"דוז פואה" , בהשראת תחרות הארוויזיון 20.5.2009

בהשפעת עשרת הימים האחרונים, בואו כולם שירו איתי " ג'ין, ג'ין, ג'ינג'ס חאן, לה לה לה לה...." אה, אתם לא בג'ינג'ס? יותר בקטע של מדינות הבלקן? אין בעיה, "לאסט נייט יו טולד מי יו לאב מי בלה בלה בלה..." בשלב זה אתם וודאי תוהים מה לעזאזל קרה לי. ובכן, עונת הארוויזיון עברה חלפה לה, והפריחה בי אלרגיה שסוף סוף הבנתי את פשר קיומה. אני שואלת, מה לעזאזל אנחנו מחפשים שם על הבמות האירופיות? נכון שקשה להבחין, אבל אנחנו אפילו לא ממוקמים באירופה. עשינו מאמצים כבירים לצאת משם בכלל, ועכשיו אנחנו שוב שם, גאים שרים ומזייפים.

האם ידעתם כי יש בארץ קומץ אנשים, שהדבר האהוב עליהם הוא תחרות זו בדיוק? הם מכירים את כל השירים, המילים, המנגינות, האנגינות, התלבושות, הפדיחות, הזמרים בשמותיהם הפרטיים, מה שתרצו. הם למעשה מתנודדים כמכונות מוסיקה נוראיות שכל שקל שתכניס אליהן יוציא מתוכם שיר נורווגי משנת שבעים ושלוש. אותם אנשים, (נחמדים מאוד אגב) יודעים כל פרט טריוויה שהוא על המפגש העולמי הביזארי ביותר בין: גלויות, זמר ואופנה. מדובר בחבורת אנשים המתכנסים יחד כמועדון מעריצים מולהב, המדסקס את פרטי הארוויזיון מהקצה אל הקצה. חוץ מהם יש את כל השאר.
כל השאר גם מתחלקים לשתי קבוצות. יש את אלה שזה ממש, אבל ממש לא מעניין להם את ה... ויש את אלה ש"במקרה זפזפו", ולבסוף צפו(מהתחלה עד הסוף המר בדרך כלל) שלוש שעות של הזיית זימרור לא ברורה בעליל.

שנים שאני תוהה מה גורם לחבורת מבוגרים להתקבץ יחד, לעטות עליהם מחלפות שלא היו מביישות את פיטר פן ולכלוכית ולשיר שירים שאין להם כל קשר עם המוסיקה האמיתית שיוצרים ושומעים באותה מדינה. הלחנים תמיד רוטטים ברומנטיות דביקה, ותמיד תהיה בהם איזו עלייה פתאומית בכמה טונים, שגורמת לנו באילוץ ובכפייה להתרגש, ומיד.
אני בטוחה שהפלייליסט של רומניה מתגאה בכמה שירים לא רעים, וכן הטברנות של יוון, הדרבוקות התורכיות, והקסטנייטות הספרדיות. אבל משום מה, כל שנה כולם נורא מתאמצים לא להיות מה שהם, וכמה שיותר רחוק מהאמת- יותר קרוב לניצחון. וכך נולד לו ז'אנר מוסיקה חדש, ז'אנר האירוויזיון. משהו בין פולקלור אותנטי לסרט אימה. אבל כמה שנצחק ונסתלבט, כולנו תמיד חושבים שהשיר שלנו היה הכי טוב, באובייקטיביות טהורה כמובן.
האירוויזיון ידע ימים כואבים של תפאורות ושל מלבושים. כן חברים, זה לא קל לאף אחד מאיתנו, אבל אין ברירה אלא להגיד את זה, ימים שבהם יזהר כהן היה נחשב לאופנתי. ואחריו לא בושש לבוא גם אבי טולדנו ואין צורך להוסיף. שנים לאחר מכן, אורנה ומשה הכריזו שנולדו "כאן". לא היה קל לזהות שזה באמת הם שם על בימת התחרות, שכן הם נראו כשטיחים פרסים מעופפים עם בייבי ליס בלונדיניים אם זכרוני אינו מטעני.

זה אולי קל לתת ביקורת, אך זה בהחלט לא פשוט לשבת בסלון, להתמלא עד תום בפיצוחים, לגמוע גלונים של קולה וקינלי (קינלי היה הולך טוב עם האירווזיון למי שזוכר) לשמוע את המילים היחידות בצרפתית שאנחנו מבינים: "דוז פואה" (12 נקודות) או "אה פואה" (1 נקודות) ולחשוב על השנים שעוברות וחולפות להן, בעוד התחרות הגיעה רק למחציתה עם השיר הליטאי.

יש עוד רבות להוסיף על האירוע הקרקסי הזה, אך היריעה קצרה מלהכיל. כל שנשאר הוא להתפלל שבשנה הבאה, לפחות נלביש את מיטב זמרינו הנשלחים לגולה, במלבושים שלא נראים כמו התלבושת האחידה של אנשי הסאדו-מאזו (ראה ערך אחינועם ניני ומירה עוואד). ואם יש לכם מקום, תוסיפו לתפילה איזה ניצחון קטן, כי בכל זאת, נו טוב, זה קצת נחמד לנצח.