, מוזיקה אלקטרונית, מקהלה, הרכבים קאמריים, לאירועי תל חי 87 ו-93, לפסטיבל כפר בלום 2005 ו-2007, ללהקת המחול הקיבוצית, אופרת פופ, שירי חג ומועד ועוד) נכתבו במסגרת הלימודים או ע"פ הזמנה, אינני חייב תודה לאיש ובודאי לא לפריפריה בה אני חי.

מאידך, אין לי ספק למשל, שקרבתי הגיאוגרפית לאתר ההנצחה של אסון המסוקים, היא זו שהביאה אותי לבחור בנושא טעון זה (עשור של הזנחה מבזה של המדינה ושל משרד הביטחון), לכתיבת היצירה "יהי עפרכם לעדות", שבוצעה בפסטיבל כפר בלום 2007 (שוב, ביוזמתי ולא ביוזמת "הפריפריה"). לסיכום, עובדת היותי "אמן בפריפריה" לא תרמה דבר לא לתפוקה המוסיקלית שלי ולא למעמדי בקהילת המלחינים. למען האמת אני חש שבזמן שיצירות שלי מתבצעות בארץ ובחו"ל אין ל"פריפריה" בה אני חי כל עניין בכישורי האומנותיים, ובודאי שאינה עושה דבר על מנת לעשות בהם שימוש או לתת להם במה. לצערי, הצעות נוספות, שהעליתי מספר פעמים בפני פרנסי התרבות, למתן ביטוי רחב יותר ליצירה המוזיקלית המקורית באזור, לא זכו לכל התייחסות ולמען האמת, הרמתי ידיים. אם הפריפריה מחפשת אותי, היא יודעת בדיוק איפה אני גר."

רחל רבינוביץ' ואלי קופלביץ'- זוג אומנים.
חיים ביחד בקיבוץ דפנה. אחד הדברים הקשים בעולם צריך להיות שני אומנים שחיים ביחד. ובכל זאת אני סבור שהם עושים זאת בחן אופייני לאנשים שאת המלחמה הקשה ביותר שלהם הם נלחמים נגד עצמם בסטודיו, ושמי כמוני יודע שאין מחיר שהיו צריכים לשלם על הבחירה ,שעוד לא שילמו. ולכן למרות הניסיון הנואש להמשיך ולעסוק באמנות בקיבוץ שעבר הפרטה, ולמרות חייהם המשותפים, הרי שכל אחד מהם הוא גם אומן בפני עצמו בחלקת אלוהים הקטנה שלו בשדה האמנות הישראלית.

רחל רבינוביץ'- אומנית.
כותבת בשקט מהודק. כאילו היא משתדלת שהמילים הנכתבות לא ירימו את קולן. כנראה שלכך התכוונו חז"ל כאשר אמרו ש"לשון רכה תשבר גרם": "הי דודו, בקשתך איננה צנועה כלל ועיקר, כי הרי איך יכול אדם להגדיר את עצמו ע"י עצמו? ומי כמוך יודע ש'האדם תבנית נוף מולדתו'. אמן ישראלי החי בקיבוץ, ממקם עצמו בשולי שוליה של השוליות השולית. כל אלה על קצה המזלג ממקמים אותך במקום הנכון: שולי העולם התרבותי= ארץ ישראל, שולי הארץ= צפון, שולי החברה בה חי האמן= קהילה מופרטת.

ופה הפתעה: כל מה שנאמר לעיל אמור היה לאשש את הגישה שקושי קיומי וריחוק ימנעו עיסוק באמנות. אלא שלעתים ההפך הוא הנכון. אפשר לאמץ את הגישה הטוענת שיצירתיות הנה דרך להתמודד עם קושי. התבוננות יצירתית מחייבת: רגישות, גמישות ומקוריות. ריחוקו של אמן מאלץ אותו להגיע לגרעין הקשה של האמת, ללא כחל וסרק. דווקא מפני שאין הוא חשוף לאפנות, הוא מוצא עצמו לעיתים חופשי ליצור בכיוונים משלו. נכון, אין שום בעיה להתעדכן כיום: אינטרנט, ערוצי תרבות בכבלים, מגזינים ועיתונות. אך זוהי אופציה נבחרת.

לכן ברור שליצור לאורך שנים בפריפריה=צפון של הפריפריה=ישראל, גם אם יש אינטרנט, זהו דבר מהותי. היו תקופות מורעלות של תצוגות אינסופיות, לחץ ויצירה אינטנסיבית, יש לכך מחיר. יש תקופות של קול דממה דקה, שהבידוד יוצר ואקום ואז המחיר כבד מנשוא. יחד עם זאת, מתחדדת ההבחנה בין עיקר לטפל. הפעולה הציורית הופכת להיות העונג העמוק, והיתר להבל הבלים. לגזור פרנסה מאמנות משמעו למכור נשמתך לשטן. יש חופש לעשות את ה"שטויות" שלך בכנות שמאפשר הבידוד. המרחק נותן פרספקטיבה מדויקת לקרב התרנגולים של הזירה המרכזית. עוד לא מצאתי את האיזון בין היכולת לקיים חיים מלאים ועמוקים של יצירה בשקט שמאפשר הריחוק בפריפריה, עם היכולת להציג מתי שאני רוצה. אתה לא חלק מהמיליה האומנותי כשאינך נוכח ב"פתיחות", מלקק למוקדי הכוח, לאוצרים, גלריסטים ,אספנים, מבקרי אמנות... משתמע מכך שפריפריה היא בעצם הפרעה דו קוטבית המוגדרת קודם כל ע"י המרכז ואחר כך עוברת בתהליך של הפנמה להגדרת הזהות של עצמה."

אלי קופלביץ'-
אומן שעבודותיו מעוררות בי תמיד עונג מיוחד. חף מכל פוזה הוא חותר ללא לאות אל האמת שלו, כשהוא משרטט בעדינות ובתמימות של ילד את העולם. כשאני קורא את הדברים המרירים עדינים ששלח, נדמה לי שאני מבחין לפתע בפרנץ קפקא מציץ מעבר לכתפו וקורץ:

"שלום דודו ידידי אני שולח לך הגיג לא חגיגי במיוחד: שמי אלי ואני יבואן ירקות, טוב, להיות יותר מדויק, ירקן. צועקים לי, תביא עגבניות, אני מביא. תביא קישואים, אני מביא וככה זה הולך. את היום אני מבלה בכלוב של מדפים, מוצרי צריכה ותאורת ניאון עוינת.

בלילות אני מזדחל לקוביה אחרת. יש תאורת ניאון, מדפים מלאים ניירות ושאר מכשירים, כסא ושולחן ארוך- סטודיו. הפער בין האתרים קטן מהנדמה. בשניהם אני מספק מוצרים רק שבשני אני נאלץ גם לייצר אותם. נדמה לי שקוראים לזה קניין רוחני. הביקוש לו נמוך למדי והמסחר בו דומה יותר לזה שבאלבניה.

בסטודיו אני מבלה שעות, ימים, שנים וברגע שמזהה קצה זנב של רעיון, אני תופס, מכניע אותו ומצמידו לנייר. התבוננות ממושכת בסדקים שבקיר לא תמיד מועילה, אבל החשש מריק מעלה עניינים כאלה ואחרים ומעורר התרגשות ועונג. כיף לי, אני צייר. אנשים שואלים אותי: "תגיד, במצב החדש אתה מצליח לעשות משהו"? אני מזהה בשאלתם דאגה מהולה בתקווה שהכלכלה החדשה מחלישה את האימפולס היצירתי, אבל אני, לי זה בכלל לא משנה. מה שהורג את היכולת ליצור קשור יותר בגיל מתקדם ובבידוד סביבתי. עולם האמנות אוהב להצטופף במרכז. היה ובחרת לגור בשוליים הרווחת ביושר את הנידחות שלך. זה לא נורא, זה אפילו אצילי במידה, אבל תורם רק מעט להכרה. אם זה נשמע כאילו אני מתלונן, מרגיש דחוי, אז כן, קצת, אבל טוב לי ככה ואני אפילו די מאושר."

דוד פיין- פסל גלילי.
חבר מעין ברוך. קיים בנוף כל-כך הרבה זמן, עד שהוא נעשה כבר דומה לסלע שבו הוא מרבה לעבוד, בזלת שהותכה באש וולקנית ואחרי בליה רבת שנים היא עדיין אתנו כאן, קשה וחשופה. הוא מהאומנים שפשטותם ויושרתם מסמנים את אישיותם ודרכם האומנותית כאחת. ותמיד הוא מעורר בי מחדש את געגועים לאנושיות ההולכת וחסרה, ולאנשים המדברים בעיקר רק באמצעות המפסלת:

"שלום דודו, ניסיתי להגדיר לעצמי מהי "פריפריה". מצאתי הגדרה הנראית לי- "השוליים המקיפים מרכז כלשהו". כשאני חושב על עצמי בתור אמן שגר ועובד בפריפריה בישראל, זה לא משנה לי. ידוע לי שהגליל העליון רחוק מתל-אביב, אבל לי זה עושה רק טוב. נכון שאני לא מגיע לכל אירוע או לפתיחת תערוכה שאני מוזמן אליה בתל-אביב במוזיאון או בגלריה ידועה. אבל לעומת זאת אני לא מגיע גם לכל אירוע ותערוכה המוצגים בפריפריה ויחד עם זאת נוצרה כאן מציאות לא מוצדקת- אם הצגת בגלריה "גורדון" בתל אביב אתה נחשב מאד, אבל אם הצגת בגלריה המצוינת במחניים, אתה נחשב פחות. וכנ"ל במוזיאונים. אם לא הצגת במוזיאון תל-אביב אתה לא קיים. ובמוזיאון מצוין כמו "תפן" לא בטוח שמבקרי האומנות יטרחו להגיע. למה? כי רחוק להם.

אבל אם נחשוב לרגע, הרי תל אביב רחוקה מניו יורק, האם זה הופך את תל אביב לפריפריה? אז אם אתה באמת רוצה הכרה אתה חייב לנסוע לניו- יורק ולהציג בגלריה מכובדת. ואני הייתי בניו- יורק! בקרתי בגלריות ידועות ונאמר לי שמוכנים להציג את עבודותיי בתנאי שאהיה בסביבה כדי שאם ירצו עוד עבודות אהיה זמין. כלומר, אהיה חייב לגור בניו יורק! לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב על זה. לא הייתי מסוגל ליצור בסגנון הייחודי והאישי שלי מבלי להיות במקום שלי- בארץ. ולא סתם בארץ, אלא בפריפריה- במעין ברוך. האמנות שלי שייכת לאזור בו אני חי. אני צריך את הנוף עם החרמון, את החצבני, את שדות הבזלת- כן! רחוק מניו-יורק ורחוק מתל-אביב, מהפריפריה של הפריפריה.

מסקנתי היא שאמנות יכולה להתקיים בכל מקום, גם אם תהיה רחוקה מהמרכז. מה דוחף אותי ליצור? מה שדחף אותי לגלף דמויות בסבון בגיל 6. ומה שדחף אותי בתור ילד לבקר כל יום במוזיאון ליד הבית שלי וללטף ולסגוד לפסל השיש של רודן, במקום לשחק בכדורגל עם החברה בפארק. אני לא קורא לזה "כאב", אבל הדחף הזה נמצא איתי עד היום כשאני הולך לסטודיו."

במקום אפילוג: כאשר יצאתי לדרך, לברר לעצמי האמנם ישנם אומנים בגליל, והאם עולה איזה דיוקן כלשהו של אמנות מעבר לאומנים עצמם, רציתי באמת לשרטט דיוקן של אומנות בגליל. ועכשיו משהגעתי לקצה המילים, אני יכול רק לומר, בשפה רפה, שמעבר לתחושה המטרידה שלא קל להם ושאין נביא בעירנו, אני שמח להסכים עם קביעתו של גומבריך ש"למעשה אין אמנות. יש רק אומנים". ויש אומנים בגליל. במיוחד כאלה המנהלים בדרכם המיוחדת דו-שיח נוקב עם המקום שלהם ועם האדם. וכל עוד הם יהיו, אז אולי, אולי תהיה גם לנו אמנות שתעניק מעט טעם לקיומנו הקשה במקום הזה.

כריעה לבנה-יצירה של ורדה יתום מתוך: http://www.varda-sculpture.co.il/

כריעה לבנה-יצירה של ורדה יתום מתוך: http://www.varda-sculpture.co.il/
תיוג
ישובים
דודו פלמה دودو بالما:

מכפר הנשיא, סופר, אומן, מחנך ועיתונאי. من سكان كفار هنسي، كاتب، فنان، مربي وصحافي.

לבלוג של דודו פלמה


תגובות

יש פריפריה לפריפריה

דודו שלום
קראתי בעניין רב את כתבתך, וראיתי שחסרים לי כל אותם אומנים בפריפריה שאינם קיבוצניקים, שגרים בכפרים במושבים ובערים מניחה שתגובותיהם היו מביאון באופן מובהק יותר את השוליות שלהם.
תודה על העלאת הנושא

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם