תרגום לעברית الترجمة للعبرية

על מסע ההתנגדות של תושבי כמאנה שמעתם?

هل سمعتم عن نضال سكان الكمانة لرفض اقتلاعهم من ارضهم؟

נושא

בחיפושנו אחר מידע על ההתיישבות הבדואית בגליל פגשנו לא מעט סיפורים מפתיעים. למשל, מה לחבר קיבוץ מהדרום ולחלקת אדמה על הר כמון?

הכתבה מתפרסמת במסגרת נושא "אזרחים ללא מען" - הכפרים הבדואים הלא מוכרים בגליל

כשעדי סגל, צלמת התערוכה התיעודית "אזרחים ללא מען" שוטטה על הר כמון נודע לה שיש איש אחד, אורי שמו, שקיבל במתנה חלקת אדמה מאנשי כמאנה...

אורי? מי זה אורי? מה לו לאיש שקוראים לו אורי ולחלקת אדמה בכפר הבדואי כמאנה?

אז כן, יש איש כזה, קוראים לו אורי פינקרפלד והוא חבר 'רבדים', ממייסדי הקיבוץ.

הסקרנות בוערת, אנחנו מחליטות לנדוד דרומה כדי לחשוף את הסיפור.

את אורי ואשתו גאולה פגשנו בחדרם (זה השם שוותיקי הקיבוץ קוראים לביתם, דירתם) שבקיבוץ.

"בשנת 1982 החלטתי לצאת לפעילות מטעם המחלקה הערבית של מפלגת מפ"ם, במטרה להרחיב את גלי ההשפעה של מפ"ם בקרב החברה הערבית. לכפר ה"לא מוכר" כמאנה שעל הר כמון הגעתי בשנת 1985 יחד עם סברי חורי, פעיל מפ"ם מכפר יסיף, בעקבות מצוקה שאליה נקלעו בני המקום.

תושבי כמאנה הגיעו להר עוד ב"פטרת אל אטרק" – השלטון התורכי. עם קום המדינה היו על ההר כבר כמה שכונות בנויות, אבל מדינת ישראל לא הכירה בהן כישוב. בשנת 1985 בית המשפט גזר צו הריסה על 5 בתים לא חוקיים בכמאנה. בעלי הבית סירבו להרוס את ביתם ונכלאו. על הרקע הזה התקיימה עצרת מחאה של בני הכפר, ואנחנו, סברי חורי ואני הצטרפנו לעצרת המחאה כנציגי מפ"ם. לעצרת לא היו תוצאות והאסירים נשארו בכלא, הם ישבו שם 9 חודשים, אבל אני נכנסתי לפעילות במקום.

סברי חורי סחב אותי לפגישה בכפר, להתייעץ איך לעזור. פגשנו אנשים רציניים. מורה בתיכון בנחף שסיפר איך הוא הולך כל יום 6 ק"מ ברגל לעבודה, ולא רק הוא כמובן, כל ילדי הכפר. החלטנו לעזור להם להקים ועד, עד אז ההנהגה היתה של מוכתר הכפר. הועד חשב איך להעלות את הבעיה לסדר היום הציבורי. עלתה הצעה לעשות הפגנה בכרמיאל ולחסום את כביש הכניסה. אני חששתי מצעד כזה שעלול לפגוע במרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בגליל.  אחרי דיון סוער רב משתתפים הוחלט על הפגנה בירושלים. בעזרת תכנון קפדני ויעיל התארגן מסע ההתנגדות. מרבית תושבי הכפר, נשים וגברים, ילדים וזקנים הגיעו לירושלים ועמדו שעות רבות מול משרד ראש הממשלה, בשקט ובנחישות החזיקו שלטי מחאה. לשקט ולאיפוק של קהל המפגינים והמפגינות היה כח רב הרבה יותר מהפגנה רועשת. זה היה מחזה מיוחד ומרגש.

במהלך היום נסעתי עם עו"ד אמל חורי, בתו הצעירה של סברי שטיפלה בתיקים של האסירים מכמאנה, לרחוב סלאח א-דין למשרד המשפטים. עברנו חדר חדר עד שהגענו ליורם בר סלע, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שהקשיב לנו וגם הציע לאמל מה אפשר לעשות בנוגע לאסירים. משם חזרנו להפגנה בהרגשה שמשהו בכל זאת יזוז. ואכן, לאחר מספר ימים נמצאה הדרך המשפטית והאסירים שוחררו ובתיהם לא  נהרסו.

מאירוע זה למדתי את חשיבות השילוב והתאום הנכון בין שתדלנות, פעילות ציבורית ומהלכים משפטיים. התארגנות הישוב להפגנה והצלחתה הביאה תוצאות נוספות. נבחר ועד מקומי שיזם וריכז פעולות בכפר.

הועד יזם הקמת גן ילדים בכפר. גייסתי מהמחלקה לבניה של הקיבוץ הארצי מבנה טרומי והתחלו לתכנן את המקום המתאים. חשבנו שהשלטונות לא יעזו להרוס גן ילדים, ובכל זאת חששנו. אחד התושבים שעבר לגור בצפת נידב את ביתו וכך נפתח הגן. בעזרת קרן בדר צויד המבנה במתקנים ובריהוט מתאים. בית האבן הקטן הפך לגן שבו הצטופפו כ-20 פעוטים סביב הגננת הצעירה. דב ירמיה שהיה כבר מעל גיל 70 בא להנעים זמירות עם הילדים. שמחה רבה בכל הכפר.

יום גשם סוער אחד, אני עובר במכוניתי את אזור התעשייה של כרמיאל ועוצר בתחילת העליה להר לאסוף תלמידים החוזרים ברגל מבית הספר. עוד הילדים מצטופפים במכוניתי מגיע אוטובוס המועצה האזורית משגב המחזיר תלמידים לכמון ומכמנים והוא חצי ריק. לשאלתי מדוע אינו לוקח גם את התלמידים הערבים הנרטבים בגשם משיב הנהג: 'אסור לי לקחת אותם. זו הוראה מגבוה'. רק לאחר מאבק עקשני הוסדרה ההסעה.

בכמאנה המערבית, במקום שבו רצו לעשות הרחבה של מכמנים נמצא ביתו של אבו אחמד, גשש בידואי. כשנפגשתי עמו התברר שהיינו ביחד באחד מהמרדפים אחרי מסתננים בראשית שנות החמישים. עולם קטן. אבו אחמד אמר: 'למה שתפקיעו לי את הקרקע, אני אוותר על הכל אם תתנו לי מגרש במכמנים'. גייסתי את האגודה לזכויות האזרח, את נטע זיו מהמחלקה המשפטית. עבדנו ביחד והיא הכינה תיק לבג"ץ. תחת הלחץ של התיק שהכינה ביטלו את ההפקעה והלכו לפשרה עמו. במהלך הפעילות נקשרה בינינו ידידות והוא הבטיח לתת לי מגרש של דונם אחד מאדמתו שעל הר כמון 'בתנאי שתבנה עליו את ביתך!"

כן, זה הסיפור על המגרש של היהודי בכפר כמאנה...

ויש עוד הרבה סיפורים על הפעילות בכמאנה:

"בשנת 1988 הצטרף לפעילותנו בכפר האדריכל דב צ'רנדברודה וביחד עם הועד המקומי הגישו לועדה המקומית לתכנון ובניה תכנית מתאר לכפר כמאנה. תכנית ברמה מקצועית גבוהה. התכנית נדחתה על הסף אבל עצם הגשתה היתה צעד חשוב במאבק להכרה בישוב. דב נרצח באחד מפיגועי הטרור בחיפה עירו ולא זכה לראות בהכרה ובפיתוח הכפר.

בשנת 1990 התקיים ערעורו של חסן קאסם סועאד על פסק דין בית משפט השלום שגזר על "סילוק יד", כלומר שעליו לעזוב את ביתו בו חיים הוא, אביו, אשתו וילדיהם במשך עשרות שנים. עו"ד אמל חורי עושה כמיטב יכולתה ועוזרת לי להופיע בבית המשפט. עו"ד שיצג את מינהל מקרקעי ישראל נדהם לראותני ולשמוע את חוות דעתי. לאחר מכתב נוסף שכתבתי לשופטים הם פסקו בהתאם לפתרון שהצעתי והערעור התקבל. היה לא פשוט לעמוד מול הביקורת שהוטחה כנגדי במינהל מקרקעי ישראל על שהעזתי לצאת כנגד עמדת המינהל".

לאורי יש עוד הרבה סיפורים על מאבקים פרטיים ושל ישובים נוספים, אבל אנחנו כרגע מתמקדות בסיפור על חלקת האדמה שהובטחה לו בכמאנה, ובהחלט מבינות את הכרת התודה, שמסמלת את ההבדלים בתפישה האדמה בין חוק וסדר של המדינה למסורת של החברה הבידואית.

לשאלתנו איך זה שאתה חשבת אחרת מהמדינה הוא עונה:

"חונכתי בתנועת השומר הצעיר שאנחנו והם חיים במולדת משותפת. ארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריות היא של העם היהודי החוזר אליה ושל העם הפלשתיני שגר בה, ולא על התפישה שזו מולדת רק שלך כי רק לך ניתנה. נקודת המוצא היא זו שמובילה איך תפתור את הבעיה. אני לא מקבל את המדיניות שהם יחיו כמו שאנחנו קובעים להם, איפה שאנחנו נותנים להם. זו המדיניות שמתקיימת, אני פעלתי אחרת, להכיר אחד את הצרכים של השני ולפעול ביחד ולא מול".

תיוג

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required