כולנו שווים וכולנו בני אדם?!

אומרים שבני אדם שווים בהיותם בני אדם. שבאו לעולם באותה דרך ומאותו חומר נבראו!! יש להם זכויות שוות ללא הבדל גזע, או מין או צבע עור או דת.
ובכלל - האם כולנו בני אדם? שאלה קשה וגם פוגעת, אך מה היא ההגדרה של בן אדם? מי מגדיר אותו ועל פי אלו קריטריונים?! בני אדם הם יצורים אנושיים שבאו לעולם מרחם אימם, הם דומים ב-DNA שלהם, וההבדל ביניהם קטן מאוד. אם נגדיר אותו מבחינה רגשית, בן אדם הוא יצור רגיש ורגשני. אופן והרגישות ודרגתה ישתנו מאדם לאדם, יחד עם הנושא.
בני אדם שונים בהיותם בני אדם בעלי בסיס זהה, החברה ואורח החיים משפיעים על האדם בהתפתחותו ואף מגדירים את זהותו, ומכאן מתחיל השוני. השוויון בימים שבהם גדל האדם נעלם, ומופיע מחדש עם בואו של תינוק חדש לעולם... אך אנו לא מבחינים בשוויון זה, כי הוא בא לרגעים. השוויון לא נמצא ולא יתממש למרות שכל הזמן מדברים עליו.
למרות שהפתיחה רומזת אולי לנושא פוליטי, אזרחי-לאומי, אני אספר לכם על חוויה אישית רחוקה מפוליטיקה, מלחמות, גזענות או הפליה, וקרובה יותר ללב, לרגש, לחמימות, לנתינה, לילדים קטנים תמימים.
במסגרת בית הספר (גליל דו-לשוני) למדנו במחצית הראשונה בסדנאות בהנחיית מנחות מהמרכז ההומניסטי, בנושא מעורבות חברתית. דיברנו ודנו בהרבה נושאים שמעסיקים אותנו או את החברה ביומיום: שוויון הוא אחד מהנושאים. בנוסף, שוחחנו על החירות וגבולותיה, על מקובלות חברתית, יחיד מול קבוצה, על ה"אני" העצמי ועל הכלל...
בחלקו השני של הפרויקט - החלק המעשי, עברנו למעשה למסגרת אחרת, משהו חדש, במטרה להגשים את מה שלמדנו בסדנאות לפני כן בפועל. היו לנו כמה אפשרויות לבחירה - במרכזים שונים בכרמיאל וסכנין, שבהם אנשים בעלי צרכים מיוחדים. קיבלנו תמונה על כל נושא ונושא מהאחראיים על הפרוייקט ומבעלי התחום.
אני התחברתי יותר מכל לגיל הרך - לילדים הקטנים.. בחרתי בגנים, אך לא סתם גנים אלא גנים טיפוליים לילדים עם צרכים מיוחדים וליקויי למידה. בלי לדעת הרבה על האפשרות הזו העדפתי אותה, כי אני יודעת ששם מקומי - לא בתיאטרון ומשחק ולא עם ילדים אוטיסטים או אחרים מבוגרים יותר.
במפגש הראשון עם הילדים הרגשתי מאוד מוזר, מאוד כאב לי עליהם... הדמעות נצנצו לי בעיניים. ילדים רצו וצעקו, קשה היה להבין מה הם אומרים אבל ראינו שמחה בעיניים שלהם, התעניינות ומוזרות שאהבו אותה.
הילדים היו מחולקים לשלוש רמות בכיתות, כיתה אחת ובה ילדים ברמה קלה, השנייה ברמה קלה עד בינונית - בה התנדבתי אני, ורמה שלישית שהילדים בה ברמה קשה ביחס לשאר הכיתות (הגנים). בכל כיתה היו שתי מורות.
המפגש הראשון היה מאוד קשה ומשמעותי בשבילי. היינו מוכנים למצב כזה, אבל כשבאים למקום בפועל מרגישים אחרת, אולי כי אף פעם לא יצא לי לפגוש מקרוב ילדים כאלה. הם נראו שונים, מסכנים!!
אבל הם כמונו. גם אנחנו יכולנו להיות כמוהם! מי היה יודע! כמו אחד שכעס מאד כי לא היו לו נעליים, ואז פגש מישהו שלא היו לו רגליים, וכעסו שכך.
במפגשים הבאים שאחרי זה הזמן כבר עבר לאט לאט. שיחקנו עם הילדים בחצר, עשינו ארמון מחול, עזרנו להם לעלות על המגלשה ונדנדנו אותם, חזרנו להיות קטנים מחדש איתם, בשביל לשמח אותם ולתת להם יחס טוב וחום ואהבה. הם לא שונים מאתנו. הם בסך הכל ילדים עם כמה בעיות, שביחד עם המורות אנו לומדים איך לעזור להם ומנסים לקדם אותם. וגם אם לא נפתור להם את הבעיה - לפחות נתנו יחס חם, אוהב ומחבק.
אהבתי את הילדים, ונראה לי שגם הם. ילדים באו וביקשו שאשחק איתם. ילד אחד בכל פעם מבקש חיבוק, וילדה אחרת אוהבת שאשחק איתה בלגו, כמה שהם חמודים, לא? הרגשות של המוזרות נעלמו, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. התחברנו טוב והפרידה מהם נהייתה קשה.
לכן, כדאי לנסות הכל בחיים, גם דברים קשים ומוזרים - כי הם רק נראים ככה. כדאי להספיק כמה שאפשר בחיים כי החיים קצרים מאוד. וכמו שאמר אלברט איינשטיין "בלב לבו של הקושי שוכנת ההזדמנות", והזדמנויות רבות ומעניינות נראות קשות להשגה, רק אם מתקרבים לאמת יכולים להשיג אותה.
את החוויה הזו אני לא אשכח לעולם. את הילדים, את האהבה שהם זקוקים לה, את הדמעה שמנצנצת בעיניים בכל פעם שאני רואה אותם או מחבקת אותם. הם ילדים כאלה חמודים ומיוחדים, שכשמתקרבים אליהם שוכחים את השוני והמוזרות ואת הגיל אפילו או איזשהו הבדל אחר בין בן אדם לאחר.
בסך הכל כולנו בני אדם. חצי מבני האדם זקוקים לעזרה והחצי השני צריךלעזור לחצי הראשון כדי להרכיב יחד חברה הוגנת וטובה וטובת לב, בה כולם אחים - כולם שווים ככל האפשר.
אני מאחלת לילדים האלו ולכל ילדי העולם שמחה וילדות יפה וילדותית, ולגדולים בטח שגם. ומכם, הקוראים שהגיעו איתי עד מילה זו, אני מבקשת שתעזרו ותתנו יד לתרומה להתפתחות החברה - לא משנה באיזה תחום או פרוייקט, כי אם אני, אתה והוא וכולנו נתרום ונעזור- נרגיש הרגשה אחרת מיוחדת שאי אפשר לתאר במילים או להעביר בירושה אלא אם מנסים. ובכך אנו מקדמים חברה חדשה ודור חדש טוב יותר.

הערת המערכת : המאמר נכתב במקור בעברית