איך אומרים "נַכְּבָּה" בעברית? 3.5.09

אל "דאליית א רוחה" היינו הולכים, ילדי הקיבוץ, לקטוף תאנים בשרניות ופטל מתוק, להידקר בקוצי סברס ולהשתולל במעין שמימיו צלולים וקרים. בין קירות אבן חרבים צמחו סירפדים שנגיעה בהם כואבת כמכוות אש וחרציות בכמויות ענק.
עבורנו היה המקום המקסים הזה אתר טיולים והרפתקאות שוותיקי הקיבוץ שאבו ממנו מים להשקיית השדות. "כפר נטוש", דוגמה לעוד בערך 700-750 כפרים ששרידיהם נמצאים בכל פינות הארץ מהצפון עד לדרום.
זקני דאליית א רוחה שהלכו לעולמם יודעים סיפור שחלקים ממנו נשתמרו אצל צאצאיהם, וותיקי הקיבוץ יודעים רק שהגיעו לגבעה מסולעת ושוממה מאדם, ועליה שרידי כפר, "ג'ארות" שבורות של מים וסירים מפויחים. הם זוכרים כיצד שמעו בלילות הראשונים לשהותם ב"נקודה" שאך זה הגיעו אליה, את שיירות הפליטים הצועדים מזרחה אך בהיותם עולים שרק חודשים ספורים קודם לכן שוחררו ממחנות המעצר הבריטים בקפריסין, לא הבינו לגמרי את המתחולל סביבם.

האם הידע שנוסף לי עם השנים אודות מה שאירע לתושבי דאליית א רוחה וכפרים נוספים באזור בו גדלתי, פגע באהבתי לארץ, בתחושת השייכות שלי לכאן? ברור שלא, ולו בשל העובדה שכאן נולדתי ואיני שייך לאף מקום אחר. ומצד שני, אני אסיר תודה על כך שנפקחו עיניי לחקור ולדעת קצת יותר על אותם "שטחים מתים" שהם חלק אפל בשדה הראייה הפגום שלנו, משום שאחרת לא היה לי סיכוי להבין את המתחולל בארצי שלי, וראייתי את העולם הייתה ממשיכה להתקיים כראייתו של ילד נבער: חלוקה לטובים ורעים, צודקים ורשעים.
למדתי והבנתי עם השנים, שאין היסטוריה, יש "היסטוריות". ואין היסטוריה אחת באה בהכרח על חשבון האחרת. אצלנו מקובל לשחק במשחק "סכום-אפס" – אחד זוכה שני בוכה. ועל כן יום העצמאות שחלף מתחיל מהשיר על דודו מהפלמ"ח ומי שמציין ב 15 במאי את "יום הנכבה", מקומו איננו כאן. אבל אני מציין את יום העצמאות כחגה של מדינת ישראל הכולל בתוכו את הקטעים הכואבים בסיפור של סוחמטה, מג'ד אל כרום או מיעאר ב 1948.
עמותת "זוכרות" (http://www.nakbainhebrew.org/ ) היא קבוצה מיוחדת במינה בנוף. זה שנים שהיא משקיעה בלימוד ו"הנכחת" העבר הפלסטיני של המדינה, שילוט כפרים שהיו ואינם עוד, וכל זאת שלא על מנת למחוק את הקיים, אלא לחזקו על ידי יצירת שותפות בין כל החיים כאן.
לאחרונה ממש הוציאה עמותת "זוכרות" ערכה חינוכית מרשימה ביותר, עשירה בחומרים מגוונים: "איך אומרים נַכְּבָּה בעברית?". הערכה כוללת חומרים המתייחסים לעבר, להווה ולעתיד. בפרק על עתיד היחסים בארץ בין יהודים וערבים, מובא למשל סרט והסבר על "ועדת האמת והפיוס" שקמה בדרום אפריקה לאחר סיום שלטון האפרטהייד, כדוגמה לכיוון אפשרי גם אצלנו.
"הנכבה היא האסון של הפלסטינים, אולם היא גם הסיפור שלנו, היהודים הישראלים שחיים כאן" אומר הפתיח לערכה החינוכית. "אך היא גם בעלת פוטנציאל ליצירת עתיד של פיוס ולכינונם של יחסים שונים בינינו לבין הפלסטינים שיושתתו כבוד, הכרה ולקיחת אחריות".
הנה לדוגמה קטע מתוך סיפורה של אחת מנשות תרשיחא:
"היהודים נכנסו בהתחלה למעיליא ואח"כ באו לתרשיחא. כשנכנסו לתרשיחא רוב הכפר היה ריק, מכיוון שלפני כן הם הפציצו אותו מהאוויר.
כשהפציצו את תרשיחא, פגעו במסגד והרגו בערך 18 אנשים... בקשו מאבי שיבוא למסגד כדי לקבור את הגופות לפני שיסריחו, אבי ועוד כמה אנשים חפרו בור במסגד וקברו אותם..." (מתוך האתר של עמותת "זוכרות").
בתרשיחא זוכרים מן הסתם את "יום הנכבה", במעלות ובכפר ורדים השכנות הקפידו לחגוג את יום העצמאות כהלכתו. האם יציינו פעם תרשיחא ומעלות ועוד צאצאים של מאות כפרים ואלפי משפחות פליטים את יום העצמאות המשותף של המדינה בה כולם אזרחים?
הדבר אפשרי מן הסתם. אפשרי אם יואילו שני העמים להבין ולהכיר בקיומו של סיפור מקביל. להבין שקיימים פרקים שלא קראנו עדיין בספר תולדות הארץ הזו. מן הראוי כמובן, שיתחיל בכך הצד החזק יותר, זה המחזיק ברוב כאן במדינה. ילכו נא המורים של בתי הספר עם תלמידיהם לתרשיחא שבוע לפני יום העצמאות, ישמעו סיפורים וישובו לביתם, לציין את הקמת המדינה ולשמוח בה. ישבו תושבי "משגב" עם פליטי הכפר מיעאר המתגוררים בחיפה ויקשיבו. רק יקשיבו. ואז יבוא יום בו נחגוג ונבכה יחד את עצמאותנו ואת מתינו.
כי ההכרה ב"יום הנכבה" אינה בהכרח מחיקת "יום העצמאות".