על היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה

נושא

אצל ויאולטה האדם שייך לאדמה, ולא האדמה שייכת לאדם

יפתח לוין כותב על היוצרת הצ'ליאנית ויאולטה פאררה Violeta Parra ומתרגם אחד משיריה החשובים "הגלות לדרום"

השנה היא 2017, חודש יוני בפתח. אנחנו מציינים 50 שנה למלחמה ששינתה את פני המדינה ותושביה, מלחמת ששת הימים או מלחמת 67'. 50 שנה למלחמה שהפכה את העיר בה אני חי כעת, ירושלים, לגדולה הרבה יותר, למורכבת יותר, וללב הסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים. עבורם בעל הבית השתנה מכובש ירדני לכובש ישראלי, חוץ מזה הים אותו הים, האדמה אותה אדמה, מילים עפות ברוח ואידיאולוגיות נמסות בשמש.  היחסים בין אדם לאדם מורכבים, אבל מה הם יחסינו לאדמה? מה היא אדמה בשבילנו? מה אנחנו בשבילה? לפני 50 שנה קרה עוד משהו. ויאולטה פאררה (Violeta Parra) התאבדה ביריית אקדח באוהל המופעים שהקימה בשולי סנטיאגו בירת צ'ילה. בת 50 הייתה במותה. אני אציין את חייה ולא את מותה. בפברואר האחרון יכלה להיות בת מאה.

ויאולטה פארה הייתה הרבה דברים, ביניהם אישה, אם, פמניסטית, מהפכנית, פולקלוריסטית, יוצרת, מוסיקאית, זמרת ואמנית פלסטית. גם מי שלא מכיר אותה, כנראה מכיר שירים שהיא כתבה והלחינה, שהמפורסם מכולם הוא "תודה לחיים" (gracias a la vida) שהביצוע המוכר ביותר  הוא של מרסדס סוסה.  שיר זה הוא דווקא מהיצירות האחרונות שלה שנכתבו כמעין אקורד סיום לעשייה אמנותית עמוסה אבל לא מספיק ארוכה שנגדעה כאמור לפני 50 שנה. שם האלבום הוא "יצירות אחרונות" (ultimas composiciones), אסופת שירים אחרונים לפני פרידה מתוכננת.     

אבל מי זו ויאולטה? ויאולטה היא בעיקר מוסיקאית פולקלוריסטית. בגיל לא כל כך צעיר בתחילת שנות ה 50' של המאה הקודמת, שכבר הייתה אם לשני ילדים, אנחל ואיסבל שגדלו להיות מוסיקאים בפני עצמם, החלה לתור את ארצה צ'ילה ולאסוף לחנים, מנגינות ושירים מהאנשים. ויאולטה הסתובבה, הלכה הרבה, פגשה, הקשיבה, דיברה ובעיקר ניגנה את אותן המנגינות. בזכותה מקצבים כמו הקוואקה (cueca) והטונדה (tonada) קמו לתחיה. בנוסף להקלטת מנגינות עתיקות, ויאולטה גם הלחינה מוסיקה חדשה, שילבה ושינתה מקצבים, חלקם באופן רדיקלי ואקספרימנטלי חריג לתקופתה. אלבום שמאחד את הקטעים היותר ייחודיים נקרא "יצירות לגיטרה" (composiciones para guitarra)  בו היא המציאה את סגנון ה anti cueca, כנראה בהשפעת אחיה הגדול המשורר ניקנור פארה (בן ה 102) שהמציא את סגנון ה"אנטי שירה" (antipoesia). דוגמא נפלאה ליצירה מהאלבום היא el gavilan (הנץ).

אפשר לכתוב הרבה רק על המשמעויות של יצירה מעניינת זו. בסרט שנעשה לפני שנים אחדות על חייה (Violeta se fue a los cielos) ישנו עיבוד קולנועי מעניין מאוד ליצירה.

