דוגרינט בשטח دوغري بالميدان

דוגרינט - אתר חברתי של תושבי הגליל. בבלוג נגשר בין כל החלקים שמרכיבים את דוגרינט: הסיורים והארועים בשטח, מאחורי הקלעים במערכת האתר, מהנעשה בקהילת הכותבים והפעילים של דוגרינט, וקשר עם ארגונים שותפים. 

נשמח כמובן לקבל שאלות, הערות והצעות, בברכה, מערכת האתר

 

 

* indicates required

כל הבלוגים كل المدونات

ראיון עם צלמת התערוכה - עדי סגל

תיוג

אני מאמינה בתנועה אזרחית שצומחת מלמטה, יש הרבה כח לאזרחים, הרבה יראו ויחשבו מה הם יכולים לעשות, כל אחד בתחומו, ארכיטקט, עו"ד, כל אחד יכול לתרום מכישוריו.

איך התחיל הפרוייקט?

"היוזמה של הייתה של דוגרינט. הם הציעו לי לעבוד על תערוכה שמטרתה להעלות את המודעות לכפרים הבדואים הלא מוכרים בגליל. עד אותו הרגע הייתי מודעת במידה מסוימת אך לא הבנתי את היקף התופעה ולא הכרתי את הבעיה לעומקה. יש בגליל כ 3000 אנשים שלא מחוברים למים ולתשתיות, ולא מבחירה. מהרגע שהתחלנו לבקר בכפרים הלא מוכרים השונים, התחלתי פתאום להבחין בהם בעצמי בנוף בצידי הדרכים והבנתי כמה זה לא מובן מאיליו.

בשנים האחרונות דוגרינט למדו ותיעדו את הנושא הזה על כל צדדיו. בכל כפר בו ביקרנו מצאנו אנשים שיספרו לנו על המקום ועל חייהם ואני הצטרפתי בתור צלמת. ביקרנו בשמונה מקומות שונים, ראיינו וצילמנו.

המטרה היא להמשיך לבקר בעוד מקומות בגליל ושהצילומים יהיו פלטפורמה לשיחה - גם לחשוף וגם לספר את הסיפור דרך מפגש אישי של הצופים עם המצולמים. השאיפה היא שזה לא יישאר רק ברמה השטחית אלא שיתעורר שיח שיוביל לשינוי מלמטה - דרך אזרחים ועד למקבלי החלטות."

עדי סגל, בת 31, מתגוררת כבר 7 שנים בקיבוץ ציבעון שבגליל העליון. היא מצלמת מגיל 17 ובמסגרת שירותה הצבאי כצלמת בדובר צה"ל נשלחה לצלם הפגנה בכפר בילעין.

"מבחינתי היום הזה היה לי קריאת התעוררות למציאות הפוליטית בארץ. מדובר בכפר שעוברת בו חומה והוא מנהל מאבק מתמשך באופן מאוד יצירתי וללא אלימות. המאבק הזה סוקר בכל העולם ורק בישראל הושתק. נחשפתי אליו וזה טילטל אותי ומאותו הרגע החיים המשותפים שלנו כאן התחילו להעסיק אותי מאוד, וזה בא לידי ביטוי עד היום גם בפרויקטים שאני בוחרת לעצמי. כשהגענו לציבעון זה היה מתוך רצון לא להתרחק, אלא להשאר בסביבה שיש בה דו קיום והחיים בה משותפים. זוהי שאיפה שיש לי גם כלפי הפרויקט - יהודים ובדואים שחיים בשכנות צריכים להכיר זה את זה."

מה בשבילך יחשב כהצלחה?

"אני מאמינה בתנועה אזרחית שצומחת מלמטה, יש הרבה כח לאזרחים, הרבה יראו ויחשבו מה הם יכולים לעשות, כל אחד בתחומו, ארכיטקט, עו"ד, כל אחד יכול לתרום מכישוריו.

אם נצליח ליצור מידה מסוימת של לחץ על הגורמים מתוך הבנה אולי נצליח למצוא פתרון טוב לבדואים, פתרון טוב לכולם שבא ממקום של שיתוף פעולה.

אני חושבת שצריך לחשוב על תרבות כנכס שאפשר לטפח, יש מה ללמוד מערב רב של תרבויות, במקום לדכא לתת למקום להתפתח."

מה השלב הבא של הפרויקט?

