חשודים 9.3.09

"את הערבים יש לשפוט על פי מה שהם עלולים לעשות, לא על פי מה שעשו" (בן גוריון 1950).
תולדות החשדנות כלפי האזרחים הערבים מצד המדינה הן כאורך תולדות האפליה וההתנכרות כלפיהם מאז הקמתה.
החל בימי הממשל הצבאי, שהוחל על כל היישובים הערבים עם קום המדינה ונמשך עד שנת 1966, ושבמסגרתו נערך גם הטבח המפורסם בכפר קאסם (1956) על ידי חיילי משמר הגבול. באותן שנים היו למושלים הצבאיים בגליל, ביפו, לוד ועוד סמכויות בלתי-מוגבלות של הגבלת חירויות מכל סוג שהוא על הערבים, שעד אתמול היו חלק מאויבינו ולפתע הפכו אזרחים, חשודים ומסוכנים.
גם לאחר ביטול הממשל הצבאי ועד היום, שולט ההרגל לבחון את האזרחים הערבים בעיקר מבעד למשקפיים של ביטחון. עד לפני שנים מעטות ישב מפקח מטעם השב"כ בוועדת המכרזים של משרד החינוך ואישר או פסל מועמדים ערבים למשרות ניהול או הוראה בבתי-ספר, עד היום סגורות משרות רבות בחברות ממשלתיות ובמפעלים שונים מטעמי ביטחון, ובקיצור הערבים הם אשמים כל עוד לא הוכח ההפך.
החשדנות הזו היא כפי הנראה תוצאה של פחד, והפחד, יש שיאמרו כי נולד מתוך איזושהי אשמה. כך או כך, משפיעה החשדנות על החשוד ואולי הרבה יותר על התנהגותו של החשדן.
ימי מבצע "עופרת יצוקה" סיפקו הזדמנות נוספת להמחשת החשדנות והפחד מפני "מה שהערבים עלולים לעשות", כאן באזורנו בתחומי משגב. המקרה האחד הנבדק בימים אלה על ידי עמותת "סיכוי במשגב", הוא סירוב של חברת החשמל להיכנס לביצוע עבודות תיקון ואחזקה בסכנין. בפנייה של אחד האזרחים לחברת החשמל, הוא נענה כי "הכניסה לסכנין לצורך ביצוע העבודה תבוצע לאחר קבלת אישור מגורמי הביטחון..." כלומר: כאן בלב הגליל נמצא תחום יישוב שהכניסה אליו היא עניין הנתון לשיקולי ביטחון, כמו היה כפר בדרום לבנון או מחנה פליטים בפאתי ג'נין.
מקרה נוסף שבו עוסקת עמותת "סיכוי" הן הנחיות שניתנו לכאורה על ידי המשטרה וגורמי ביטחון "להימנע מנסיעה בתחומי הערים סכנין, עראבה, דיר-חנא בעת קיום העצרת לציון אירועי אוקטובר 2000, בשבת 4.10.08". עם הפנייה לאותם "גורמי ביטחון", לחברת החשמל ולמשטרה, מתחילים מטבע הדברים משחקי מסירות נוסח "לא אמרנו, אמרנו אבל לא בדיוק כך, ההוא אמר, ההיא לא הבינה" וכך הלאה והלאה. אך למען האמת אין זה חשוב כל כך מי בדיוק אמר ומי פרסם. חשובה העובדה המטרידה שאחרי 60 שנות קיומה של המדינה קיים עדיין הפחד המסתמך על החשד, ואלה צומחים בערוגה המושקית במי ביוב של ניכור, התנכרות, חוסר הבנה הדדית, חוסר ידע על אודות "האחר" וכל אלה כאן באזורנו הקטן, אשר בו מרחק של כמה דקות נסיעה, חמש טרסות ושני מטעי זיתים מפריד בין חשודים טבעיים ותמידיים לבין שכניהם הזהירים.
חברת החשמל שאינה מעסיקה כמעט ערבים בין עובדיה, נמנעת מכניסה לכפרים בגליל בעת מלחמה בעזה אלא אם מדובר במצב חירום, פשוט מקבעת את הדימוי המסוכן ההופך לסוג של קיבעון מחשבתי בקרב היהודים.
האזהרות מכניסה ליישובים ערבים שייכות לאותה משפחה, דומה אגב גם ל"אזהרות המסע" המתפרסמות מעת לעת לגבי ביקורים בחו"ל האח הגדול" או אולי המטפלת, מזכירים לנו הילדים התמימים להימנע מללכת ליער שם אורב הזאב הרשע. מאחורי אזהרות כאלה נמצאים מיתוסים, פחדים ודימויים שאינם נוגעים רק למקרה המדובר. הרי אם מסוכן להסתובב בסכנין בזמן ציון יום זיכרון, ברור שאין זו חוכמה גדולה להיכנס לעיר הזו בימים אחרים. לך תדע...
באחד הפרקים המשעשעים של הסדרה הטלביזיונית "עבודה ערבית" (מאת סייד קשוע) עולה צלם העיתון היהודי על טרמפ שמציעים לו תושבי הכפר הערבי בו צולמה כתבה. טעות במילה אחת מצידם גורמת לו לחשוב שהוא נחטף על ידם, ומרגע זה מתחיל מרוץ מטורף של חרדה והיסטריה מצידו, וניסיונות כושלים מצד הנהג להרגיעו. ככל שמנסה הערבי להבין את פחדיו, כך הולכים אלה ומתגברים עד לרגע "הצלתו" בידי חברו העיתונאי הערבי.
בסדרה ההיא זה הצחיק. כאן אצלנו במציאות, הגיע הזמן להפסיק, להירגע, ולהתייחס אל כל אדם וכל אזרח על פי מה שעשה ולא מה שאנחנו חושבים שהוא עלול לעשות.