שני יהודים נוסעים ברכבת... על הומור של חלשים וחזקים 2.3.09

"כומר ורב התווכחו ביניהם דתו של מי עדיפה. אמר הכומר - ראה את ההבדל בינינו לביניכם: בית האלוהים שלנו תמיד נקי ואצלכם בית הכנסת מלא אבק ולכלוך. בעת התפילה שלנו אנחנו מתפללים בלחש ובנימוס ואתם צועקים בקולי קולות, ותראה את ההלוויות שלנו, ערוכות בשקט ובסדר למופת, ושלכם, אין להן צורה וטעם.
אמר הרב לכומר – בעניין בית האלוהים צדקת, כי אלוהים שלכם, יש לו אישה ולשלנו אין, ולכן אין מי שינקה. התפילות אצלכם שקטות כי אלוהים שלכם צעיר יותר ושמיעתו טובה, ושלנו זקן וחייבים לצעוק לו.
ובעניין הלוויות אני חייב להודות שגם אני אוהב יותר את הלוויות שלכם..."

"ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב יצא ברוסיה בשנת 1922. הבדיחה שלמעלה, אחת ממאות רבות של בדיחות שאסף דרויאנוב במרחבי ההומור היהודי של מזרח אירופה, היא דוגמה טיפוסית לאחד מסוגי ההומור היהודי העשיר שהתפתח בגולה, בעיקר במזרח אירופה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
"שני יהודים נסעו בעגלה בדרך צרה, ולפתע נחסמה הדרך בשתי אבנים גדולות. החלו היהודים מתווכחים ודנים ביניהם מה לעשות, ובינתיים הגיעה עגלה עם שני גויים. ירדו הגויים מן העגלה, הפשילו שרוולים, סילקו את האבנים ופינו את הדרך. אמר יהודי אחד לשני: תראה שכל של גויים – תמיד בכוח...".
אני נזכר בהומוריסטנים יהודים מפורסמים ומוכשרים כמו שלום עליכם, י.ל. פרץ ורבים אחרים כולל אפילו אלברט איינשטיין ("אם תיאוריית היחסות שלי תתברר כנכונה, יגידו הגרמנים שאני גרמני, והצרפתים יכריזו שאני אזרח העולם. אך אם יתברר שטעיתי, יגידו הצרפתים שאני גרמני, והגרמנים יאמרו שאני יהודי...") – בעיקר לאחר הסקנדל שהתעורר בעקבות הומור מפוקפק אנטי-נוצרי של ליאור שליין בתכנית הלילה שלו. משהו מעניין וקצת עצוב קרה להומור היהודי כאשר עלה לארץ המחזיקה בצבא החזק במזרח התיכון.
ההומור היהודי היה ידוע תמיד בעוצמתו וחדותו. יוצרים מודרניים בארה"ב כמו צ'רלי צ'פלין, וודי אלן, מל ברוקס ורבים אחרים הצליחו ליצור יצירות מופת הומוריסטיות כהמשך להומור העשיר של יהודי מזרח אירופה, וספרי "הומור יהודי" יצאו בשלל שפות ברחבי העולם (אני אישית מחזיק ספרים ביידיש, פורטוגזית, אנגלית ועברית המוקדשים לתחום זה) ובהם שפע של בדיחות לא רעות בכלל, גם על נוצרים, שלא עוררו מעולם מהומות.
סודות האיכות של ההומור היהודי נמצאים כנראה בכמה תחומים: האחד – היהודים ידעו תמיד לצחוק על עצמם בצחוק בריא ובציניות מדהימה ללא צנזורה, כך למשל ספריו ומחזותיו של שלום-עליכם בועטים ללא רחמים בדמויות המפורסמות של העיירה היהודית המזרח-אירופית – העשיר החמדן והקמצן (ה"גביר"), הקבצן המגוחך או טוביה החולב היודע הכל חוץ מקרוא וכתוב וחולם להיות רוטשילד.
"יהודי עשיר היה תומך בקבצן ונותן לו סכום קבוע מדי חודש. פעם אחת העניק לו מחצית מהסכום הקבוע והקבצן החל צועק ומזדעק. 'היו לי הוצאות גדולות השנה' הצטדק העשיר. 'בני התאהב בבחורה עשירה ומפונקת והכסף החל לזרום...' מה זה ענייני? צועק עליו הקבצן. אם בנך מפונק, זו בעיה שלכם, תוציא את הכסף שלו ולא את שלי!"
בתחום האחר – היחס לנוצרים או ל"גויים", כאן היה ההומור מעין אמצעי לחיזוק ולהגנה אל מול האפליה, האנטישמיות, הרדיפות ותחושת ההשפלה שחוו היהודים. ההומור היה נשקו של החלש אל מול החזק, היידיש הייתה שפה בה ניתן לצחוק או לקרוץ עין מול ה"גוי" שאינו מבין, והמצוקה הולידה יצירה מרשימה שטעמה בעיניי חזק עד היום.
במחזה "קשה להיות יהודי" של שלום עליכם, יוצאים שני סטודנטים לחופשה ארוכה בביתם. הסטודנט הנוצרי אינו מאמין לסיפורי היהודי על איסורים, הגבלות ותקנות ש"עושים את המוות" ליהודים ברוסיה (ימי ה"צאר" במאה ה-19) והם מחליטים להחליף ביניהם את זהותם. המצבים הטרגי-קומיים בהם נתקל הנוצרי שהפך ליהודי ואינו מצליח להתמצא בסבך האיסורים החדשים לו, הם סוג של הומור שחור, צחוק ודמע המאפיינים את ההומור כנשקו של החלש.
משום מה, מסתבר שעוצמת ההומור ואיכותו יורדים כאשר העם נעשה חזק ובטוח בעצמו. בעיקר יורד ההומור העצמי והיכולת לצחוק על עצמנו, אך גם כאשר צוחקים על האחרים מתוך עמדת כוח, זה כבר לא אותו הדבר...
מכיוון שונה ומהצד האחר לגמרי, אמר פעם הסופר הערבי-ישראלי-קומוניסט אמיל חביבי על גיבור ספרו המפורסם "האופסימיסט" ("סעיד אבו אל-נחס" – המאושר חסר המזל) כי הוא סוג של "טיפש חכם" – הוא חכם מספיק כדי ליצור את הרושם שהוא טיפש. כמו דמויות יהודיות מפורסמות בהיסטוריה של ההומור העצמי היהודי – הרשל'ה ואחרים, היכולת לצחוק מעצמך היא מנגנון הישרדות חיוני המעניק עוצמה לחלש. כאשר אתה חזק, אין ברירה אלא לנהוג בקפדנות רבה יותר בעת שאתה מספר בדיחות על אחרים.