להמשיך את התיעוד, איסוף המידע, לאסוף עוד סיפורים אישיים מהכפרים גם של ילדים גם של נוער לחוברת או ספר שישאר ויהווה עדות, ושהתערוכה תהפוך למקום של מפגש בין אזרחים, מורים, תלמידים. שיתקיים שיח.

חשוב לי להדגיש כי זה עניין חברתי, לא פוליטי ולא לאומי. בארץ זה ישר הופך לתערוכה פוליטית כי זה לא יהודים.

האם יש פרויקט דומה לפרויקט זה שעשית בעבר ?

יש פרויקט שרציתי לעשות בישובים בדואים בדרום הר חברון, שם המצב הרבה יותר קשה אבל דומה, מציאות של אי שוויון.

נושאים חברתיים אחרים שמעסיקים אותי הם מגורים אלטרנטיבים למשל, אנשים שבונים את בתיהם בעצמם. מה שמעניין אותי זה מה שקורה בשוליים, אני גרה בשוליים, יש עולם שלם של התרחשות שהיא לא מתחת לזרקור אבל זה מה שהופך אותה לצבעונית ומעניינת.

כמו הפרויקט שעשיתי בקדיתא שבו צלמתי משפחה שחיה באופן מאד ראשוני/בסיסי/קרוב לאדמה, זה משהו שאני כמהה אליו באופן אישי, הוויה פחות ממוסדת וממוסגרת, יותר מחוברת לטבע."

מה מקומם של הבדואים ומה מקומם של כלל האזרחים במאבק הזה? האם את חושבת שהמחסום היחיד הוא המדינה והרשויות?

"בניגוד לכפרים הבדואיים בנגב שהתאגדו לשם המאבק, בגליל כל כפר וכל משפחה מנהלת מאבק משל עצמה. זה לא עובד לטובתם אבל זה פשוט ככה. הם משקיעים את חייהם ואת הכסף שלהם במאבק מול מערכת גדולה ודורסנית.

אני יודעת כמה המאבקים שציבעון מנהלת מול המנהל הם כמעט בלתי אפשריים וכמה תסכול יש בזה. אני מרגישה שבמקרים של הכפרים הבדואיים לא נעשה מאמץ אמיתי והוגן לאורך השנים מצד המדינה. יש כאן גם מקרה של חוסר אמצעים שהביא למצב הזה ולא מאפשר להם להתקדם. יש משהו לא סימטרי במאבק הזה והכוונה שלי הוא לא לנהל מאבק בשם מישהו, אלא לנסות מהמקום שלי לשפוך אור על בעיה מסויימת ולהביא אותה למודעות. אם לא תהיה תשומת לב ציבורית למאבק הזה סופו כנראה יהיה להתמוסס והאנשים יתייאש ויוותרו. עצוב יהיה לי לראות את התרבות הזאת נעלמת. יש כאן הזדמנות לרב תרבותיות שכולם ירוויחו ממנה.

בשנים האחרונות התפיסה שלי הרבה יותר משולבת - המערכות צריכות לתמוך אחת את השנייה ופתרון שיהיה טוב לשכן שלי יכולה להיות מאוד טוב גם בשבילי. זה אינטרס של כולנו לפתור את המצב של הבדואים."

האם בעבודותייך את חושבת שהצלחת להראות זווית חדשה ומסקרנת בעבור מי שיראה את התערוכה?

אשמח לשאול את האנשים שהיו בתערוכה וראו. אני תמיד מעבירה בעבודותיי חוויה שחוויתי בעצמי וקשה לי לדעת איך זה נראה מבחוץ. עד עכשיו קיבלנו תגובות מאוד חזקות. למרבית הצופים היהודיים לא יצא מעולם להגיע לכפרים כובסי, ראמיה או שכונת ברבור בעכו. מי שנכנס לתערוכה ומקבל איזשהי התרשמות או מבט על הסיפור, זה יכול להצטרף אצלו לתמונה אחת לגבי הכפרים והאנשים שחיים שם.

האם את מאמינה בכוחה של אמנות לשנות?

אני רוצה להגיד שכן. זה מרגיש כמו טיפה בים אבל אני מקווה מאוד. אם זה יזיז משהו איפשהו אפילו בפסיעה אחת אז זה שווה את הכל מבחינתי.

 

עדי סגל מול משתתפים בסיור של דוגרינט

עדי סגל מול משתתפים בסיור של דוגרינט

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם