איזו מדינה 3.5.09

יום עצמאות. יום הולדת למדינה. בת שישים פוקחת עין, רואה שאין הרבה בשביל מה להישאר ערה, עוצמת אותה, וחוזרת לישון.
אבל אלו הם ימי חג, אז נשתדל לשמור על נימה חיובית..
הפגישה הראשונה שלי עם הדגל הייתה בימי הגנון. ביום העצמאות היינו מגיעים לגן עם חולצה לבנה, אותה אחת מהיום הקודם רק בלי המדבקה של ה"יזכור", ושם היינו מכינים שרשראות דגלונים קטנים ומקשטים את הסביבה ואת עצמנו בצבעי פנדה כחולים לבנים. כבר אז מתוך דגלי הפלסטיק הקטנים בצבצה איזו גאווה קטנה, של עם קטן שמסרב לחדול ממלחמת ההישרדות שלו. עם קטן עם דרמה גדולה. בתור ילדים היינו חוזרים הביתה עם חול בסנדלים, צבע על הפנים, אבל מה- מנופפים בדגל המזערי שלנו בגאון.

מידי שנה, בבוקרו של יום העצמאות, אבי היה מוציא מהבוידעם את הדגל הגדול למוד השנים שקמטי אבק מקופלים בתוכו, מנער אותו מאבק השנה שחלפה וזיכרונותיה, ומהדקו אל המתקן על שער הכניסה לביתנו דאז.
הייתי ילדה, ועדיין לא הספקתי לצבור זיכרונות יהודיים- ישראלים רבים כפי שיש לאדם בוגר המכיר ויודע את סיפור עמו. אך ידעתי שעבור הוריי, תליית הדגל מזיזה משהו בלב, ושיום אחד גם אני אבין זאת.
אחרי הכול, עברנו לא מעט עד היום. חלק קטן התרחש בשישים השנה האחרונות, ולפניהן קרו גם כמה דברים. חורבן ותקומה, בניית בתי מקדש, נפילות לתוך חורבן והרס תרבותי, התמודדות עם ניסיונות חיצוניים להשמדת העם היהודי, גלות של אלפיים שנה, חזרה אל ארץ ישראל בתוך עם חופשי, פוגרומים, שואה, הקמת מדינה, ציונות, חלוציות, מלחמות. יום העצמאות שלנו הוא לא דבר מובן מאליו. הספקנו לייצר גם לא מעט דברים גרועים ביותר בשישים שנה, אבל הצלחנו לא רע בתחומים אחרים.
המעבר מיום הזיכרון ליום החגיגות הוא חד ביותר, אבל אני יודעת שלא יכול היה להיות אחרת. כי זה בדיוק מה שאנחנו. נלחמים, בוכים, צוחקים ורוקדים. וממנגלים. כנראה שיש משהו אחר במרינדה של הבשר ביום העצמאות אחרת אין לי הסבר לתופעה. זה לא שאנחנו לא ממנגלים בכל שבוע אחר בשנה. זה לא שלא צברנו מספיק זמן נשנוש סטייקים ופרגיות לאחרונה. אז איך זה שיש לנו כזאת תאוות בשרים היסטרית ביום העצמאות? וכולנו מתחברים לזה ללא קשר לגודל הכרס שלנו ולכמות השערות שעליה.
גיששתי בכמה אתרים המתייחסים אל יום העצמאות, ומצאתי את השאלה הבאה:
"האם העצמאות מסמלת עצמאות מדינית בלבד, שליטה על מקום, אדמה, או שאולי יש משהו אחר שמייחד אותנו כישראלים?"
אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשאני חושבת על מה שמייחד אותנו כישראלים, עולות בעיני רוחי תמונות לא קלות. הבעיה שלנו היא שאנחנו חושבים שמה שמייחד אותנו, זה שאנחנו מיוחדים.
גדלנו עם האלמנטים של "עם סגולה" ו"אור לגויים", ואף אחד לא יוריד אותנו מהעץ הזה. אנחנו אי שם על גג האולימפוס, בתוך אגו טריפ מטורף שאין עלינו. בינתיים האור היחיד שכרגע אנו מפיצים לגויים הוא אור הגחלים הלוהטות מן המנגל הרוחש.
האסוציאציות הפרטיות שלי בנוגע ל"ישראלים" בונות בקרבי תחושת מועקה. יחד עם זאת לא הייתי רוצה להשתייך לעם אחר. כי חלאס, כבר כמעט שלושים שנה אני בתוך הסיפור הזה. הסיפור הישראלי- יהודי שלנו. בסיפור יש הכול מהכול. צפירות כדי להיזכר, חדשות רבות להתמכר, פיגועים להישמר, בכבישים להיזהר, וזה אפילו לא מתחיל להיגמר. כי שום דבר פה לא מובן מאליו, סטייקים על האש ועוד סיפור מורשת קרב. המועקה שבבטן על החבר מהתיכון שהלך, ואחר כך זיקוקים בשמיים, ומסיבות באוזניים.
תהיתי לעצמי מתי אני מרגישה יהודייה, ומתי ישראלית. אני מניחה שזה תלוי איפה אני ומה מעשיי. שלא כמו אדם דתי שהתחושה היהודית מלווה אותו כמה פעמים ביום דרך התפילה, אצלי זה קורה לעיתים נדירות יותר. התקופה הזו של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, דוחקים את הזהות היהודית- ישראלית שלנו לכדי איחוד מובהק.
כי אחרת, למה אנחנו עומדים לשתי דקות רצופות, כשלא משנה באמצע מה אנחנו. נוכחים בטקס או רואים אותו בטלביזיה, מזילים דמעה, ושרים בשקט או בהוד ועוצמה את ההמנון העצוב שלנו. מתנחמים ומנחמים, ואז, כמעט בבת אחת, יוצאים מהשכול אל השמחה והמחול.
אולי זה בגלל שעוד לא אבדה תקוותינו, והיא כאן איתנו, בשנות האלפיים.