שדות ירוקים. לא פוליטיקה הפעם, רק נוסטלגיה. 26.1.09

כן, אני נאנח לעצמי, זה עדיין עושה לי את זה. העונה הזו, כאשר בצידי הכביש שדות ירוקים, חיטה נובטת וסולמות קטיף בפרדסים, למרות הבצורת והקניונים הצומחים כמו תירס בקיץ. כמו ילד קטן אני נצמד לחלון המכונית לעקוב אחרי טרקטור "ג'ון דיר" בשדה, מטוס ריסוס יורד להתקפה, שתילי מטע צעיר.
"...האצולה החברתית הנחשבת באצולות: אצולת מפעילי הטרקטורים, המכשירים והקומביינים, חורשי השדות וקוצרי התבואה – אצולת הפלחה" (אהרון שמי, "אנחנו אבן היסוד", שירים וחיים של פעם בקיבוץ).
יש תחושות, ריחות וצלילים שלא אצליח כנראה להעביר לעולם למי שלא חש בהם בעצמו. את שנותיי הטובות העברתי כעובד פלחה, או מה שנקרא היום בקיבוצים רבים – גד"ש – גידולי שדה. למשל העניין הזה של האצולה שמזכיר אהרון שמי – להיכנס לחדר האוכל בעת ארוחת הבוקר כשאתה מכוסה בוץ בריא של שדה על כל בגדי העבודה הכחולים (אצל עובדי הבננות בקיבוץ אחד ראיתי גם את האופנה של סכין "מצ'טה" ענקית תלויה על החגורה ומוסיפה עוד טונות של סטייל להופעה) ומרגיש את מבטי ההערכה והקנאה הננעצים בך.

העונג שבנסיעה לשדה בחשכת הלילה לריסוס או משמרת בחריש, הגאווה בישיבה במרומי קטפת הכותנה והריח המשגע הזה של אדמה לחה מעט בעת הזריעה כאשר חופרים בעדינות לבדוק את עומק הזרעים... מוטב שאפסיק כאן כי אין סוף לנוסטלגיה, בעיקר כזו הקשורה לימים צעירים ולשנות נעורים נצחיים.
פעם, באחד משיעורי ההיסטוריה שלי, שמתי לב שאני מסביר על הפלאח והפלחה במושב ובקיבוץ – בעוד התלמידים בוהים בי בעיני עגל ואינם מבינים מילה אחת מדברי, ועוד פחות את תנועות הידיים הנמרצות והמתלהבות שליוו אותם. אכן דור אומלל. דור שלא זכה להאזין למוסיקה של מנוע הטרקטור, למגע הגריז בידיים, להתבוססות בבוץ של העמק ביום קיץ מטורף מחום, לטעם של סנדוויץ' בריא מלחם פשוט בהפסקה בשדה... אני זוכר איך היינו מביטים ברחמים עם קורטוב זלזול באותם "אינטליגנטים" שאינם עובדים באמת, רק עוסקים בענייני כספים, ניהול וחשבונות, ללא ריח זיעה ואבק בנקבי האף והאוזניים. בקיצור, לך תסביר היום את פירושו של סולם המעמדות מאותה תקופה אשר בראשו אנשי הבגדים הכחולים ועובדי כפיים, ותחתיתו אנשי עסקים ופיננסים... והרעיון הזה הרי מבוסס על תורה שלמה של קשר לאדמה, שורשיות, יצירת "היהודי החדש".
או כפי שכותבת הפלמחניקית נתיבה בן יהודה: "...השתגענו להיות כמוהם [כמו הערבים], להתנהג כמוהם, בשמש, ברוח, בשדה... חיקינו אותם בכל. בהתמצאות בשדה, ובהווי סביב המדורה... הם היו בעינינו המודל של בני הארץ..." (1948 – בין הספירות).
נכון, נוסטלגיה מעצם טבעה מייפה את תמונות העבר ומחזקת את חלקיהן הזוהרים. הזיכרון משתף פעולה גם הוא ונמשך אל חלקים מעוררי געגועים בעברנו, וזו אולי אחת הסיבות למשיכה אל האזור הזה – הגליל המשובץ עדיין בחלקות שדה, חממות, מוסכי טרקטורים וחנויות ציוד טכני בהם תוכל תמיד למצוא מקל לטוריה (לצעירים – חפשו מהי טוריה בויקיפדיה) וכפפות עבודה.
כן, אני נאנח לעצמי, זה עדיין עושה לי את זה – טרקטור "ג'ון דיר" ירוק בשדה, חיטה נובטת, סולמות קטיף בפרדס. לפני עידן הפועלים מהשטחים שהפכו לתאילנדים, לפני שהפכנו ל"בוסים" בטויוטה כפולת קבינה, היה שם יופי שקשה להסבירו, תום שקשה להבינו.
ברגע אחד פתטי התנגן בראשי "ים השיבולים" של הגבעטרון כאשר בשדה ליד הכביש הניעה רוח עזה את החיטה, ואז התחלף הרמזור ואני המשכתי בנסיעה ובגלגל"צ מספרים על עומס בדרכים.