ויאולטה הייתה גם אמנית פלסטית ויצירותיה הוצגו בלובר בשנת 64'. היא הייתה האמנית הלטינו אמריקאית הראשונה שהציגה תערוכת יחיד במוזיאון.    

המורשת המוסיקלית של ויאולטה המשיכה בגל של צעירים שתחת השפעות היסטוריות ואמנותיות שונות (כמו שילוב סגנונות מוסיקה שונים, שירה, תיאטרון ועוד), החלו להתאגד באותן שנים בעיקר באוניברסיטאות בסנטיאגו ואחר כך גם בואל פאראיסו וערים אחרות. אותם מוסיקאים הושפעו בין היתר מחידוש מוסיקת הפולקלור על ידי ויאולטה, כמו גם מהמסרים הפוליטיים חברתיים שהביעה  ביצירותיה המקוריות. שירים כמו arriba quemando el sol (למעלה שורפת השמש) שמתאר את עבודת הכורים, arauco tiemne una pena (כאבו של אראוקו) על גזלת אדמות ילידי היבשת על ידי הכובשים וממשיכיהם, hace falta un guerrilero (חסר לוחם) על שאיפותיה שייוולד  לה בן שילחם למען האנשים ונגד גניבת המדינה בעד בצע כסף, והרשימה עוד ארוכה. לא רק הנושאים החברתיים העסיקו את ויאולטה. היא כתבה על אהבה, צער ואובדן כמו מות בנה הפעוט בעת שהייתה בפריס (rin del angelito), או בן זוגה השוויצרי שנסע לבוליביה (run run se fue pal norte) ועוד. 

זרם המוסיקאים ממשיכי דרכה המוסיקלית והאידיאולוגית של ויאולטה, נקראו La nueva cancion Chilena (השיר הצ'יליאני החדש). אמנים אלה שמו תמות כמו האנשים, אי הצדק, אי השוויון, עבודת האדמה, סבל הפועלים והכורים, גזל האדמות ועוד נושאים רבים בראש סדר העדיפויות. עליית הנשיא הסוציאליסט סאלבדור איינדה (Salvador Allende) לשלטון בשנת 70' עד להפיכה הצבאית ב9/11 (הראשון) בשנת 73', משויכת  כחלק מגל תמיכה באותם רעיונות שהתפתחו בצ'ילה והתבטאו במוסיקה של ממשיכי דרכה של ויאולטה במהלך שנות ה-60' ותחילת ה- 70'. מרבית האמנים של אותו זרם נאלצו לגלות מארצם בתחילה לארגנטינה ואחר כך בעיקר לצרפת ואיטליה. הבולט ממשיכי דרכה של ויאולטה  שנחשב ל"אב" של אותה משפחה מוסיקלית, הוא ויקטור חארה (Victor Jara), אשר נרצח על ידי חייל באצטדיון ששימש לבית מעצר ימים ספורים לאחר ההפיכה הצבאית.

הגלות לדרום – ויאולטה פארה \ תרגום - יפתח לוין

עין אחת השארתי באגמים; עקב חוסר תשומת לב מקרית

האחרת נשארה בפאראל (parral); בבר משקאות

אני זוכרת הרבה צער; של ילד שראה את נשמתי

אומללות ובגידות ; נקשרים במחשבותיי

בין המים והרוח; אני נאבדת במרחקים

זרוע ימין בבויין (buin); נשארה רבותיי המאזינים

האחרת בסאן ויסנטה (san vicente); נשארה לא יודעת לאיזו מטרה

החזה שלי ליד קוראקאוטין (curacautín); אני רואה אותו בגינה

ידיי במאיטנסיליו (maitencillo); מברכות לשלום בפלקן (pelequén)

חולצתי בפרקילאקן (perquilauquén); אוספת דגיגונים

הסתבכה לי בסן רוסנדו (san rosendo); כף רגלי כשחצתה פינת רחוב

השנייה בקירקינה (quiriquina); טבעה במים

ליבי אומלל; פעם בעצב בטמוקו (Temuco)

ובכה בקאלבוקו (calbuco); בקור בגלל הכפור

הולכת ומישרת את צעדיי; במעלה צ'אק'אבוקו (chacabuco)

עצביי משאירה בגראנרוס (raneros); הדם בסאן סבסטיאן (san sebastián)

ובעיר צ'יליאן (chillán); סבלנותי ירדה לאפס

כלייתי בקאברו (cabrero); הורסת הליכה

וברחוב באיטאטה (itata); נשבר לי הכלי

והקשה על לידת; בוקר של כסף

יורדת מספינה בירניואה (riñihue); נראתה ויאולטה פארה

בלי מיתרים בגיטרה; ללא עלים בקוליגה (coligüe)

להקה בצ'יגס (chirigües); באה להופיעה בפניה

יורדת מספינה בירניואה (riñihue); נראתה ויאולטה פארה

 

השיר שבחרתי לתרגם הפעם, מבוצע על ידי להקת Inti Illimani, אחת מהלהקות המשמעותיות בזרם המדובר. השיר "הגלות לדרום" מתאר את מסעה של ויאולטה ברחבי צ'ילה והמקומות בהם עברה באיסוף האוצר האנושי  והמוסיקלי האבוד. שמות המקומות מופעים בסוגריים בספרדית על מנת שתתאפשר הגייה נכונה שלהם. בכל מקום בו ויאולטה עברה, היא משאירה  איבר אחר מגופה, כך  שגופה הפיזי למעשה מתאחד עם המרחב הגיאוגרפי והחברתי.

בנסיעה, בטיול אנחנו הרבה פעמים לוקחים משהו מהמקום. לוקחים אבן, קונים מזכרת, זיכרון, טעם, ריח, take a picture. אבל לא ויאולטה. היא משאירה למקום, משאירה את היקר לה מכול, את איברי גופה. הגוף מתפזר כמו עקבות. האדמה מסמנת בגוף ולא הגוף מסמן באדמה. מעניין לחשוב על תפיסה זו, בה הגוף מתכלה ובמקביל מאומץ על ידי האדמה, ולא באופן הנפוץ באזורנו בו אדמה ונוף מאומצים על ידי האדם והופכים לסמלים של בעלות, לאומיות, אתניות, מאבק, מלחמה, שיבה ועוד. אצל ויאולטה האדם שייך לאדמה, ולא האדמה שייכת לאדם.  חשוב גם לשים לב שהדוברת היא אישה שחיבורה לאדמה ולמרחב האנושי, מושר לקהל מאזינים גברים.

אבל רגע, זו לא תפיסה שמוכרת גם לנו מתוך היהדות? "מעפר באת ואל עפר תשוב"? סיפור הבריאה מנסה להזכיר לנו את סדר הדברים, ההיררכיה הקיומית בעולם. אנחנו שייכים לאדמה ולא האדמה שייכת לנו. בעבודת האדמה אנחנו לא משעבדים את האדמה, אלא משתמשים בה עד שתשתמש היא בנו, בסופנו. כדאי לנו להיזכר במקומנו בעולם לצד אדמה ואנשים אחרים. קיום שהוא תמיד לצד מישהו ולא מעל מישהו. גם מעל האדמה זה רק מיקום פיזי ולא היררכי. תזכרו זאת מתי שאתם מצדיקים דברים בשם הדת. שאתם הולכים, לא משנה מאין ולאן, תחשבו מה אתם משאירים מאחור – אדמה, אנשים וגם חלק מעצמכם. רק אל תשכחו לאסוף את זיכרונותיכם ב"הליכה האחרונה".     

 

יפתח לוין:

אורח לרגע שמחפש משמעות, בוגר לימודי סוציולוגיה במכללת עמק יזרעאל


תגובות

יפה מאוד!

מאמר מעגלי ומסביר החוקר היסטוריה במקומות אחרים ושונים ומכיל אחד על השני. ויותר מכל מרגש ומעודד שינוי

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required