יהושע רץ

תושב רמת ישי, מורה לאזרחות ובעל תואר שני במדע המדינה, עוסק בפרויקטים חינוכיים בתחום החינוך לשלום ושותף בצוות ההיגוי של דוגרינט. ראיון היכרות עם יהושע

כל הבלוגים كل المدونات

בחמישי ביוני...זיכרונות ממלחמת ששת הימים 2.6.2009

"בחמישי ביוני
גדוד השריון פרץ
באש ודם אל הקרב יצא
באש ודם את פניו מצא
(יורם טהר לב, "קרב רפיח")

את מלחמת "ששת הימים" אני זוכר כילד בכיתה ו'. פעם או פעמיים ריצה למקלט, צביעת פנסי מכוניות בכחול לצורך "האפלה", הדבקת סרטי דבק על החלונות למניעת רסיסים. בסך הכל, תקופה מסעירה ונפלאה עבורנו הילדים, מלאה חוויות שהתעשרו עוד יותר לאחר סיום המלחמה: מחזיקי מפתחות ועליהם דיוקנאות אלופי צה"ל שאספנו והערצנו, אלבומי מלחמה ותקליטים עם שירי המלחמה, מצעד צה"ל ביום העצמאות בירושלים וכל מיני "פיצ'יפקעס" תוצרת סין שאפשר היה לקנות בגרושים ב"שטחים". תקופת האופוריה הזאת נראית היום אווילית בצורה שלא תיאמן כלל. חישבו רק על שיר הגעגועים ההזוי כמו: "הו שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית. את בלבנו, לבנו תמיד..." (עמוס אטינגר). עד כדי כך הגיעה רמת האופוריה בדמנו, שלרגע נראה היה כאילו באמת הייתה שארם א-שייח, "שפיץ" של סיני, מחוז געגועים ומולדת נשכחת. הכל היה מדהים, קדוש, נצחי, "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר" ו"הזמן פועל לטובתנו".
מאז חודש יוני 1967 החלה המדינה צועדת בהתמדה אל תוך הטרגדיה הנוראה שלה, המתמשכת עד עצם היום הזה. בעיניים עיוורות ואוזן חירשת, במצעד איוולת שהוא כמו מין גזירת גורל.
את המושג "איוולת" הגדירה ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה שיצא לאור ב 1985. בקצרה ניתן לומר ש"איוולת" על פי טוכמן היא מצב בו מדינות נוקטות במדיניות המנוגדת לחלוטין לאינטרסים שלהן עצמן, מדיניות כזו שתוצאותיה השליליות נראות באותו זמן, וקיימת דרך פעולה אחרת.
לגבי השאלה האם המלחמה עצמה הייתה איוולת, לא אכנס כאן. אך התקופה המתחילה ביום שאחרי המלחמה ונמשכת עד היום, היא תקופה בה כל האינטרסים והמטרות אשר לשמן הוקמה המדינה התהפכו לחלוטין. היום דומים אנחנו למכור לסמים אשר כל ימיו ולילותיו מוקדשים למטרה אחת בלבד: השגת המנה הבאה של הסם. הוא יודע שהסם מזיק לו והורס אותו, אך אינו אדון לעצמו ואינו קובע את גורלו יותר. כמוהו גם אנחנו ויתרנו על מוסר וערכים, העברנו את טיפוח החברה הצודקת ואת החלום על עצמאות כלכלית ומדינית לעדיפות נמוכה, העמדנו את הביטחון האמיתי בסוף הרשימה וכל מאמצינו, כשרוננו וזמננו מוקדשים למטרה אחת בלבד לשמור בכל מחיר על חברון, על שועפאת הקדושה שלא תחולק לעולם, על אבו-תור וג'בל מוכבר שבלעדיהם חיינו אינם חיים. את עתידנו מסרנו לאדון האמיתי כאן: "גוש אמונים" וחייליו בצבא "נוער הגבעות".
התופעה המרתקת בסיפור הזה היא החמצת ההזדמנויות הרבות שהיו בידי ישראל בשנים הראשונות שלאחר יוני 1967. הייתה זו המדינה החזקה באזור שעוצמתה הוכחה מעל לכל ספק. יכולה הייתה להגיע להסדרים של שלום מתוך עמדה של כוח והרתעה ואף להפגין נדיבות כלפי אויביה ולזכות באהדת העולם. הייתה זו המלחמה האחרונה בתולדותיה בה היה הניצחון הצבאי כה ברור, וברגע השיא כאשר פרות הניצחון מונחים בידיה ורבים כל כך עד שקשה לאחוז בהם היא מחליטה לא לעשות בהם כלום, לתת להם להירקב ולשכנע את עצמה שצחנת הריקבון היא בושם משובח השווה כל מחיר.
ועכשיו כולם ביחד: "נאצר מחכה לרבין, איי איי איי, נאצר מחכה לרבין איי איי איי
פעמיים כבר חיכה, איי איי איי והכנסנו לו דפיקה, איי איי איי!"

– – – –

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם