בחירות 2009, אמיל גרינצווייג 1983 - 10 בפברואר.

10 בפברואר, בחירות 2009. בעת כתיבת הטור עדיין אין תוצאות לבחירות, רק הגשם הגיע סוף סוף כאילו רמז – יש עדיין חורף, יש למה לקוות.
צירוף מקרים סתמי, או שהגורל מצחקק לו בלעג מר – אני שואל את עצמי. הרי בתאריך הזה בדיוק, בשנת 1983 נהרג בירושלים אמיל גרינצווייג, איש "שלום-עכשיו" בן 33. רימון רסס הושלך אז בידי יונה אברושמי לעבר הפגנה שצעדה במחאה על מלחמת לבנון ("הראשונה" אומרים היום...)
היו שאמרו כי הרצח הזה היה נקודת מפנה בפוליטיקה הישראלית – מאז נרתעו שני הצדדים מלנקוט עמדות חד-משמעיות בשאלות קיומיות של המדינה, והשיח הפוליטי המרכזי סובב בציר של אחדות, קונסנזוס. אבא אבן אמר בזמנו כי קונסנזוס הוא "כולם מסכימים לומר ביחד את מה שאיש אינו מאמין בו באופן אישי"...

תומס פרידמן, עיתונאי אמריקאי יהודי, כתב בזמנו את הספר המרתק "מביירות לירושלים" (הוצאת מעריב, 1990) בו תיאר בין השאר את הפוליטיקה הישראלית מאז מלחמת לבנון "ההיא". מציין פרידמן: "באמריקה, הפרסום האלים והתוקפני ביותר עוסק במוצרים שהם בעצם זהים לחלוטין, כמו מזון לכלבים או פתיתי תירס. הוא הדין בליכוד ובעבודה. כל צד הצביע על המצע של השני ואמר: תראו כמה שאנחנו שונים מהם, אבל במציאות – שניהם מכרו את אותו מזון כלבים". בהמשך מתייחס פרידמן למלחמה: "הפלישה ללבנון חשפה מחדש את ההתפלגות הבסיסית בישראל בקשר לשאלות היסוד: איזו מדינה תהיה ישראל? מה הם הערכים שלה? האם היא תהיה דרום אפריקה היהודית שתשלוט לעד בפלסטינים החיים בשטחים? האם תהיה פרוסיה יהודית המנסה לנצח את כל שכניה, או שתהיה מדינה שגבולותיה מושתתים על השיקול של הבטחת מדינה יהודית, בטוחה ודמוקרטית שתחיה בשלום עם שכניה?"
מערכת הבחירות האומללה הזו שאיני יודע, כאמור, את תוצאותיה בעת הכתיבה, חשפה בעיקר מבוכה, בלבול וכמיהה להימלט מכל דיון רציני בנושאים הגורליים, ממש כפי שמסביר פרידמן, אי-אז ב 1990. מספר שיא של 34 מפלגות שאינן מתכונות ברצינות לשום דבר. מצביעי ליברמן מניחים ברובם שהוא לא יבצע לעולם את איומיו והפחדותיו, תומכי "קדימה" או "העבודה" יודעים בבירור שאחרי כל כך הרבה שנים של התעלמות משאלות גורליות בנושאי השלום והפלסטינים אין סכנה שמשהו יתרחש לפתע פתאום, ורק מצביעי ליכוד אחדים מזכירים לנו ש"הליכוד עשה שלום עם מצרים". וכך כפי שכותב פרידמן, "המנהיגים הישראלים התחלקו לשתי קבוצות: מתונים בלי אומץ, וגיבורים עם מטרות אבודות"... התחושה היא שמי שיציל אותנו מעצמנו הוא איזה כוח עליון, או כמו בימים הטובים של הגלות – בינתיים הכלב ימות או הפריץ ימות...
תנועות פוליטיות הצומחות מהאזרחים כמו "שלום עכשיו" בה פעל אמיל גרינצווייג, או "גוש אמונים" מהצד השני, מפיצות מסרים ברורים וחד-משמעיים, נאבקות עליהם ויוצרות תגובות נגד קטלניות לעיתים, עד כדי רצח. מעניין אגב לראות כיצד צדקו שתי היריבות שצוינו כאן: השמאל הזהיר ומזהיר כי ההתנחלויות ימנעו כל סיכוי להסדר עם הפלסטינים בעתיד, הימין המתנחל מסכים לחלוטין עם קביעה זו ועושה כל שניתן כדי לחזקה עוד יותר.
לעומת תנועות פוליטיות ו"מפלגות קצה" ספורות, מנסים המנהיגים "להתמרכז", לדבר על "תהליכים" כאילו היו מנחים בסדנאות דינמיקה קבוצתית, ולהתרחק כמו מאש מכל אמירה שיש בה התחייבות למעשה כלשהו בעתיד. תעמולת הבחירות נתנה לכך ביטוי ויזואלי ברור – עיקרה היה הכפשת האחרים, הוכחת חוסר האמינות או חוסר היכולת של האחר, וקצת זוטות פיקנטיות של בוגרי שואה עם ניצולי עלה ירוק או אולי להפך.
צלי רשף, ממנהיגי "שלום עכשיו" בעת רצח גרינצווייג, כתב לימים: "לראשונה התחלתי להביא בחשבון את האפשרות, שקריאה שלנו לצאת להפגנה עלולה לסכן את המשתתפים... ועם זאת, היה לי ברור כי אסור לנו לאפשר לאסון שאירע להחליש את התנועה או את נכונותה לפעול ברחוב".
בחירות 2009, עשרים ושש שנים לאחר רצח אמיל גרינצווייג בעשירי בפברואר, המנהיגים שלנו למדו לשמור על עצמם ולהתרחק מהעיסוק המסוכן בשאלת עתידנו.