"הכו ביהודים והצילו את רוסיה!" 16.2.09

"אצלנו במפעל עובדים גם יהודים והם מתמרמרים משום שכאילו הממשלה שלנו מגזימה בכוונה בהצגת הסכנה ומעוררת אנטישמיות... על כך הם מדברים ביניהם בקול רם ומתוך עוינות וארסיות... אני מעולם לא הייתי אנטישמי, אך התנהגותם של היהודים מעוררת כלפיהם רחשי איבה. הם אינם מתנהגים כאנשים ישרים. יש בהם דבר מה לא-סובייטי... אני חושב שהתנהגותם נובעת מן ההזדהות שלהם עם אילי ההון ממוצא יהודי באמריקה... חבר עורך... בעקבות המכתב הזה ניתן להאשים אותי באנטישמיות, אך אינני אנטישמי. אני כותב את האמת לאמיתה" (מכתב לעיתון "פראבדה", בריה"מ 1970).
אין ספק, העלייה המטאורית של ליברמן ומפלגתו היא תופעה ראויה למחקר. במיוחד מעניין ניצחונו הגדול בכרמיאל, בה השיגה "ישראל ביתנו" 32 אחוזים מהקולות, והייתה למפלגה הגדולה בקרב המצביעים בעיר.
ברור גם הקשר בין הצלחת ליברמן לבין התעמולה הנמרצת של "כרמיאל ביתנו", הרשימה של רינה גרינברג בבחירות לראשות העיר זמן לא רב לפני כן. בשני המקרים נעשה שימוש בוטה בהפחדה מפני הערבים ובהדגשת מוטיבים כמו נאמנות, "ביתנו", "שלנו" וכדומה. מניעים מגוונים יש מן הסתם למצביעי ליברמן, אך לא ניתן להתעלם מהמרכיבים הגזעניים והלאומניים המפורשים שהיוו את עיקר תעמולת הבחירות שלו. ההכללה של כל הערבים והחשדתם בחוסר נאמנות תוך איום מרומז ("ליברמן מבין ערבית", "בלי נאמנות אין אזרחות"), התמונות של הפגנות ערבים על רקע להבות אש – כל אלה מוכרים מתקופות של הסתה בימים ובמקומות שונים בעולם.

ליברמן והמובילים במפלגתו הם עולים מברית המועצות, חלקם עלו בתקופה של "ברית המועצות לשעבר". השפה הרוסית הייתה חלק בלתי נפרד מפרסומי המפלגה ותדמיתה של המפלגה מבוססת במידה רבה על עולי בריה"מ. ומכאן החלו מנקרות במוחי שאלות ללא מענה. בהכירי את ההיסטוריה מעוררת הכבוד של מאבקי היהודים בבריה"מ לשמירה על זהותם במשטר טוטאליטרי, את מאבקיהם לעלייה לארץ תוך סיכון עצמי גדול וסבל רב, אני מנסה להבין:
מה מניע דווקא אותם להקים רשימות לאומניות כל כך, המדגישות בעוצמה כזו את שנאת האחר והפחד ממנו? מה מושך אותם אל הנאמנות המתבדלת והמאיימת על כל מי שאינו עונה להגדרות המנהיג?
"אנו תובעות שיסגרו את בית הכנסת במוסקבה, המרכז של ריגול ופרובוקציה, וכל האוכלוסייה היהודית בבירה חייבת להיבדק כדי לנקותה מציונים נסתרים ומכל מיני נבלים ונוכלים. היהודים הם גיס חמישי" (נשים רוסיות במכתב למערכת העיתון "פראבדה").
ההיסטוריה של יהדות ברית המועצות היא סיפור מרתק של אומץ והתמודדות עם משטר אימים מדכא ודורסני החל מימי סטלין ועד ה"הפשרה" בימי גורבצ'וב. יהודים בבריה"מ נרדפו על תמיכתם בציונות, נאסרו ונשלחו לשנים ארוכות בסיביר או לאשפוז כפוי בבתי חולים פסיכיאטריים, על עבירות כמו לימוד עברית במחתרת או אפילו החזקת חומר כתוב בעברית. במשך שנים עקבו השירותים החשאיים כמו ק.ג.ב ואחרים אחרי משלחות ישראליות שהגיעו למוסקבה, וניסו למנוע כל מגע בין ישראלים לבין יהודים רוסים. שנות ה-70, לאחר מלחמת ששת הימים, היו קשות עוד יותר כאשר החליטו יהודים לצאת למאבק גלוי למען עלייה חופשית לארץ. הפגנות נערכו בעולם כולו, "מסורבי עלייה" נשלחו לגלות ונאסרו, וגיבורים אחדים כמו שרנסקי, אידה נודל ואחרים, הצליחו להגיע לארץ לאחר לחץ עולמי מסיבי ושנות גלות ארוכות בכפור של סיביר.
אנחנו, ילידי הארץ, זוכרים תקופה מכוערת למדי בנוגע ליחסנו כלפי העולים. לא ידענו להעריך מה פירושו של מאבק לחירות, ולא הצלחנו להבין את קשיי הקליטה העצומים שציפו להם כאן. "וילה וולבו" היה כינוי הגנאי כלפי העולים שהגיעו באותן שנים, על כך שזכו לקבל הקלה בשכר דירה וקניית מכונית פטורה ממכס.
"ברוסיה הייתי ז'יד (כינוי גנאי ליהודי), כאן בארץ אני גרוזיני", מספר בעצב אחד העולים משנות ה-70. ואכן, הקנאה מצד הישראלים, המצב הקשה של בני עדות המזרח בשכונות מצוקה וערי פיתוח (תקופת "הפנתרים השחורים"), הביקורת על השפה הרוסית שנשמעה בכל מקום וטענות על היות חלק מהם "ספק יהודים" – כל אלה תופעות הקיימות במידה רבה גם היום.
כלומר, בניגוד ליליד הארץ שלא חווה מעולם כל השפלה או רדיפה בשל מוצאו, דתו, או תרבותו, שלא נאלץ אף פעם להסתיר את זהותו או לחשוש מנציגי השלטון, ולא נחשב כחשוד או בלתי נאמן למדינה, הרי שהעולים מבריה"מ ידעו היטב והכירו על בשרם את פירושה של שנאה על רקע מוצא, אפליה, התנכלות השלטון והקושי העצום הכרוך ברצון לשמור את הזהות והתרבות הלאומית.
יהודי בריה"מ נרדפו לא רק בשל רצונם לעלות לארץ. יהדותם כשלעצמה הפכה אותם שנואים בקרב רבים במולדתם, וקשריהם עם הציונות הפכו אותם לאויבי המדינה בתקופת "המלחמה הקרה". כפי שהזכרתי, רבים חשו שהצליחו לצאת מהמולדת בה חשו מופלים, והגיעו לחברה אשר בה התרבות שהביאו עימם, השפה, ההשכלה והמנהגים – התקבלו בבוז ובלגלוג. כך מספרת לי תלמידה שלי המשתדלת גם כיום לא לשוחח ברוסית עם חבריה בנסיעה באוטובוס או קניות בקניון.
כיצד קרה שנציגיה של אותה יהדות אמיצה ורבת תלאות ורדיפות – דווקא הם דוהרים אל התהילה על גב השנאה והפצת פחד ולאומנות? כיצד ייתכן שהמפלגה שסיסמתה בבחירות קודמות הייתה "דא, ליברמן!" הופכת את השפה הערבית למושא לאיום והפחדה?
האם יהודים הזוכרים את ההיסטוריה של רוסיה הצארית, בה הוגבלו האזורים למגורי יהודים והונהג "נומרוס קלאוזוס" (מספר מוגבל) של מקומות באוניברסיטה ובמשרות ממשלתיות ליהודים, מסוגלים לתמוך בהגבלות דומות כלפי מיעוט אחר?
משהו כאן פשוט "לא מסתדר לי", לא עונה על ההיגיון הפשוט, נראה מופרך מעיקרו. האם באמת "הקורבן מקרבן"? מי שסבל יגרום סבל לאחרים כשיוכל?
ואולי, אני מנחם את עצמי – אולי כל זה אינו נכון. אולי באמת ליברמן וחבריו אינם מייצגים כלל את הציבור היקר הזה. אולי הם מדברים בעצם לישראלים כמוני שנולדו כאן, שגדלו על הבוז לערבים עם הפחד מהם, שלא ידעו מעולם מה חש בן מיעוטים, שלא חששו אף פעם להתבטא בשפתם ולהביע את דעתם בחירות מלאה. אנשים כמוני, אני מניח, ילכו שבי אחר התלהמות, אפליה ולאומנות פנאטית. לא היהודים מרוסיה.