חגית לביא حاجيت لافي

כותבת פרוזה ומנחה סדנאות כתיבה, עובדת עם ילדים כבדי שמיעה. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בכתיבה יוצרת.

 

 

* indicates required

כל הבלוגים كل المدونات

חופן של שפות

בחרנו לעסוק בנושא השפה בדוגרינט כדי להציג את הרב גוניות של הקהילות החיות זו ליד זו בגליל באמצעות השפה. כיצד ידיעת או אי ידיעת השפות השונות משפיעה על יחסי השכנות בין יהודים לערבים, עולים החדשים לילידי הארץ. ומה מקומה של השפה בקירוב בין תרבויות ובפערים בין תרבויות.
 
נושא ענק, מאיפה להתחיל?
 
יש משהו שמעסיק אותי שנים: למה הספרות העברית דלה כל כך בתרגומים של ספרות ערבית? הקורא הישראלי כמעט ולא מכיר את הספרות הנכתבת בארצות ערב, וככה מתמשכת ההזרה המתקיימת מאז קום המדינה. בשביל רוב אזרחיה היהודים של מדינת ישראל, מדינות ערב הן אויב אכזר ואין לנו מושג קלוש מי באמת הם שכנינו. אז לא רק שאנחנו לא לומדים ערבית, אנחנו גם לא מכירים את התרבות הערבית.
 
בשנים שעברו העליתי בטור זה מידע על סופרים מלבנון, מצרים, סוריה ועוד, וקומץ מסיפוריהם שתורגמו לעברית. ועכשיו, לכבוד העיסוק בנושא "השפה" בחרתי להעלות מחדש חלק מהסיפורים.
 
הסיפור הראשון הוא קטע מתוך הספר "חופן של כוכבים" של הסופר הסורי הגולה רפיק שאמי. [מגרמנית דפנה עמית. הוצאת שוקן 1996]

27.11

בדיוק כשהכנתי לי כריך גבינה והתיישבתי על המדרגה בכניסה לבית שלנו התקרב אלי המשוגע. האנקור שלו עף למרפסת סמוכה כאילו ידע שהמשוגע יתיישב לידי, וכך אמנם היה. הוא הביט בכריך שלי ואמר: "גבינה!"

נתתי לו מחצית מן הכריך והוא אכל במתינות ודיבר עד שג'ורג' האידיוט עבר על פניו והכניס לו בעיטה. המשוגע השתופף מפוחד וכיסה את ראשו בזרועותיו. הגבינה עפה מן הכריך. כעסתי על ג'ורג' כל כך, יכולתי לחנוק אותו ממש. ליטפתי את המשוגע, הוצאתי  את הכריך הריק מבין אצבעותיו המכוּוצות ונתתי לו את המחצית שלי. לאט לאט נרגע והתחיל שוב ללחוש. לא הבנתי הרבה. מדי פעם קלטתי מלה בערבית אבל המלים האחרות היו רק צלילים סתומים.

"תגיד עוד פעם" ביקשתי והִטיתי אוזן, אבל כל מה שקלטתי היה: "מזרח... צבע... קשת בענן..." ותו לא. ואז  אמר באופן ברור" "נייר" ונגס בכריך הגבינה. קמתי. ג'ורג' חיכה במרחק מה וחייך את החיוך המתרפס והמאוס שלו, החיוך המתפשט על פניו תמיד אחרי שהוא עושה מעשה חזירות. איימתי שאכה אותו אם יעז להרים שוב יד על האיש. למשוגע הבאתי נייר ועיפרון והוא צחק, מאושר כמו ילד. הוא שפשף את הידיים, לקח את העיפרון וסרטט כמה סימנים. כתב מוזר יצא מתחת ידיו. אחרי משפט אחד עבר לאותיות ערביות ואז לאותיות לטיניות, אבל המלים לא היו בצרפתית וגם לא באנגלית. אחר כך כתב את המלה "מזרח" בערבית וכמה סימנים משונים וכן הלאה...

"לקרוא" אמר, חייך והלך לו. הכתב שלו בערבית יפה כל כך, כמעט כמו אותיות דפוס.

בערב הראיתי את דף הנייר לאבי. זמן רב התבונן בו. "זה עברית," אמר לבסוף, "וזה כאן טורקית, וכאן פרסית וכאן יוונית, אבל אינני יכול לקרוא." מה בכל זאת כתב האיש?

1.12

לא רחוק מאתנו גר מכונאי יווני. הוא מרבה לצחוק ומרבה עוד יותר לשתות, אבל הוא מכונאי מצוין וידיו מלאות עבודה. הלכתי אליו למוסך והראיתי לו את הנייר של המשוגע. הוא הביט בו בעיניו הנפוחות וצחק: "רק המשפט הזה פה למעלה הוא ביוונית והמלה כאן למטה. זה כתוב יפה מאוד". הוא תרגם לי את הכתוב ביוונית ואני רשמתי בעיפרון. "שמע ילד," אמר, "פה זה איטלקית, וזה ליד ספרדית. אם תפתור את החידה חזור אלי וספר לי, גם אני רוצה לדעת."

2.12

במרחק שני רחובות מאתנו גרים שיעים רבים. לאחר שאלות וחקירות הכירו לי מוכר תבלינים ממוצא פרסי. הוא תרגם לי שלושה קטעים שהיו כתובים בפרסית ואמר שהוא לא חושב שהאיש משוגע.

3.12

הירקן יעקב תרגם לי היום את המלים העבריות. הוא אמר לי שבקרבת שער תומס גר ספרדי אחד בונה כינורות, איש זקן למדי.

4.12

הייתי אצל הספרדי. איש קשיש ממש, אבל מהודר להפליא. איש מצוין. הוא לא הניח לי ללכת לפני שהראה לי את הנכס הכי יקר לו: כינור ישן. הוא היה מופתע כשאמרתי לו שלא מורה אלא איש משוגע הוא שכתב את הדברים. ממנו נודע לי איפה גר איטלקי. הוא אמור להיות בעל מגדנייה.

6.12

בעל המגדנייה לא היה, אבל גם אשתו יודעת איטלקית משום שביקרה אצל הורי בעלה באיטליה פעמים רבות. היא תרגמה לי את שלוש המילים וקראה גם את מה שתורגם עד כה. אבי רצה לדעת אם הצלחתי להבין משהו (משונה שזה מעסיק גם אותו). ממנו נודע לי שברחוב הסמוך גרות שתי משפחות כורדיות. הוא הביט בדף ואמר שהכתב השני לפני האחרון לא יכול להיות אלא אשורית ושעלי ללכת לכנסייה הקטנה הסמוכה של האשורים ולשאול כומר.

7.12

המשפחות הכורדיות והכומר השלימו את החסר ומתברר שלכתוב יש משמעות. איש חכם הוא המשוגע וזה הסיפור שכתב:

היה היתה פעם ציפור. היא חיה בחצר מוצלת במזרח. על צווארה ענדה חישוק משובץ באבנים טובות. הציפור חשה בטוחה ומוגנת בבית השיש שלה. היא נהנתה מניחוח הפרחים, ופכפוך מימי המזרקה הסב לה עונג. אורחים שבאו לבית אמרו: "כמה יפה הציפור הירוקה הזו!" אחרים ענו: " היא יפה, על כך אין ויכוח, אבל היא לא ירוקה, היא חומה, הביטו בה שוב." והיו שקראו: "אבל רבותי, כל מי שעיניים לו בראשו יכול לראות שהציפור כחולה!"

האורחים לא הצליחו, אמנם, להסכים על צבעה של הציפור, אבל כולם התפעלו מיופיו של העדי שעל צווארה.

הסתיו בא, העצים מטילי הצל השירו את עליהם היבשים והשמים נגלו לציפור. יום אחד הבחינה בלהקת ציפורים שעשתה דרכה דרומה. היא רצתה לעוף בעקבותיה אבל בגלל העדי הכבד לא הצליחה להתרומם מעל האדמה. כל יום סבלה יותר מן הקור הגובר והולך, כל יום החמירה תחושת היותה כלואה.

ביום השביעי, לעת דמדומים, הצליחה הציפור להיחלץ מאחיזת החישוק הכבד בתנועת תנופה עזה. פצע עמוק נפער בצווארה. הדימום היה חזק, ובכל זאת הצליחה להניע את כנפיה ולעוף חופשית במרחבי הרקיע. היא ריחפה מעל ימים, ערבות, הרים וגיאיות ונהנתה מזיוו של העולם. היא למדה להערים על ציפורי טרף ועל נחשים ולגבור על סכנות.

ביום המאה ושלושים למסעה הגיעה למושבת הציפורים הגדולה ביותר בדרום והופתעה מקבלת הפנים הלבבית שהעניקו לה בני מינה. ינשוף אחד הסביר לה: בואה של ציפור הקשת מביא אושר ובריאות לכולנו." רק אז הבחינה הציפור בשפעת הצבעים של נוצותיה.

ציפור הקשת חיה חיים ארוכים ועפה סביב כל העולם כולו. בכל פעם שראתה חישוק חשה כאב בצלקת שבצווארה.

מחר אלך, כפי שהבטחתי, אל כל החברים החדשים שלי ואביא להם את התרגום. זוהי, כך אני חושב, המתנה שרצה המשוגע לתת לי. כעת אני יודע כמה לאומים חיים כאן זה לצד זה.

----

על סופרים וסיפורים נוספים שתורגמו מערבית לעברית בטורים הבאים:

נמר מנייר - על הסופר הסורי זכאריה תאמר

ארץ השמש - על הסופרת הלבנונית חנאן אלשיח

טאהא מוחמד עלי - שירים

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם