החיים יפים 6.6.2009

"חיים הם דבר בלתי אפשרי. אין זה חייב להיות כך. אך זו המציאות. זה נס שאנחנו פה, שיש עצים, שיש ציפורים. זה באמת נס, מפני שהיקום כולו מת. מיליונים ומיליונים של כוכבים ומיליונים של מערכות שמש מתים, בלא רוח חיים. רק על הכוכב הקטן הזה, ארץ, שהוא בעצם אפס – אם נחשוב עליו באופן יחסי, הוא רק גרגיר אבק – רק עליו נוצרו החיים. זהו המקום בר המזל ביותר בכל היקום. הציפורים שרות, העצים צומחים, פורחים, ויש בו אנשים אוהבים, שרים, רוקדים. משהו לא ייאמן קרה."
(מתוך הספר: "חיים-אהבה-צחוק").

כולנו אנשים. בני אדם. בשר ודם. עצמות, שרירים, סחוסים, מפרקים וכולי, עד לרמת הד.נ.א. זה החומר ממנו אנו עשויים, המטריה. אבל כל אחד יודע שהוא לא רק שריר וסחוס. שיש עוד משהו. משהו שלא תלוי בזמן המקמט. חלק מאמינים בייחודיותה של כל נשמת אדם באשר הוא. חלק מאמינים שנפלאות אלו מקורן במוחנו המפותח. ישנן כל מיני וואריאציות על הנושא.

אינני מתיימרת לספק כאן תשובות. האדם הוא יצור מיוחד ומורכב, אין על זה ויכוח. אך אני רואה אותו בעיקר כבעל פוטנציאל ובחירה. כאשר הבחירה שהוא עושה טובה – אזי ביכולתו להביא לצמיחה ושגשוג של כל מערכות החיים. ביכולתו לגלות עולמות אחרים, ביכולתו להביא לעולם הזה שמחה, ריפוי ויופי. בגרעין הבסיסי שלו, טמון בו הפוטנציאל לקיום של הרמוניה עם כל הסובב אותו.
כאשר בחירתו שגויה – כפי שאנו רואים בזמנים כאלה ואחרים, ביכולתו להביא לחורבן וכליה. הפוטנציאל האנושי מתחלק לשתי דרכים חדות עד כאב. דרך הלידה, החמלה והקרבה, ודרך האגואיזם הדורסני שלא דופק חשבון לשום דבר ולא רואה ממטר, חוץ מאת עצמו כמובן.
תהיתי לעצמי, מהו מקורה של "בחירה טובה" אם כך, ועניתי לעצמי שמקורן של בחירות מסוג זה, גדולות כקטנות, חייב להימצא במקום סמוי מן העין. לא נמצא אותו מונצח בספרי ההיסטוריה או מוצג במוזיאון. לא נשמע אותו בנאומים של ראשי מדינות. לא ידברו עליו (למעט מקרים יוצאי דופן) בחדשות הערב. לא ימכרו אותו בפרסומות. אין בו כוח – כסף – או שררה. לא רבים הם האנשים שעוסקים בו, חושבים עליו, מקדמים אותו.
מקורה של בחירה טובה הוא ראשית בהבנה שהאדם אינו "נזר הבריאה" כפי שמתיימרים לכנותו. האדם הוא בהחלט יצור מחוכם, אך הוא אורח כאן על כדור הארץ, בדיוק כשאר היצורים החיים עליו, מהבקטריה ועד הוא עצמו. ואם כבר הוא קיבל את התואר "נזר הבריאה" – אז באותה נשימה הוא גם קיבל עליו אחריות גדולה לקיים את חייו לצד שאר הברואים, ולסייע בהתקיימותם ושימורם, מה שלא ממש קורה. בני האדם בעיקר עסוקים בשימור והתפחה של חשבון הבנק שלהם, או בהישרדות. תלוי איפה הם ממוקמים על הסקאלה.
כל מי שראה את סרטו של אל גור "אמת מטרידה"( כדאי לראות כדי לדעת), או כל מי שהסתכל ולו קצת, החוצה מתוך ארבע קירות ביתו, מבין שאין עוד הרבה זמן בשבילנו כדי לאזן את המצב שהבאנו אליו.
מאז המהפכה התעשייתית התקדמנו מאוד. ככה אנחנו נוטים לחשוב לפחות וזה בחלקו גם נכון מאוד. נמצאו תרופות (על חשבונם של בעלי חיים רבים מאוד), נבנו מערכות מאריכות חיים (אחת הבעיות האקולוגיות הצפויות לנו בעתיד היא כמות רבה מדי של בני אדם על כמות משאבים בלתי מספקת), שיפרנו איכות החיים (בעיקר את חייהם של העשירים גם כך), תאגידי ענק רקמו חיים (ועם הזמן העלימו את חנויות הרחוב והמפעלים הקטנים), אנשים הוטסו לחלל, המחקרים הרפואיים בשיאם ועוד התפתחויות כאלו ואחרות. אך איפה אנחנו עומדים היום עם כל "ההתפתחות" הזו? עם כל הכבוד אליה, איזו זכות קיום יש להתפתחות לווינים וחלליות שטסות לירח ולמחוזות רחוקים, כשכאן, בכוכבנו הקטן, מי השתייה הולכים ואוזלים? וזו רק דוגמא אחת, האם ההתפתחות היא ברת קיימא בכלל? קשה לענות. לאט לאט אנחנו מתחילים ללמוד איך לשמור על הסביבה ולמה זה חשוב. זה תהליך שאין לו רווח כספי מיידי ולכן טרם נחקקו חוקים מעשיים במדינות המתפתחות עד היום. אולי כי למדנו להסתכל על כל אספקט בחיים ולשאול – "האם זה כלכלי"? ובכן, אולי זה היה כלכלי אם היינו מפסיקים מיד את כל הצרכנות באשר היא, לובשים עלינו את בגדי העורות, נכנסים למערה, מדליקים מדורה, ומקשטים שערותינו בנוצות. וזה כמובן, לא הולך לקרות.
כעת אנו נמצאים בעיצומו של תהליך מעניין. אין ספק שזו תקופת חיים מרתקת לחיות בה. החומר והרוח עומדים זה מול זה במלוא עוצמתם. תאגידים שונים מתחילים לעבור שינוי לכיוון של תעשייה הפועלת על אנרגיה ירוקה. אנשים רבים, במיוחד בעיר, רוכבים על אופניים ממקום למקום ומוותרים על התנעת הרכב, ילדים לומדים על עקרונות המיחזור. משהו קורה. האם זה מספיק? כנראה שנצטרך להישאר עד לאחרי הפרסומות כדי לגלות...