כל הבלוגים كل المدونات

קורבן המלחמה שעוד לא התגלה

איך הגענו לנושא השיחה אני לא זוכר בדיוק. דיברנו אולי על המלחמה האחרונה, על הבחירות האחרונות ועל ראשי הממשלה שהיו, על אריק שרון ומלחמת לבנון הראשונה, על הסרט "ואלס עם בשיר" שנורא רצה לראות ושאל איפה אפשר להשיג. ועל איך שהוא, בלי שום החלטה, נאנס על ידי הזיכרון שלו. הוא פתח בסיפורו האישי.
"תשמע ... אני השתתפתי במלחמה הזו..." הוא התחיל לדבר בכל חלקי גופו.
"יום אחד תקפו מטוסינו גדוד טנקים סורים. שנרגעו התותחנים במקום עברנו אנחנו, חיל הרגליים, ליד הטנקים השרופים. הכל היה שקט חוץ מקול מנוע של טנק שרק הוא שרד.
נגשנו לשם, אני וחברי. היו גופות שרופות מפוזרות סביב הטנקים וריח של בשר שרוף. כשעברנו בין הגופות שמענו קול קורא בערבית 'מיה, מיה' (מים, מים). הסתכלנו ולא ראינו את הפנים שלו. כולו שחור חוץ מבגדיו, שכנראה היו חסיני אש".
אני שומע באוזני את סיפורו ורואה בעיני את שפת הגוף שלו, שמספרת לא פחות. הוא הפנה את הפנים שלו הצידה, הניח את כוס הקפה על השולחן. כנראה הלך לו התיאבון. או שהפלאשבק של המלחמה עורר אותו, והעייפות התגמדה מול הרגשת האשמה. הוא שם רגל על רגל ודחף את ידיו ביניהן. הייתה רעידה קטנה בכל גופו, כאילו הוא באמצע החורף, בהרי הלבנון, במלחמת לבנון הראשונה. הוא זקף את כתפיו, אולי כדי לחסום את אוזניו מפני הקולות הצורמים שעלו בהן, מה ששמע אז ושחזר אליו עכשיו. והמשיך לספר...
"חבר שלי לקח בקבוק מים וכיוון אותו לפה שלו. בערך, פשוט שפך את זה על פניו. תוך כדי כך ראה משהו לבן מציף לו מכיס החולצה, ושלף את זה. זה היה תצלום שבו ראינו את פניו. הוא ואשתו ושני בנים".(ושוב הוא מפנה את פניו. כנראה שהתמונה שוב צצה לפניו. לרגעים הוא גם עוצם את עיניו). "הוא הסתכל בתצלום והעביר אותו אלינו. היינו חמישה. אחד אחד לקח, הסתכל והעביר אותו מהר לשני. אף אחד לא יכול היה להתמודד עם העיניים של אשתו ובניו. הסתכלתי בתמונה הזו ואמרתי: אלוהים, הוא בסך הכל בן אדם כמוני. גם לי יש אישה ושני בנים. ואז בא המפקד וצרח עלינו לעזוב מיד את השטח...הנחנו את התצלום על חזהו ועזבנו מהר. וכל הדרך ראיתי גופות, חלקן מכוסה בדגלים שלנו, חלק בכיסוי שחור. מאוד קשה לראות בן אדם מת, לא משנה מאיזה צד. תשמע ... הוא היה בדרגה גבוהה. לא יכולנו לסרב או להתווכח איתו...". לא ידעתי אם המשפט הזה מופנה אלי או למצפונו. הוא רוצה להאמין שהחיל הזה שרד וחזר למשפחתו ולבניו, אמר. אחר כך אמר: "בטח באו אחרינו אלה שאחראים על הטיפול בגופות, וטיפלו בו."

ואתה פשוט חושב לעצמך: למה, למה כל ההרג הזה? למה אנחנו הורגים אחד את השני. למה גם אני עזבתי משפחה ובאתי לכאן? בשביל מה? אדמה? שנאה? הרי אנחנו הורגים אחד את השני כי מישהו יושב שם בממשלה ומחליט על מלחמה... לא יודע, אני חושב שזה האגו. האגו של המנהיגים. האף שלהם.

הוא בורח מסרט העבר, מתעשת.
"המחשבות האלה באות אליך בהפוגות שבין הלחימה. כשאתה נח ויושב אתה קר, ומתחיל לדבר עם עצמך. אבל כשבא הצורך בלחימה אתה חם. קם ולוחם בכל הרצון והכוח, כי אין מה לעשות. הצד השני רוצה לירות בך, ואתה צריך להגיב או להקדים לירות (אולי ניסה לתרץ למה הרג אנשים מהלאום שלי, אבל אני ידעתי שאלה יותר תירוצים למצפונו. הוא פשוט דיבר לעצמו ולא אלי). לפעמים אתה מבקש שתפסק הלחימה, לקבל מנוחה, ומצד שני - כשאתה נח אתה פשוט נלחם במחשבות עם עצמך. עד מתי? עד מתי?"

"תשמע, הבן אדם הוא החיה הכי מסריחה", אני עונה לו. "כן, ההתנהגות שלו גרועה מחיות."
"לא לא. הריח של הגופות", הוא תופס את האף שלו, "ביקשו מאיתנו פעם לנקות גדוד שלם של נ"מ סורי שהשתלטנו עליו, כדי להעבירו לארץ. פתחנו המכסה העליון של הראשון - וואי וואי איזה ריח! ואיזה מראות. אלה שבפנים מתו מזמן והגופות שלהם היו נפוחות. ואיזה ריח זוועה. ברחנו. אמרנו שלא יכולים לעשות את זה. הזמינו יחידה מיוחדת לדברים כאלה. תשמע, מלחמה זה זוועה. מחריד. חלק מהחברים שלי עוד סובל מהלם קרב. נכי הלם קרב. מקבלים קצבה... בוא נקום. נגמרה ההפסקה... לא שתינו את הקפה..."

אחרי שנכנסתי לנעליים של החיל הלוחם, אמרתי לעצמי: מזל שלא הייתי חייב לנעול את הנעליים האמיתיות.

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם