תרגום לערבית الترجمة للعربية

יום האדמה - 30 שנה אחרי

30 عاما على يوم الارض

נושא

היום הזה אינו רק ציון דרך במאבק נגד הפקעת הקרקעות,

זהו קו פרשת מים בהתהוות ובעיצוב החברה הערבית בישראל. הרבה מאד אנשים עדיין חיים עמנו ונושאים את צלקות אותו יום מר וטרגי. זהו סיפורו של אחד מהם

[הכתבה נכתבה בשנת 2007, לפני היות דוגרינט, ומתפרסמת כאן לראשונה]

בתאריך  13.2.76, קיבלו שלושה ראשי המועצות דיר חנא עראבה וסחנין שלושה מכתבים זהים בכתב ידו של פקיד משטרה מקומית:

            לכבוד:

                 מועצה מקומית

                    הנדון:  איסור כניסה לשטח 9.

דע לך כי הכניסה לשטח 9 אסורה וכל הנכנס לשטח 9, מעשהו מהווה עבירה פלילית.

כל הנכנס דינו כדין הנכנס למתקן צבאי.

                                על החתום

                                     מ"מ  מפקד תחנת סחנין  (לימים משטרת משגב)

 

כך במשיכת קולמוס של קצין זוטר, בנייר פשוט ומרושל, ללא שום הסבר, ללא שום מו"מ מוקדם, נפתח אחד האירועים המסעירים, הכואבים והמעצבים של האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל.

מספר ימים אחרי כן מודיע ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, מעל דוכן הכנסת על הפקעת 13,650 דונם, שהן כל האדמות חקלאיות שנמצאות בבקעת סחנין ואשר נמצאות בתוך שטח אימונים של צה"ל, הלא הוא שטח 9.

בצעד חסר תקדים, לראשונה מאז קמה מדינת ישראל, מכריזה ההנהגה הערבית בישראל על יום שביתה כללי במגזר הערבי כמחאה על ההחלטה להפקעת הקרקעות.  תאריך השביתה נקבע ל-30 למרץ 1976.  השבוע מלאו שלושים שנה ליום האדמה.  הרבה מאד אנשים עדיין חיים עמנו ונושאים את צלקות אותו יום מר וטרגי. ששה חללים. אחד מעראבה, אחד מכפר כנא, אחד מנור שמס (מהשומרון, נורה בטייבה) ושלושה מסחנין.

הלכנו לסחנין. רצינו לשמוע מה בדיוק קרה שם.

סובחי בדארנה הוא אולי אחד האנשים המתאימים ביותר לספר את הסיפור. לא בגלל שהוא נושא עימו פיזית את יום האדמה, על גופו יום יום. אלא דווקא בגלל שנפשית, מנטאלית – לא נותרה לו צלקת!  אינו נוטר טינה. אינו שונא. הוא מקרין המון סימפטיה. הוא איש דתי, הוא מאמין שהכול מלמעלה, הוא מאמין שאם נגזר עליו לסבול זה מפני שהוא גרם סבל למישהו אחר. שאם הוא ישנא – ישנאו אותו.  אינו מצליח להבין מאיפה הפחד הזה של היהודים מערביי ישראל: "אם אתם כה מפחדים כנראה שיש לכם ממה. כנראה אתם באמת עושים כ"כ רע למישהו שאתם צריכים לפחד..."

האדמה ופרותיה הם חלק מההוויה שלו. חקלאי בכל רמ"ח אבריו. נולד ב-1944.  ניחן בזיכרון מצוין, זוכר פרטים קטנים. בסוף כיתה ד' אילצו אביו לצאת לעבוד לעזרת המשפחה. מאד כאב לו על כך. קיווה כל השנים שיוכל לשוב ללימודים, אך המציאות לא האירה לו פנים.  למרות זאת הוא לא פסק לרגע מלקרוא מלחקור ולרכוש ידע. יותר מאוחר, כאשר כבר הייתה לו משפחה, לקח לימודי ערב למבוגרים ומאד נהנה. יום האדמה קטע לו גם את זה.

יש לו 52 דונמים בבקעת סח'נין בהם הוא נטע זיתים ולכן ההתעסקות איתם מועטה. לעומת זאת בבקעת נטופה השוכנת מדרום לסח'נין, יש בבעלותו רק 8 דונם אך בהם הוא זורע ושותל כל שנה זנים שונים של ירקות והחלקה היא כמו אחד מילדיו; יום, יום, קיץ, חורף, קור, שרב – הוא מגיע לחלקתו. הוא חייב את הקשר הזה. זה יותר מתרפיה עבורו.

שם נפגשנו וישבנו שעות בצל סוכתו ושמענו את סיפורו.

שאלה: איזה זכרון יש לך מהתחושות שחשת כלפי היהודים עד 1976?

בדארנה: "עד אמצע שנות ה-70 אחוז קטן מאד מערביי הגליל היה לו מגע עם יהודים, מעל 40% מהמשפחות בסחנין התפרנסו מחקלאות מקומית.  השאר, חלקם הגדול עבד במסחר בכפרים ותוריד את אלה שעבדו בהוראה ובמועצה, תמצא שמעט מאד עבדו במגזר היהודי. 

ואלו שהיה להם קשרי עבודה כאלה ואחרים עם יהודים, היחסים היו סבירים ואפילו טובים כי מעולם לא היה בין הצדדים דיאלוג אמיתי על המצוקות והאפליה. היה טאבו שעל נושאי הקונפליקט הללו אין מדברים. לפיכך הטענות שלנו היו רק כלפי הממסד אשר נציגיו בשטח, דהיינו, המשטרה, משמר הגבול והצבא הם אלו שמיררו לנו את החיים ונתנו לנו את התחושה של אזרחים סוג ג'.

בחודש שלפני יום האדמה, בעיקר מהרגע שכבר יצאה ההודעה על הפקעת האדמות, סיורים של משמר הגבול היו עוברים בכפר ויוצרים פרובוקציות מכוונות. במו עיני ראיתי כיצד הם יורקים ומקללים".

ש:   איך התחיל היום ההוא?

בדארנה:  "הודיעו לנו שב-30 למרץ יש שביתה כללית. דהיינו, אין לימודים ואין עבודה. זהו צעד מחאתי ע"מ להשמיע את קולנו לכל העולם במחאה על שהמדינה גוזלת לנו את אדמתנו.  לא תוכננה שום הפגנה ושום עצרת!  אם הצבא והמשטרה לא היו נכנסים לכפרים, לא היה קורה כלום!

אני, ב-29 למרץ עבדתי ליד כפר מע'אר. היו לי שם אדמות שהשכרתי ועיבדתי ובאותו יום סיימתי בשש וחצי בערב.  חבר ממע'אר אמר לי שהגיעו שמועות שיש בעיות בסחנין והציע לי להישאר במע'אר.  הייתי עם הטרקטור שלי ומיד נסעתי  הביתה. כבר בכניסה לדיר חנא היה מחסום. אני כמובן הכרתי דרכים צדדיות וכך הגעתי לבסוף לסחנין.  בסחנין כבר הסתובבו הרבה כלי רכב צבאיים. מה הם עשו שם? בשביל מה הם הגיעו, אף אחד לא הבין. האם רצו למנוע את השביתה?אני מניח שנכנסו על מנת להפחיד וליצור פרובוקציה ואכן הרוחות באופן טבעי התלהטו. בערך בתשע בערב,  כנראה שצעירים אשר ישבו ברחוב הראשי, בטח קיללו או זרקו  אבנים.  החיילים לא עשו חשבון ומיד פתחו באש חיה. בתחילה ירי באוויר כדי להפחיד ובהמשך גם ירי בכוונה לפגוע. היריות כמובן הוציאו עוד אנשים לרחובות. אף אחד לא הבין מה קורה ומה רוצים מאתנו. בערך בעשר, עשר וחצי כבר היו פצועים, חלקם קשה שנלקחו באמבולנסים לנהרייה. יותר מאוחר הרוחות נרגעו מעט ורוב הלילה ישבו המחנות היריבים האחד מול השני בלי לעשות שום דבר.

