כל הבלוגים كل المدونات

לחזור הביתה, לגליל 15.4.09

ימי החג המרובים הללו גורמים לדגדוג הנדודים,ולשאר אילוצים... להתניע ולנוע במחוזות אחרים, דרומה מארצינו- ארץ הגליל.
למרבה הפלא {ותמיד זה מפליא מחדש} בואכה חדרה,נפרשת ארץ חדשה לחלוטין.
וצריך מיד להסתגל. לקצב, לרעש, לצפיפות.
הכל כל-כך שונה : המראות, הריחות, הטעמים...
מותירה את הגליל מאחורי כמשב רוח הדוחף בעורפי, כצנחן הנדרש לקפוץ, אפילו הצבעים שונים, קו האופק, עובי האספלט. האם אצליח להיפתח אל השונה כל-כך, שמשפיע על כל החושים ממש ולהנות מחווייה אנתרופולוגית-חוצלארצית שכזו?
טוב... להיכנס לתל-אביב {שמבחינתי מתחילה מנתניה ועד ראשון,ללא הבחנה},
זהו כבר סיפור קשה, על עצבים ומתח, ועל צמצום המרחב החווייתי לעצם ההישרדות...כבר בחניון אני מתבלבלת - לשלם? כמה? למהה???
חדר-מדרגות...קולות השכנים...קילוף הקירות...צפיפות.
חלונות צופים אל תוך חייהם של הסובבים-הזרים. רעש מכוניות בכל שעה...
ה-"ללא הפסקה" הידוע הזה, חודר אל הצורך הבסיסי לזמנים של שקט, כמו בלילה. להסתובב ברחובות, להתבונן בסקרנות של ילדת-כפר בחלונות הראווה.
הגיוון, השפע, המבחר. מה זה עושה לנו, תיירים אלמוניים בארץ תלאביב,
איזה רגש מתעורר? וכך אנחנו מתנדנדים בין גלי ההתלהבות והעניין, לבין גלי הגעגוע לאי הקטן שהותרנו מאחור, שכרגע השתלטו עליו עמים אחרים ומסתערים בתאווה על כל מכמניו.
גם האנשים, הלבוש, הדיבור... האם אני סתם מגזימה? כולנו בני-אדם...
אבל, יש משהו שיוצק תוכן אחר לאישיותו של אדם. משהו שקשור לעצם ההתנהלות הירוקה, המרחבית, לאויר הנקי שאנו נושמים, לנופים הסובבים אותנו- שיוצרים אדם אחר, מטביעים חותם, כמו ההבדל בין עמים, בארצות השונות. המירוץ המטורף, התחרותיות, השפע, ההימצאות בפקקים לוחצים - אכן משפיעים.
לחזור הביתה לגליל, גם אחרי יומיים בלבד, זו נשימה עמוקה וחייכנית,
זו הקלה משחררת שאומרת תודה. תודה על הזכות להיות גלילית. איזו חירות!!!

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם