ברוכים הבאים اهلا وسهلا

נושא

לפני קצת יותר מחצי שנה, כש"דוגרינט" פנו אלי והציעו לי לחבור אליהן ולצלם תערוכה בנושא הבדואים בכפרים הלא מוכרים של הגליל היה לי ברור שאני בפנים.

כשעברנו לגליל לפני 7 שנים עוררו את סקרנותי קבוצות מבני אבן, פחונים וצריפים בצדי הכבישים הראשיים ודרכי העפר. הכרתי את המראה הזה מהנגב אבל לא ידעתי שהמציאות הזו קיימת גם בגליל... בערך באותו זמן פגשתי חבר שסיפר לי על שכונה בדואית ממש בתוך כרמיאל שלא מחוברת לתשתיות חשמל ומים ושהתושבים מנהלים שם מאבק אל מול הרשויות להכרה בזכויותיהם. הגעתי לאותה שכונה, "ראמיה", במספר הזדמנויות ואף צילמתי אבל איכשהו החומרים נכנסו למגירה.... לא הייתי מודעת אז להיקף התופעה ושפרט לראמיה ישנם כ -25 כפרים לא מוכרים  ברחבי הגליל שסובלים אף הם ממחסור בתשתיות ושירותים בסיסיים נוספים.                              

לפני קצת יותר מחצי שנה, כש"דוגרינט" פנו אלי והציעו לי לחבור אליהן ולצלם תערוכה בנושא הבדואים בכפרים הלא מוכרים של הגליל היה לי ברור שאני בפנים. התחלנו לבקר יחד בכפרים, לפגוש את התושבים, לשמוע סיפורים, לאסוף נתונים ואני – לצלם כשבמקביל "דוגרינט" ועמותת "במקום" עסקו בהפקת המפה המתלווה לתערוכה המעלה לראשונה את כל הכפרים ה"לא מוכרים" על המפה.

ביקרנו בכובסי הגדולה, שם שמענו שאספקת המים של 200 תושבי הכפר נסמכת על צינור אחד פשוט שעובר בין בתי הכפר ומפאת החזירים ופיצוצים חוזרים, כל פעם שרוצים למלא מים במיכל קטן לבית צריך להתקשר למישהו מלמעלה, כובסי לבון, שיפתח ויסגור את השיבר. בשחאדה, הצמודה ליישוב כמון, שמענו שהשכנים מכמון מתלוננים על הריח של בורות הספיגה של השכונה. שחאדה מצידם מציעים להתחבר על חשבונם לתשתית הביוב הקיימת כ-5 מטר מחוץ מהשכונה. אבל לא. אי אפשר. בברבור, שכונה בדואית בפאתי עכו סיפר לנו מוסא שיום אחד גילו התושבים שקיימת תוכנית להקמת מתחם תיירות ונופש ממש על השכונה עצמה. התושבים הופתעו אבל הציעו הצעה יצירתית: "תיירות? מצוין. נבנה צימרים ליד הבתים שלנו ונשתלב במתחם". כמובן שנענו בשלילה. ועוד הסיפורים רבים.

לכל מקום סיפור משלו אבל לאט לאט החלה להצטייר תמונה משותפת. תמונה של ייאוש, אכזבה, הזנחה, דיכוי, עמידה במקום ללא יכולת להתקדם, לתת לילדים לראות אופק בהיר יותר. דרך ללא מוצא. ובתוך כל המציאות הזאת זכיתי לפגוש באנשים מאירי פנים ורחבי לב הנלחמים על האמת שלהם ועמידתם האיתנה ומאבקם הבלתי פוסק לצדק נתנו ועדיין נותנים לי השראה רבה.

שאלתי את עצמי כיצד לספר את הסיפור הזה בצורה ויזואלית. ניסיתי למצוא את המאפיינים הפיזיים המשותפים במרחב של הכפרים ונקודות ההתיישבות שאינן מוכרות ובפורטרטים - להתרכז ברגע של המפגש מול המצלמה. לאפשר למצולם להישיר מבט אלי, למצלמה וכך לפוגג את הזרות ולתת משהו מהאיכות של המפגש הטבעי, הספונטני, הפשוט איתי ובהמשך עם הצופה והנה אנחנו כבר קצת מכירים.

יש בי תקווה שתערוכה נודדת, יחד עם הפעילות של "דוגרינט" תהפוך משהו מ"הלא מוכר" הזה למוכר, נוכח וקיים בתודעה ובלב של הצופים ותצליח לעורר שיח ציבורי בנושא ושינוי ממשי במדיניות ובמציאות בשטח.

אני רוצה להגיד תודה לתושבי הכפרים סאלח, עאמר, מוסא, עיד, פאטמה, חבסה, עזיז, פאטמה, מחמוד, מוחמד, אימטיאז ואבו מואפק (סליחה אם שכחתי משהו) שהכניסו, שיתפו וחשפו אותנו למציאות בה הם חיים

לחברות "דוגרינט" על שיתוף הפעולה הפורה. אני מרגישה שזכיתי בשותפות אמיתיות לדרך ובטוחה שהיא לא מסתיימת כאן....

לאיגוד ערים לאיכות סביבה סחנין על האירוח של התערוכה

ולאדי ג'ארלד שהתגייס מיד כששמע על הרעיון לתערוכה, ליווה ועזר בבניית הסיפור המוצג לפניכם

 

 

עדי סגל

עדי סגל
עדי סגל عدي سيغال:

צלמת דוקומנטרית עצמאית המתמקדת בנושאים פוליטייםסביבתיים ואקולוגים.


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required