תרגום לערבית الترجمة للعربية

כיצד הגיע שבט הסואעד לגליל, ועל תהליך ההכרה בישוב כמאנה

كيف وصلت عشيرة السواعد الى البلاد وايضا عن مسار الاعتراف بقرية الكمانة

נושא

במסגרת העיסוק בנושא "אזרחים ללא מען", פנינו אל עיד סואעד שחקר ופרסם מאמרים על הבידואים בהר כמון. למדנו ממנו קצת על ההיסטוריה של שבט הסואעד, ועל תהליך ההכרה בכמאנה שבה הוא גר.

 

ישבתי עם סבא לפני 30 שנה וממנו שמעתי את הסיפור.

על סואעד אומרים שהם צאצאים של סעד אבן אבי וקאס, מצביא בתקופתו  של הנביא מוחמד. מקור השבט בעיראק, משם דרך סוריה הגיעו בתקופה העותמאנית  לעמק החולה והתמקמו בחרבת אל-וקאס על יד  אילת השחר. מתי הגיעו לגליל? לפי החישוב בסביבות שנת 1820 הגיעו והתפזרו באזור. בתקופה הזו המרכז היה בכמאנה. ככה הגיעו גם לסלאמה, ראס אל עין ושאר האזורים.

כל הבידואים בגליל הם משבט סואעד. כ- 12,000 נפשות.

בתחילה היו נוודים והלכו עם העדרים. הבניה הראשונה בכמאנה היתה בשנת 1930. בנו ששה מבנים מאבן. בשכונה הזו (כמאנה מזרח)  נשארו שני מבנים אחד באזור שנקרא אל-חירבה.  ועוד מבנה של המוכתר שגובל במצפה כמון. באזור ג'לסה עוד 3 מבנים ובשכונת  שחאדה היו שני מבנים. בכמאנה המערבית עוד שני מבנים. אלו היו המבנים של הסבןת ושאר המשפחות היו היו נודדים באזור עם העדרים וחיים באוהל. היו רועים באופן חופשי, לא החיתה חלוקה איפה כל אחד רועה. מושע = אדמה משותפת. כשהגיעו לכאן הקרקע היתה שייכת לכפרים מסביבנו. באזור כמון בגבעה למעלה השטח שנקרא ג'ורת מוחמד אל קאסם - ג'ורה זה מילה בידואית ש פירושה שטח מישורי בגבעה, השטח הזה היה  שייך למוחמד אל קאסם, סבא של המשורר סמיח אל קאסם. רוב הקרקע הפרטית של אנשים מכמאנה החיתה שייכת לאנשים מראמה כשהגענו לכאן, אז חלק הבידואים קנו מהם עוד לפני קום המדינה בזמן המנדט. כך היה גם בכפרים אחרים.

1948-1965 הממשל הצבאי

הבית של ההורים שלי נבנה בשנת  1957 אחרי קום המדינה. בזמן הזה עוד לא היה חוק במדינה בנושא הסדרת הבניה. הדברים נקבעו לפי הצבא.  היה ממשל הצבאי והצבא קבע איפה אפשר להיות. על הממשל הצבאי שמעתי סיפורים, לא זוכר שהרגשתי. מי שרצה לצאת היה צריך אישור. היו מגיעים שוטרים על סוסים. קראו לשטח הזה שטח צבאי וגם שטח אסטרטגי, אבל האימונים היו דוקא בסלאמה למטה, כל זה מנע מאתנו להתפתח.  חיינו בתנאים לא תנאים.

עד שנת 1963 היה בית ספר עד כתה ח' של משרד החינוך  באזור ג'לסה'. מעט חדרים. מעט תלמידים. כל הגילים למדו ביחד באותה כתה. ואז נסגר. אמרו שבגלל הקירבה לשטח 9. ואז התחילו לבקש מהתושבים לעבור.

אני הייתי תלמיד וכשנסגר ביה"ס עברנו ללמוד בראמה בבי"ס של הנזירות.  בהתחלה היינו הולכים וחוזרים רגלית או על חמורים. זה היה קשה. כשהגענו לשם עם לכלוך ובוץ והרגשנו ביחס לילדי ראמה כבעלי מעמד נחות. ראמה היתה האליטה של הגליל ואנחנו למדנו אצלם. מצבנו ביחס אליהם כאל מעמד נמוך, לא ברמה. אבל המצב הזה והפער הזה דחף אותנו לשנות. כילדים. אני מניח שזה מה שקורה לילדי קובסי כשבאים לנחף. הילדים של קובסי לא משפרים את המצב לא מנסים לגשר על הפער. לנו היתה מוטיבציה גדולה. וזה עוד כשאנחנו למדנו אצל הנזירות. והם לומדים אצל מוסלמים כמוהם. לפני כמה שנים כשהייתי יו"ר הועד של כמאנה ביקרה אצלי עו"ס ממשגב שעבדה בישובים הבדואים. סיפרה שאבא שלה שהיה מורה בביה"ס אמר: תסתכלו על הילדים של כמאנה איפה היו אז ואיפה הם עכשיו. הפכנו מלהיות דוגמא שלילית לדוגמא חיובית לאנשים שרוצים להתגבר על המכשולים. הכפרים אומרים על הבידואים שהם במעמד נמוך. אבל מי שחי במקום והרגיש את המצוקות רצה לשנות.

בשלב מסוים אחרי שנסגר אצלנו בית הספר המשפחות התחילו לשכור חדרים בראמה. להורים שלי היה חשוב שנלמד. אבא שכר חדר והיה גר אתנו. ביום הוא עבד ואנחנו הלכנו לבי"ס, בערב נפגשים בחדר. אמא בהתחלה נשארה כאן ואז עברה אלינו לראמה וסגרו את הבית בכמאנה. עברו לראמה בגלל שסגרו את ביה"ס, והמשיכו לגור שם גם אחרי שסיימנו לימודים  ועברנו ללימודים גבוהים והתחתנו. כשאני התחתנתי חזרתי לגור בכמאנה בבית ההורים. לפני 3 שנים ההורים  חזרו לכאן. ולפני שנה מכרנו את הצריף שהיה לנו שם בראמה.

1965 - חוק תכנון הבניה

קצת אחרי שסגרו את בית הספר, בשנת 1965  נקבע  חוק תכנון הבניה. החוק  כלל יעודי קרקע של כל שטח מאוכלס במדינה.  הגדירו איזה שטח מיועד לבניה ושאר השטחים המיועדים לחקלאות. לגבי כמאנה למרות שהיה אזור מאוכלס ויש מבנים, לכל השטחים הבנויים נתנו  יעוד חקלאי. פשלה. כנראה היה מכוון. החוק בא להסדיר משהו. אחרי שנת 65 פתאום המדינה אומרת לתושבי כמאנה לעבור. הציעו כמה מקומות - סלאמה או כפרים אחרים מסביב העיקר לעבור.

סיבות: אמרו שזה שטח צבאי, כמאנה היתה הגבול של שטח 9 במורדות הדרומים של הר כמון. באמת היו אנשים שנפגעו מאימונים של הצבא. אני זוכר כילד מערה בכניסה לבית שלנו. זוכר רימונים נופלים באזור. איך יום אחד אמא רצתה  להעביר אותנו לראמה ארזה את הבגדים והכל. ואת החיטה שהכינה  בבוקר כדי להכין בורגול לקחו לתוך המערה. הייתי פחות מעשר. אז אמרו שמסוכן לחיות  וצריך להעביר את אוכלוסית כמאנה למקום אחר.

באותה תקופה היו בקשות מגורמי ממשלה  להעביר את תושבי כמאנה  בעיקר לואדי סלאמה שהוכר ב-1970 ככפר לאוכלוסיה הבדואית באזור. אנשי כמאנה סרבו לעזוב את אדמתם.

1967 - דרכי גישה לכמאנה

המכונית הראשונה הגיעה לכמאנה בבסוף שנות ה-60 אחרי שהתושבים הביאו בולדוזר. דוד שלי איברהים משכונת ג'לסה. יחד עם אבא ועוד אנשים התארגנו והביאו לסלול דרך ממטעי הזיתים של ראמה עד לכמאנה. זה אחרי חוק תכנון הבניה והרצון של המדינה להעביר את התושבים. ופתאום הגיע כוח משטרה והכריח את עובד הבולדוזר לסגור את הדרך. אנשים התקוממו שילמו הרבה כסף היתה קטטה בין השוטרים. הנשים היו בחזית. שמעתי את הסיפור. בסוף סגרו את הכביש עם אבן ענקית 10-20 טון. הדרך כבר רובה נסללה. הביאו כלים ופתחו. התחילו להגיע לכאן עם טרקטורים. וגיפים וטנדרים. רכבים שיכולים להגיע. רק דרך עפר. השתמשו בה עד שנות ה-80 כשבנו את כמון. ב- 1979 התחילו לסלול כביש למצפים.

1980 - בניית כמון ומכמנים וההשפעה על ההכרה בכמאנה

שנבנו כמון ומכמנים. זה היה המהפך. תפנית. אז התחלנו להרגיש שזה שטח כשר למגורים. למה הם כן ואנחנו לא? זו קרקע פרטית שלנו. עזר לנו שהיו כמה צעירים שהתחילו לחשוב. ואני אחד מהם. התחלנו להתארגן. בואו נעשה עמותה. ראינו בהקמת עמותה דרך טובה יותר מדרכו של המוכתר לפתרון הבעיה כי לא היינו מסופקים משיטת ההתנהלות של המוכתר. גם בכמאנה המערבית הקימו עמותה משלהם.  וכך התחילה מעין התקוממות על המוכתר.  בסוף שנות ה-80 הקמנו את "העמותה לרווחה ושגשוג כפר כמאנה". העמותה פעלה במשך 11 שנים.. בהתחלה היו  אנשים מבוגרים מכמאנה מזרחית ומג'לסה ואני הייתי הכי צעיר.

לפני הקמת העמותה למדתי וכתבתי באופן עצמאי מכתבים למוסדות המדינה  אז באו ובקשו ממני לנהל את העמותה. גם שחאדה היו אתנו. עאדל הצטרף. התחלנו ללחוץ התחלנו לעבוד עם גורמים יהודים – מועצת פועלים כרמיאל שבה הייתי חבר במזכירות ועבדתי עם שולה כהן שעזרה לנו. עזרו לנו בתקופת ממשלת רבין. שם התחלנו. אריה דרעי היה שר הפנים בממשלה. היתה החלטה אמיצה. עבדנו עם חברי כנסת ממפלגת העבודה ומרץ. ג'ומס ביקר אותנו ועוד הרבה חברי כנסת ממפלגת העבודה וממרץ שביקרו בכמאנה.. המפלגות הערביות כולן ביקרו.

בשנת 93 התחלנו לקבלו מים לכפר מהקו של מקורות. 10 קוב ליום לכל השכונה. וזה אחרי הרבה לחצים. החלטנו לעשות חפלה לכבוד החיבור למים. בשנת 1994 הזמנו את יעקב צור שר החקלאות  לכמאנה. זה שהגיע שר מהממשלה לכאן זה  נותן לגיטמציה למקום. עוד לא היה כאן ועד מקומי. המועצה האזורית היתה אנטי. שלחתי הזמנה לא רצו להגיע. הגיעו אנשי כרמיאל ואנשים ממשגב. ומנהיגות ערבית. היו נאומים. כשהגיע התור שלי, אחד העוזרים, בני שילה ישב בקהל ואני פונה לשר ואומר: עדיין אין הכרה בנו. אני רואה בביקור שלך בכפר הכרה בכפר. בני שילה קופץ: תחזור בך ממה שאמרת.

ההכרה הרשמית היתה ב - 24.12.95 שנה אח"כ.

אנשים מכמון עזרו מאד למען כמאנה. אנחנו לא התנגדנו להקמת כמון ולא הפרענו. חשבנו אולי נפנה לגורם המחליט. אולי חלק מאנשי כמון לא רצו שנשאר כאן. אבל היו אנשים שתמכו. כתבו מכתבים. את החשמל הראשון קיבלנו מאנשים מכמון שהעיזו ונתנו חשמל לא חוקי מבתיהם. אלי הגיע חשמל בקו לפחות 500 מ'. מהבית של יוסי ורחל גוטרמן.

למועצה לקח זמן. ארז קרייזר ראש המועצה  אמר: הבידואים לא בשלים לקבל פתרונות. יעני הוא פטרון. ומה ההחלטות שלו? להעביר. אחרי שהכירו בכמאנה בתכנית המתאר רצו לעשות תכנון שיתאים את עצמו למצב הקיים. אבל במועצה רצו תכנית שהתושבים הם שיתאימו עצמם למה שהמועצה תעשה. שזה אומר להוציא תושבים ממקומות קיימים.

עד היום אין שיווק מגרשים בכמאנה. כל הבתים שאתם רואים הם על האדמה הפרטית שלנו בטאבו.

 
עיד סואעד משמאל בביתו בכמאנה, בסיור של דוגרינט 2015

עיד סואעד משמאל בביתו בכמאנה, בסיור של דוגרינט 2015
תיוג

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required