אחרי כל מלחמה. 22.2.09

הנה נסתיימה מלחמה, ומערכת בחירות, חיילי הסדיר חזרו לבסיסים ולמחסומים, המילואימניקים הביתה לסדר את העסק שנפגע, ועכשיו הזמן לשכוח את מה שהיה שם ולהניח שהכל יימשך כרגיל. זוהי כמובן אשליה מטופשת. בחודשים הבאים יתברר כמו תמיד בהיסטוריה, שאם הושג משהו, הרי ניתן היה להשיגו גם קודם, ומה שלא הושג הרי זה מתוך איוולת ויוהרה שלא נשתנו.
אך עצובה מכך היא העובדה שבמלחמה הבאה ישתתפו אלה השוכנים היום באוהל רטוב מגשם שביתם נהרס כדי לפנות מעבר לטור טנקים, מול אלה שגדלו על האמונה ש"רק בכוח".

אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החורבות
אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן
עגלות מלאות מתים.

"סוף והתחלה", ויסלבה שימבורסקה.

מלחמה, כל מלחמה היא תבוסה מהרגע בו התחילה. מהרגע בו נשמעות חריקות זחלי הטנקים, בדיקות קשר וצביעת הפנים בצבעי הסוואה, ברור שהפסדנו. הפסדנו במערכה על הניסיון לפתור בעיה כלשהי ללא הרג וסבל אנושי, הפסדנו את העתיד אשר שוב יהלך על מדרכות וכבישים של מצבות תחתן נחים לנצח אלה אשר בשמם נצא למלחמה הבאה כדי לכבד את זכרם, לנקום את מותם, לומר שוב ושוב שלא שפכנו את דמם לשווא.
אין צד מנצח במלחמה. מי שנחשב כמפסיד, סופר את בתיו ההרוסים ומתיו, מעצים ומחזק את צערו, כאביו ותכניות הנקמה. הוא ימתין שנים או עשרות שנים עד לרגע בו יהיה חזק יותר ובינתיים ייכתבו סיפורי גבורה, ייערכו טקסי זיכרון ודור אחר דור ילמד ויזכור וימתין לזמן סגירת החשבון.
הצד החושב עצמו מנצח, יחגוג בשיכרון כוח ויחזור עוד ועוד על סיפורי הצלחה וגבורה עד שתיחלש דעתו והגאווה תשכיח ממנו את קיומו של הצד האחר. המתים המנצחים יוסיפו הוד והדר, הפוליטיקאים והקצינים יעלו בדרגות על מדרגות הכוח והזעם.
כמויות הכסף הדמיוניות שהוצאו על פגזים, דלק, מטוסים ושיקום נכים לא יעמדו עוד לרשות החינוך, המדע או בטיחות בכבישים. חיילים שחזרו ייסעו להודו כדי לשקוע בחול ובסם ולשכוח.
...מעת לעת מישהו עוד
יחפור מתחת לשיח
טיעונים אכולי חלודה
ויעביר אותם לערמת השיירים...
("סוף והתחלה", שימבורסקה. )

מלחמה איננה מביאה לביטחון, היא ההפך המוחלט של ביטחון, היא הבטחה למלחמה הבאה. לרגע אפשר לומר "יותר הם לא יעזו..." "הראינו להם", ורגע אחר כך מבינים שעתה עלינו להישאר דרוכים עוד יותר מבעבר.
ביטחון מתקיים כאשר קיים הסכם בין שני צדדים (הסכם גירושין אמנם, לא נישואין ולא אהבה לוהטת), הסכם בו מרגיש כל צד שאמנם ויתר על חלק מרצונותיו אך קיבל אחרים.
מי שהשתתף במלחמה חוזר לעיתים איתן יותר, מחושל יותר, וקצת פחות אדם. הוא הרי ראה בתים נחרבים, שמע זעקות פצועים חש פחד ועכשיו הפכה קליפתו עבה יותר ורגישה פחות.
מלחמה אם כן, ואין זה חשוב כלל מה אומרים כתבים צבאיים, קצינים ושרים היא קודם כל תבוסה. הפסד של חיים, תקווה, כסף רב, ילד שאינו מבין למה אבא הולך למילואים...
התשובות המקובלות מוכרות: "אין לנו ברירה, מדינה חייבת להגן על עצמה, הם התחילו..." כל אלה כדבריה של שימבורסקה, "טיעונים אכולי חלודה". מלחמה היא בחירה של אפשרות אחת מתוך כמה, היא לא נופלת על ראשנו כהתפרצות הר-געש אלא צומחת בתהליך מתפתח והדרגתי עד לפיצוץ גדול ונורא.
לאחר סיום המלחמה, "מישהו חייב לנקות". ראשית מנקים את המצפון המעיק. יישובי הדרום נשכחים ושבים לעסוק בקשיי קיום ופרנסה רחוק מהעין ומהלב, פצועים נכנסים לתהליך שיקום ארוך ואלמוני, ובצד השני עשרות אלפי אנשים שאיבדו את הטעם לחייהם ואת כל רכושם, נשכחים גם הם וגולשים מכותרות החדשות ומעניינו של העולם כולו.
מלחמה היא תבוסה. הכוח שוב ניצח את המוח והצדדים למאבק מכינים עצמם לסיבוב הבא.