כל הבלוגים كل المدونات

כך מתחילה הדרך 1.3.09

לפתע, בואכה ראש-פינה, באמצע השמיים, במנותק מאדמה, מופיע ברוב הדרו, כמו אגדה תלושה... החרמון - המגדלור שמראה לי את הדרך לביתי

...כך מתחילה הדרך
למקום ממנו אני באה ואליו הולכת. כל ימיי.
זהו סיפור על הדרך המתפתלת בה בחרתי, כדרך-חיי.
הוא מתחיל מתחת לחרמון, מול מרחבי הגולן הפראיים,
מעל שאון זרימתו של הירדן ההררי.
בין אבני בזלת ועשבי-הבר, טבול בירק, בחיוך, בשתיקה.
עטוף שמיים , מוצף שמש וחי בהתבדלות קסומה.
שם נזרעתי, שם נבטתי, שם צמחתי פרא מעודן...
אני רואה צבעים , שומעת ציוצים, חשה חום וקור לסירוגין.
אני טועמת שיבולים ודייסת סולת עם גושים,
אני צוחקת בחוץ, מתייפחת בפנים.
אני שם, אני כאן, אין לי מקום.

בראשית היה זהב-שדות וגעגוע, צחוק יחף מתגלגל בגליל...
מרחפת על ענן ענק של שאלות. ללא מענה.
חשופה לרוחות , לקולות הנולדים בין הקירות,
לדממות המתפזרות באוויר, יתומות.
בראשית הייתה ילדות עירומה, מרחבי-רגש ללא שם...
חושים בוערים, אדמה חרוכה מלבה רותחת.
וריק. וזועק. וכואב מרוב ירוק, מרוב יופי.
מרוב בדידות.

הייתי מטיילת בלילות ופונה אל השמיים
השחורים לבקש מענה לשאלותיי, שכמו חזרו אלי כהד.
פחדתי להיטמע בעדר, להיות כמו כולם, לאבד ייחודי.
גדלתי כצמח-בר , פראית ושברירית, פגיעה מאד, שרה לכוכבים...
רצה ורוקדת בשדות, רצה ונופלת, מתמזגת בשיבולים, מתעטפת אדמה.
סגור לי ופרוץ , חופשי לי וחנוק ...

ו...הלכתי מהמקום האהוב ופצוע ההוא ,
לבקש מענה בדרכי האלוהים.
צמאתי למילותיו, להדרכותיו.
נכספתי לשבת בהיכלו.
החללים הריקים, הבורות החשוכים - הלכו ונמלאו אור.
הייתה תכלית, היה כיוון, והמוני פרטים
קטנים של עשייה יומיומית מחייבת ,
שצירפוני למקשה אחת של מהות ומשמעות.
עוד היה שם בביתנו הצחוק המצלצל ,
זכר לגלגולו במרחבי השדות של ילדותינו הגלילית...
עוד היה בו שריד מימי הקיבוץ העליזים.
אך, בד בבד, נעשינו אנשים רציניים ומקפידים
על קלה כחמורה במצוות ה'.
ילדים רבים הריתי וגידלתי, בכולם השתלתי את כאב- הזעקה . נ
יסיתי לרפא ולהרפות דרכם.
הקפתי עצמי בעצם מעצמותיי, בשר מבשרי, לעשותנו אגודה אחת.
קליפות-קליפות עטפוני.
קודם כהגנה,כהישרדות. אח"כ כתירוץ שלא לגדול.
ככל שחלפו השנים, כך התקטנה לה, עבורי,
אותה נקודת אור עצומה - זו שקראה לי פעם פנימה,
למצוא את הנשמה היתרה.
סבבוה קליפות וחומות של איסורים וסייגים .

כך-גם אני, הלכתי וכביתי.
והבית , שנימלא בהמולת ילדים מדהימים,
באחוות האחים, זז ממקום למקום,
כמו מקצב האי שקט שבער בקרבי.
חוקי הדת הציבו לי עוגן, העמידו גבולות -
בתוכם יכולתי להצמיח אני יציב יותר,
שלא נקרע ברוח.
אורח - החיים המוגן, הקבוע , העניק לי עמידות
בה הפרא לא מפריע לי לגדול,
להצמיח נבטים קטנים של משפחה.
שם יכולתי להמיר את תלישותי ,בבנייה עקבית
של חיים סדורים היטב, לערוך שולחני בנחת בלי לשבור את הכלים...
המותר ואסור התקבע על-פי ההלכה המוליכה בדרך בהירה כל צעד,
כל זמן יודע מקומו המדויק כיצד לנהוג
ואין-עוד גילה אבודה המתנפנפת כעלה נידף...
השאלות מקבלות מענה, הזעקה מתנקזת בתפילה,
הבלבול-לעשייה.
השיבולת נטולת השורשים הפכה לשדה-קמה עיקש להיאחז .
מה שהטריד היה האוטומט שניהל את חיי,
המערכת המוקפדת שהשכיחה מה רציתי באמת.
היומיום הטרוד במילוי החובות ההלכתיות
הערים שיכבה של אבק על רצוני.
נכנסתי להילוך עיוור , והנשמה הלכה ונשכחה
מתחת לערימות ה" דתיות "...

תגובות

נתיבים משיקים

כתבת נפלא. נוגע בי במקומות הכי מוכרים. גם אני צועדת בדרך רוחנית הרבה שנים ומכירה את כל האבנים והמהמורות שתיארת כל כך יפה. ומה עכשיו? מצאת את הדרך שבה לא יהיה "הילוך עיוור והנשמה הלכה ונשכחה מתחת לערימות ה" דתיות "... ?

שבת=שלום

תודה על החמימות והאחווה.
הפרק השני כבר הוכנס... לאט לאט תיחשף במעט הדרך בה הלכתי עד הלום...
אשמח לקרוא עוד ממך!!! שתהיה לך השבת של שלום ואהבה.גילה.

אל תבוז

דודו היקר. מאין נובע הצורך לעקוץ בחרצובות-לשונך המושחזת היטב...?
קשה למי שנשאר ברפידות מוגנת, לראות את המסע שעושה
מי שפורץ מכל נוחיות,בטחון,הרגל ומוכרות.
ולא, המסע הזה אינו דומה לנדנדה.
מכיר את תנועת הספירלה? ככה.
קיימת תנועה סיבובית כלפי מעלה,אל הלא-נודע,
המעוגנת במרכז פנימי המברר את דרכו. העומד על שלו.
בתנועה הזו טמון הפחד, הסיכון, אך גם הסיכוי.
לשם אני הולכת, דודו, כל חיי. ואתה היודע.ואינני מרפה ואינני נבהלת.
אנא ממך, אל תבוז, תתבונן פקוח-עיניים -
מכיל וחומל - גם אל מה שמבלבל.
"...אל תבוז לאובד, שנוצר להיות ים, שנולד לאהוב..."
כדברי זלדה המופלאה. שבת=שלום.

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם