הדודה אווה לא ממריאה

" תלמד להיות ציפור... הנה, תעצום את העיניים שלך עכשיו. יפה. תתחיל לעוף לאט לאט " (82). איזה פתרון נפלא ויצירתי להתרומם מעל קשיי הקיום. את העצה הזאת מקבל הילד המספר את הסיפור, יתום מאם שגם אביו מתנכר לו, מהאורח הלא קרוא שמתנחל בביתו - הדודה אווה, ברומן של אמנון דנקנר,
" ימיו ולילותיו של הדודה אווה ". הרומן מתחיל בתנופה מבטיחה אך הולך ומסתרבל ככל שהוא מתקדם במעלה 560 עמודיו.
הדודה אווה, שמתפרנס מכתיבת ספרונים רומנטיים זולים (" לנשים ", שהרי מה נשים קוראות ?), הוא גבר הלבוש בבגדי נשים, אפוף סודות ומסתורין, שמהווה עבור הילד ספק דמות אם, ספק דמות אב, ולבטח מורה ומדריך לכתיבה ולבדיה. בכך מצטללות לנגד עינינו שתי הסוגיות המרכזיות של הרומן הזה: סוגיית הזהות המינית מחד וסוגיית מלאכת הסיפור מאידך. ושתיהן כרוכות בכיסוי ובהצפנה. הדודה אווה עסוק כל ימיו בהסתרה. את סיפוריו הוא מפרסם בשמות בדויים, ועוטף בצעיפים ססגוניים את עברו ואת זהותו המינית.
בלב הקורא ניטעת ציפייה שדמותו של הדודה אווה תעמוד במוקד הרומן, החל מהצבתה בשמו של הרומן, עבור דרך היחסים שמפתח עמה הילד המספר, וכלה בסודה העלום שעתיד להתגלות, וכשיתגלה אוהו אז בוודאי יתהפך הרומן על פיו.
ברקע הדברים נוצרת ציפייה להתמודדות אמיתית ואמיצה עם זהות מינית שאינה צועדת במסלול הבטוח של המיין-סטרים. ובכן, בשלב מוקדם למדי של העלילה נחשפים הדודה אווה, סודותיו, שיגיונותיו, הצעקות בלילות, ושלל סיפורי כיסוי אודות עברו שמתייחדים בכמותם בלבד. אוזנו של הקורא כבר גסה בהם, ואחת היא לו איזו גרסה תתברר כ" נכונה " בסופו של דבר. הדמות אינה מתפתחת, אולי אפילו דווקא מתמעטת, ככל שסיפור העלילה מתקדם.
לטעמי, הדמות הראשית ברומן הזה, שמשתלטת ומתבלטת באינספור אמצעים היא לא אחרת מאשר - השפה.
דנקנר נוקט, מעשה שופוני, בשפה עשירה עד להתפקע. שפה שמתכתבת בגלוי עם עגנון, עם יזהר ועם עוז. שפה שמסבה אליה את תשומת הלב, אולי יתר על המידה. רבים מן התיאורים רעננים ומקוריים כמו " אמי הייתה הראשונה שעזבה אותי כי הרגישה, כבר כשהייתי קטן, שאני מישהו שעוזבים ", " הזמן מצית שמשות מהוססות במזרח ומועך אותן במערב כסיגריה במאפרה..." או " העפעפיים צונחים לרגע קט ומטאטאים את התמונה מעל אישוני... ". עם זאת, לא " כל מילה דובדבן וכל משפט בריליאנט " כלשונו של המו"ל המפוקפק, בונדי קליפר. לעיתים מתקבע המחבר על צורות נדירות או מוזרות: שיער אישה הוא לעולם צנוף, דיבור הוא במקרים רבים לעה או מתלעלע ועוד.
העלילה מתרחשת בירושלים של שנות ה-50 וה-60. ירושלים קרתנית, אשכנזית ברובה. הדמויות המזרחיות המעטות מוצגות בה כדרג נחות של קיום, ועל דמויות ערביות אין בכלל מה לדבר. דמויות הנשים מוצגות באור בעייתי משהו. אמו של המספר הייתה כנראה אישה בוגדנית, והיא נענשת על כך לא פחות ולא יותר מאשר בעונש מוות. אנושקה ההונגרייה העסיסית שמשפחתה חולקת את הדירה עם " משפחת " המספר, מרעיפה עליו את מעט החום שנותר בה לאחר שחילקה אותו לכל דכפין, אך לבסוף הופכת את עורה, מתנכרת לו ומנשלת אותו מביתו. ואווה הוא הרי לא אישה...
על אף פתיחותו כביכול, הספר אחוז הומופוביה. בהיעדר דמות הורית מובהקת משמש הדודה אווה עבור הילד מורה נבוכים גם (אבוי) בענייני מין. הדודה אווה חס על הילד הדחוי והאומלל ומשתדל בכל מאודו למלא את תפקידו זה ברגישות נוגעת ללב, מה שלא ניתן לומר על דנקנר, שאינו חס עלינו הקוראים כלל ומלעיט אותנו בין השורות במשפטים כמו "...ושם היה הדודה אווה קונה לי צינור של מאפה שקדים דקיק מצופה בשוקולד וממולא בעננה של קצפת מתוקה "... (42), ואנחנו אוכלים את הרמזים העבים, תרתי משמע, והרעלת הסוכר מעוורת את עינינו.
הסיום בעייתי במיוחד. קודם כל הוא לא מגיע. קוראים וקוראים, והוא לא מגיע. קוראים ומתייגעים והוא לא מגיע. כורעים תחת נטל הגרסאות השונות והדומות והחוזרות והזהות, ולבסוף, בהכרעה משונה, אנו מקבלים לא אחד, לא שניים אלא שלושה סיומים, ושלושתם משאירים אותנו וחצי תאוותנו בידינו, ויתרה מזאת - ללא הכרעה לגבי תאוותו האמיתית של הדודה אווה.
ואגב דודה בפנתיאון הדודים של הספרות העברית שמור מקום של כבוד לדוד פרץ של שבתאי, שביקש אף הוא להמריא כציפור. אלא שכדי לעוף כמו ציפור, כעצתו הטובה של הדודה אווה, נחוצות קלילות וזריזות, ולא כובד וסרבול. וההשוואה היומרנית ל"זכרון דברים" של שבתאי על גב הספר היא בחזקת חילול הקודש, לא פחות. כדי להטיס את ההרקולס הכבד הזה צריך דלק מטוסים משובח במיוחד. אולי משום כך הוא אינו ממריא.

הציון שלי: 3 מתוך 5