הגיגים מליל הסדר 14.4.09

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. חתיכת משפט הא? זה בהחלט גרם לי לחשוב על ה"מצריים" שלי. כי לכל אחד יש את המצריים שלו. אני לא מתכוונת כאן לסחלב החם והמתוק, שמוגש בלילות הקרירים אי שם בחופי סיני, למרות שכבוד המקום במקומו מונח. מצחיק לחשוב שדווקא בחופשת הפסח ניתן למנות את מספר היורדים הרב ביותר לחצי האי.
אני מתכוונת למצריים כדימוי לאיזה מן מצב מבאס מאיזה שהוא סוג, כשאדם עושה עבודה עם או על עצמו, על מנת להיחלץ ממנו. ואנחנו, היהודים, תמיד יש לנו איזו מצריים כזו לצאת ממנה שוב ושוב.
אבל לפני שניכנס ונעמיק באותו סיפור הגדה, יש כמה דברים שמן הראוי לדסקס בהם לרגע. כמעט כולנו נהנים מאוכל טוב. יש מי שסטייק אנטריקוט עושה לו את זה, למישהו אחר רולים של סושי מרוממים את רוחו, ויש כאלו שגם סלט נבטים וקינואה גורם להם לצהול. אז איך זה, למען השם (ותכף נדבר גם קצת עליו), יוצא מצב, שכולנו, ילדים ומבוגרים כאחד, יושבים מסובין לצד אותו שולחן, ושרים בקול גדול ובשמחה גדולה: "הלילה הזה כולו מצה". מה בדיוק גורם לנו לשמוח באותה חתיכת דיקט מחוררת שיוצרת בבטננו פקק תנועה רציני ביותר ? ולא רק זה, מיד אחר כך אנחנו מוסיפים בשמחה כי: "הלילה הזה כולו מרור". ממש שמחה והילולה. מן הסתם זה כנראה קשור באופן ישיר לארבע הכוסיות רוויות האלכוהול שאנו מגירים לתוכנו טרם קרתה הארוחה, מה שגורם לנו לחוש שביעות רצון גם מחתיכה של כרפס. יפה. לא רק שאנחנו נרדפים כל חיינו, אנחנו עושים זאת תוך כדי שתיית אלכוהול לא מבוקרת בעליל. זה משהו שבהחלט יכול להסביר את העובדה המשונה של נדודי ארבעים שנה (!) במדבר, ממצרים עד ירושלים. בינינו חבר'ה, זה לא כזה רחוק. אבל ככה זה כנראה כשאתה מבלה חצי מהזמן בהתאוששות מההֶנג אובר של ליל אמש, שבו על כל כוסית משקה, אכלת איזה חתיכת עלה מריר.

דבר אחד יצא טוב מכל הסדר הקולינרי ההזוי הזה, והיא החרוסת. באמת פידבק רציני מגיע פה למוח היהודי, שאפילו חומר בנייה עבש כמו טיט, הצליח להפוך למעדן תמרים ואגוזים נפלא וערב לחיך.
לכל אחד יש את האופי הייחודי של ליל הסדר שלו. יש מי שעושה אוונטה, מברך חצי ברכה, מנופף קצת במצה, ויאללה לאוכל. לעומתם יש את אלו שיושבים וקוראים ברצינות ובשקידה כל מילה ומבארים כל פסוק. אצלנו במשפחה זהו בליל של שני הדברים, משולב בעיקר בהמון בדיחות טבולות ביין אדום. סביב השולחן יושבים כחמישה עשר איש, ומתחילים להגג בחילוניות בסוגיות דתיות למדי. כל אחד בתורו מקריא חלק מן ההגדה. מהסבתא רבה ועד הנין הצעיר. מנהג חביב שאינני יודעת את מקורו, חוזר על עצמו מידי שנה בליל הסדר שלנו. דודי היקר אורי, הוא ה "מנחה" של הסדר, ועליו יושב הנטל של החזרת המסובין מהבדיחות וההלצות אל תוך קריאת הסיפור לפי מישורת הדין. אי שם בתחילת הסדר, הוא מרים בשתי ידיו צלחת ענקית ובה מיני מזונות החג, ואותה הוא מסובב מעל ראשינו, בזוגות או שלשות, כמה שניתן להידחק תחת אותו מגש כסוף, תוך כדי שירת המנטרה: "בבהילו יצאנו ממצרים- הא לחמא עניא- בני חורין". כולנו פורצים בשירה אחידה למרות שאף אחד לא יודע מה זה אומר בכלל. וכולם שולפים מצלמות ומתעדים את אלו אשר הצלחת סובבת בשירה מעל פדחתם. ואז מתחיל טקס ההעברות.
אני די בטוחה שהטקס הזה מתקיים בבתים רבים ומעורר תמיהה מחודשת כל שנה. מדובר בחלוקת המצה, המרור, החרוסת, ואחר כך את כולם ביחד במעין קלאב סנדביץ' מחוכם. מראש השולחן נשלחות מנות קטנות, אל מול אפם המרחרח של כל המסובין המורעבין. כולם מריחים את מה שמבשר על הסעודה הקרבה, ואז טורפים את זה כאילו מדובר במעדנים מעולם אחר. כעבור כמה חודשים מתחילה הארוחה. כולם פה אחד מתפוצצים ממנת יתר של קניידלך, וסבתא שלי עדיין מחפשת את העמוד הנכון בהגדה, שכבר נסגרה מזמן והפכה להיסטוריה עמומה, שלא כמו העוף שמונח לפנינו ומחכה שנעשה בו שפטים.
ואם כבר בשפטים עסקינן, וואחד שפטים היו שם במצריים העגומה. לא אחת, לא שתיים – עשר! עשר מכות הגונות הוא הוריד עליהם שם. כנראה שלפרעה היה איזה קטע איתנו, שגם אחרי צפרדעים בתה, כינים על הפדחת, דם במקום מים, ושחין בקרחת – הוא עדיין לא שיחרר. או אולי אלוהים סידר את זה ככה, כדי שיהיה לו צ'אנס להרשים אותנו ולהראות לנו בדיוק מהו שווה. אחרי הכול, הוא יצא שם די דרמטי. הרי בהוקוס פוקוס אחד הוא היה יכול פשוט לשים אותנו פה בארץ הקודש. אבל לא כך היה. דרך חתחתים הוא העביר שם את כולם עד שיצאנו לדרך. מה שבטוח, אקשן, לא היה חסר שם: דם ואש ותימרות עשן, ביד חזקה וזרוע נטויה, באותות ובמופתים, במורא גדול. הפקה רצינית ביותר. בהגדה כתוב כאילו אלוהים מדבר על עצמו בגוף ראשון: "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח. אני ה'. אני הוא ולא אחר". אם לא הייתי חילונית לא הייתי מעיזה לומר שיש כאן סוג של אגו טריפ. אבל אחרי הכול, הנני כאן, יושבת על אדמת כנען, ארץ זבת חלב ודבש, כך שמשהו טוב בטח קרה. ואם מדברים על קרה, איך הוא קרע את הים, הא? אין ספק שזה אחד מהאפקטים היותר משמעותיים. אז כמו שאומרים אצלנו, סחטיין. אחר כך הוא עוד העבירנו בתוכו, השקיע את אויבינו בו, סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה, והיה מקורי בהחלט בבחירת המזון שנשמע די פשוט אבל מכיל בתוכו את המשאלה הקסומה של כל אחד. המן. המן תמיד הרשים אותי מאוד. כששמעתי על המן (לא הרשע) בתור ילדה, תהיתי באיזה טעם אני הייתי בוחרת. כי הרי כל אחד דמיין את המאכל שנפשו חשקה בו, ומיד אותו "מן" קיבל את הארומה המדויקת. ואז תמיד תהיתי, אם נגיד מישהו ביקש טעם של שניצל, ואחר כך לקינוח בא לו נגיד איזה גלידה (פרווה כמובן), אז הוא יכול היה להחליף? לאלוהים פתרונים כמו שאומרים.
בינינו, כל אחד לפעמים מדבר איתו. עם ההוא שם למעלה. לא ככה? בלי לשים לב, כשאנחנו מופתעים למשל, אנחנו מיד פולטים "אלוהים!". כשאנחנו מזועזעים, שוב אנו קוראים לו בשקט, אלוהים. כך קורה גם כשאנחנו מאושרים או כשאנו מבקשים איזו בקשה סמויה, מתוך הלב.
ממסדים כאלו ואחרים, מנסים לנתב את אותה דמות אלוהית לכיוונים מסוימים, שאני באופן אישי לא מרגישה תמיד נוח איתם. אלוהים שלי לא חייב להימצא מאחורי פרוכת או מתחת לכיפה, בין דפיו של ספר או בתוך המילים בכתובה. אלוהים שלי פה, איתי ולידי, רואה ונראה. נראה בכל מה שסביבי. נראה בתוך עיניהם של אהוביי, בין צמרות עצים לוחשות, בין גזעים עבים, דרך סלעים רחבים ועתיקים. אני והוא, ככה, מדברים. לפעמים סתם שיחת חולין, לפעמים על נושאים ברומו של עולם. תלוי מה מתחשק.
הוא כבר קיבל את זה שאת המזוזה אני כנראה לעולם לא אנשק. וככה אנחנו הולכים יחד בעולם, הוא מלווה אותי, ולפעמים מראה לי שהוא באמת קיים. לפעמים ככה זה, בדיוק ברגע שאדם חושב אולי לוותר, הוא (או אולי זו היא) נותן את הרגע בו אפשר שוב להתעורר.
חג שמח!