בערך בשתיים בלילה שמעתי במו אזני את אחד המפקדים אומר בקשר 'אנחנו עדיין בסחנין' והמפקד שלו עונה לו: 'תצאו עכשיו מיד מהכפר.'

הייתי מאד עייף, משש בבוקר על הרגליים. הלכתי הביתה, נפלתי על הרצפה והתעוררתי רק בתשע. אשתי והילדים לא היו. יצאתי החוצה ושמעתי שאכן הצבא יצא וחזר שוב בחמש בבוקר. הוא חזר והודיע שהכפר בעוצר. הסיבה היא כנראה שבעראבה כבר נפל החלל הראשון בלילה והיה חשש שיהיו מהומות...?? נגד מי יעשו מהומות אם אין צבא ומשטרה בכפר?

אחרי שנכנסו שוב לכפר הם החלו, אולי עפ"י רשימות, אולי סתם היכן שבא להם, להיכנס לבתים, להרוס ולשבור בכל הנקרה בדרכם, להוציא אנשים בכוח ממיטותיהם ומבתיהם ופשוט להתנהג כחיות.

התחלתי לנוע לכיוון בית הורי. האמנתי שמשפחתי שם. בדרך, במרכז הכפר, אני שומע ששבעה חיילים ושלושה שוטרים אשר נגמרה להם התחמושת, נכנסו לאחד הבתים עלו לקומה שניה ונשארו שם. המון אנשים סביב לא מאפשרים להם כמובן לצאת ומצד שני המכובדים מונעים מההמון להתקרב . אני לבד עליתי אליהם נכנסתי פנימה, הרגעתי אותם ואמרתי להם שלא יאונה להם כל רע.  הם ביקשו ממני להעביר מסר למפקדיהם שהם בטוחים ואנחנו שומרים עליהם והם מבקשים כוח חילוץ שיבוא לחלצם. אמרתי להם שאין שום סיכוי שמבצע כזה יסתיים בשלום והפתרון היחידי הוא שאנחנו נתארגן ונוציא אותם מהמקום. ואכן ארגנו מספר מכובדים ומספר צעירים והמבצע התבצע בצורה מופתית. הובלנו אותם למחנה שהוקם על ידי הצבא במרחק כמה מאות מטרים משם.

בשעה זו כבר היו שני הרוגים בסחנין.

השעה הייתה בערך 10.30 בבוקר והפעולה הזו הורידה כנראה את מפלס המתח בכפר ונוצר פתאום מין שקט יחסי כזה. חשבנו ושמחנו, הנה, נגמר הסיפור. למרות שלהלכה הכפר היה בעוצר, הרבה אנשים לא ממש האמינו שיש פה כוונה רצינית. עובדה: מאות אנשים מתגודדים בכפר וכלום לא קורה. ככה, אחרי שליווינו את החיילים לבסיס, אני מתקרב לביתי, רואה על הרחוב כבל חשמלי שוכב קרוע, כנראה נקרע מהירי. אני מזהיר אנשים לא להתקרב אליו פתאום מישהו צועק לי 'שים לב! שים לב! תזהר!'  אני לא מספיק להבין מה רוצים ממני, אני שומע ירי ושלושה כדורים חודרים לי לרגל שמאל מתחת לברך ויוצאים בצד שני. בפינת הרחוב שלי, כ-50 מטר ממני, ישבו מספר חיילים מוסתרים מאחורי קיר וכל מי שניסה לחצות את הרחוב – ירו בו!  ככה תוך כמה דקות, על כמה מטרים, נפצענו שמונה בחורים!

בן דודי, אבו זאכי וחבר נוסף, עלי דג'ים שבאו לעזור לי, נפגעו ונפצעו אף הם.  איכשהו הוכנסנו שלושתנו למכונית פרטית. עוד אשה אחת הספיקה עם הכאפייה שלה לקשור לי חזק את הרגל לחסום את העורקים והתחלנו לצאת לכיוון בית החולים.

חסמו לנו את כל הדרכים לכיוון חיפה ונהריה. החלטנו לנסוע לכיוון נצרת  דרך דיר חנא וצומת גולני. בהגיענו לכביש מג'אר-עילבון, יש מחסום. הם רואים שלושה פצועים קשה ומחזיקים אותנו במחסום מעל שעתיים!!  אחרי שסוף סוף שיחררו אותנו אנו טסים לכיוון נצרת. עוברים את צומת גולני חוסם אותנו זחל"מ. במקום לעצור אותנו הוא מחליט "ללוות" אותנו לנצרת. הוא נוסע לפנינו במהירות של 20 קמ"ש ולא מאפשר לנו לעקוף אותו. כך עד צומת כפר כנא. שם ירדנו מהכביש ובדרך עפר עקפנו אותו. הרבה איני זוכר מהנסיעה הזו, לא זוכר מה חשבתי. הייתי מטושטש ואיבדתי מדי פעם את ההכרה.

שלוש וחצי שעות אחרי שנפצעתי הגענו לבית החולים האיטלקי בנצרת. הניתוח ארך שבע וחצי שעות. בסיומו קיצרו לי את הרגל ב-14 ס"מ. לא אלאה אותך בסיפורים. חמישה חודשים ועשרה ימים שכבתי על הגב. אח"כ החלה מסכת איומה ואין סופית של טיפולים וניתוחים. מצב הרגל היה חמור ולא ניכר שום שיפור.

סחבתי את הפציעה שש שנים.

ב-1983 החלטתי לכרות את הרגל תחת לברך. היום אני מסתדר טוב עם הפרוטזה".

ש: ניסיתם לתבוע את המדינה על פציעתבם?

בדארנה: "זהו גם סיפור לשלושה לילות. החלפנו מספר עורכי דין. היו עשרות דיונים. בסוף, אחרי  13 שנה בג"צ הגיע לפשרה שהמדינה לא תשלם לנו ולא אנחנו לה... כן, אנחנו כביכול הפרנו עוצר..."

                                                *  *  *

ביוזמת המכובדים וראשי המועצה הושגה "סולחה" (הפסקת אש) והמהומות בכפר הסתיימו אחה"צ. שלושה הרוגים, כ-70 פצועים ו75 עצורים. בהמשך גם שוחררו כל העצורים, חלקם עבר השפלות ומכות אשר מוטב שלא יעלו על הכתב.

לא הוגש אף כתב אישום נגד מישהו מהמתפרעים.

מספר חודשים מאוחר יותר ביטלה הממשלה את צו ההפקעה.

השטח נשאר שטח צבאי סגור לכן ההתנכלויות לחקלאים גברו ונעשו יותר קשות ומשפילות. הגדילו להתעלל החיילים מהיאחזות הנח"ל אשבל שקמה בעקבות האירועים, באמצע שטח 9.

                                              *  *  *

בדארנה:  "לא מתעסק הרבה עם העבר. אינני יכול לשנות אותו. צריך רק להתעסק עם ההווה. אתם חייבים להבין שאנחנו לא מאיימים עליכם ואתם חייבים להפסיק לאיים עלינו. אנו צריכים להתחיל באמת לעשות רק טוב אחד לשני."

* הראיון נערך ב2007


ויקיפדיה


ויקיפדיה
תיוג
איציק גרשוני ايتسيك جرشوني:

תושב משגב, רודף שלום וקיום משותף.

לבלוג של איציק בדוגרינט בנושא בני סחנין וכדורגל בכלל


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required