יו"ר ועד חוסנייה: לחדש את הרשיון לבית-ספר בכפר

נושא

הראיון התקיים על ידי עידן וייצנר ועידן ורסנו, סטודנטים ממכללת עמק יזרעאל במסגרת פרויקט התמחות בחוג למדעי המדינה בקורס של ד"ר לאה רוזן. הסטודנטים לקחו חלק בפרויקט משותף לארגונים "דוגרינט" – אתר חברתי של תושבי הגליל, ועמותת "במקום" – מתכננים למען זכויות תכנון. הפרוייקט התקיים לאורך שנת הלימודים תשע"ו ועבודה זו הוגשה כפרויקט הסיום של ההתמחות.

ש. אנחנו סטודנטים מעמק יזרעאל שעושים התמחות בארגון "דוגרינט" ו"במקום". באנו לבצע ראיון בישובים המוכרים, כדי לסייע לישובים שאינם מוכרים.

ת. פה זה ישוב דווקא מוכר מ1995 אבל התוכנית אושרה ב-2005. התוכנית מתאר, כלומר אפשר להתחיל בנות  מ-2005 אבל הכירו בישוב ב-1995.

ש. אתה יכול לספר קצת על עצמך?

עבד סואעד: אני יו"ר הוועד של חוסניייה, כבר שנה וארבעה חודשים. זה תפקיד כמו של ראש עיר, החותמת של כל דבר היא שלי. מי שרוצה אישור של ארנונה מי שרוצה אישור תושב, אני חותם. אני אחראי על הישוב.

ש. יש לך מזכיר? כי בדרך כלל יש מזכיר ויש יו"ר ?

ת. אני גם המזכיר, וזה תפקיד בהתנדבות, בלי שכר. אבל יש הוצאות של יו"ר בסך של 1000 ש"ח.

ש. מה החלק שלך בתהליך ההכרה שהיה אז?

ת. יש לי חלק מהתהליך שהיה אז. אז לא היה לי תפקיד פורמלי, הייתי תומך. היינו הולכים מכאן עד נחף, שבעה קילומטר הלוך ושבעה קילומטר חזור בשביל לימודים, זה לא תמיכה? היו תלמידים אחרים שאמרו לאבא שלהם "אבא אני לא רוצה ללכת ללמוד, לך תקנה בית בנחף". הרבה ילדים לא רצו ללכת ברגל עד לנחף. אני הלכתי כבר בגן ילדים, אתה יודע מזה ללכת בגיל של גן ילדים? חמש שנים, בקיץ, חום, גשם? בזה אני מרגיש שתמכתי!

ש: איזה פעילויות נעשו על מנת לקדם את ההכרה?

ת. הבאנו כל מיני נציגים מהממשלה, הם באו לפה וראו שאנחנו לא עוברים למקום אחר. יש לנו אדמות טאבו פה.

ש. היינו בישובים אחרים שעדיין לא מוכרים גם היום, אתה חושב שהתהליך קבלת הכרה שלכם היה יותר קל מהתהליך שעוברים הישובים היום?

ת. היום קשה להכיר בישוב כמו שהיה פעם. פעם היו חמישה-שישה בתים והיה קל להשיג אישור. רוה"מ היה בא לבקר, היה רואה שאין להם חשמל, אין להם שירותים אז היה אומר תעשו תוכנית ותכירו. היום קשה מאוד בגלל שהיום רוצים להכשיר אדמות מיוחדות, לא סתם להתפזר על כל האדמות ואני בעד זה, לא נגד זה. לקחת חמישים דונם שיהיה בו כפר אחד שיספק שירותים לאוכלוסייה מסוימת, כי אז קל לך לתת להם את כל השירותים, חשמל, בית, ביוב, קל לך להתעסק איתם. אבל לדוגמא איך שגרו הבדואים, שכל אחד עם משק עיזים קטן וחי בקילומטר מרחק אחד מהשני איך תספק להם שירותים? זה עלויות. אבל אם הם קרובים אחד לשני כמו עכשיו בתוכניות האלה אז יותר קל לספק קו ביוב, קו מים, קו חשמל וזה מסתדר וזה נוח.

ש. אתה מרגיש שינוי מאז שהחליטו על הכרה בחוסנייה ב-95?

ת אני מרגיש שינוי, שמיים וארץ. לפני כן לא היה חשמל לא היה מים לא שום דבר. רק משנת 95 התחילו לספק חשמל ומים ומשנת אלפיים ומשהו התחיל להיות ביוב, עד אז היה פה בור ספיגה.

ש. כמה אנשים גרים היום בחוסנייה?

ת. היום גרים בחוסנייה בערך 800 אנשים.

ש. וכמה תושבים הייתם פה ב-95 כשקיבלתם את ההכרה?

ת. ב-95 היו 500-600 ומשהו תושבים.

ש.  אתה יכול להרחיב קצת על התהליך של ההכרה שעבר על הישוב? איך אנשי ציבור אישרו את ההכרה לישוב?

ת. היו לדוגמא רוה"מ או אנשי ממסד אחרים מוזמנים לאירועים בישובים סמוכים. אז היה לי קשר עם חבר שהכיר את אחד האנשים שפגש אותם באירוע. אז החבר היה אומר להם "שאנחנו פה סובלים ואין לנו פה אדמות וכ'" וככה זה היה עובר למקבלי ההחלטות כמו רוה"מ והשרים, אמתי לגמרי. אז היה רוה"מ רבין ז"ל, הוא לא בא עד חוסניה, הוא בא למשגב ולכרמיאל, אבל נתנו לו מכתב עם כל הסיפורים על חוסניה והבעיות שלנו, ואמר טוב אנחנו נדון על זה ובאמת חשב על זה והכיר.

ש. הכירו בכל חוסניה? כל הבתים פה מוכרים?

ת. לא, יש פה שבעה בתים שהם מחוץ לתוכנית המתאר וגם אז ב-95 הם היו מחוץ לתוכנית.

ש. אתה יכול לפרט קצת על החיים לפני שקיבלתם את ההכרה? איך חייתם?

ת. היו חיים פשוטים. שקטים יותר. לא היינו צריכים לשלם ארנונה, לא היה חשמל. לחלק היו גנרטורים ולחלק פתיליות, לא פלאפונים. לכל בית היה מאגר מים לידו בין 30-50 קוב מים.

ש. היום גם לשבע המשפחות שלא מוכרות יש חיבור לכל השירותים?

ת. לא, בצד אחד יש להם הכל, חשמל, מים וביוב. בצד השני יש בית אחד שהוא בעייתי ואין לו חשמל, רק לפני כמה ימים חיברנו לו מים וזה הבית הראשון בכפר מלפני 200 שנה, כי זה שייך לשטח השיפוט של כרמיאל אז זה בעייתי. ועוד בית שגם שייך לשטח שיפוט כרמיאל והוא לא מחובר לביוב, רק למים.

ש. יש איזה שהוא מאבק וניסיון של התושבים לחבר את הבתים באופן חוקי?

ת. יש. אני ביקשתי מחברת חשמל והם באו לפה לשטח, אבל בגלל שזה שייך לשטח שיפוט כרמיאל הם לא נתנו, צריך אישור מכרמיאל. כרמיאל לא תיתן אישור, היא לא תעביר את השטח למשגב. וקיים כעס על המועצה האזורית שהיא לא מצליחה לפתור את הבעיה.

ש. יש אנשים ספציפיים שהיו מעורבים אז בתהליך הכרה?

ת. כן. היתה אגודה ויש לי דוד שהיה כמו יו"ר האגודה, והם כבר בשנות ה-70 התחילו במאבק בשביל ההכרה ולקדם את העניינים עד 95 עד שבא רבין ז"ל, הוא היה במועצה אזורית משגב, הוא אמר שהוא מכיר בחוסניה, בכאמנה.

ש. יצא לנו לדבר עם אנשים אחרים ואנחנו יודעים שהתהליך הכרה התחיל מתכנון מצפים יהודים, גם אצלכם זה היה ככה? במקביל לתכנון מצפים?

ת. לפי מה שאני זוכר זה הלך ביחד. היום מנסים שלא יהיו אפליות בין המצפים היהודים לבנינו הבדואים שאנחנו משרתים את המדינה. אז כן, אז עשו את ההכרות האלו ביחד.

ש. בתהליך הכרה היה איזה שהוא שיח עם התקשורת? או פניה ובקשת עזרה מהתקשורת? או עזרה מחברי כנסת?

ת. עם כל הכבוד לחברי הכנסת הערבים מי שעזרו הם חברי הכנסת היהודים. וגם הם באים לפה לפני הבחירות ואז שוכחים מאיתנו. מה זה ח"כ? אז מה עם הוא ח"כ, ח"כ לא סבל כמו שאני סבלתי. היה לנו בית ספר פה בחוסניה לפני קום המדינה. זה היה בית הספר היחיד במגזר הבדואי בצפון, עוד מזמן התורכים ואח"כ בזמן הבריטים ונשאר גם בזמן קום המדינה ב-48 בית הספר המשיך לפעול ובאו אליו מכל הצפון ומנצרת. בשנת 65 החליטו לסגור וב-67 סגרו אותו. היה שטח אש ליד בית הספר (שטח תשע). ליד מעלה צביה היה בסיס של הצבא והיו שם טנקים והיו יריות ואימונים לכיוון היער, לא כמו היום שאתה לא יכול לעשות אימונים בלי אישורים.

אבל פה היו יורים רק כשהיו יודעים שאין אנשים, והיו עושים מטווח והתרמילים היו עפים לכיוון בית הספר ותלמידים היו מטיילים ומשחקים עם התרמילים ועם הרימונים ופעם אחת גם הם התפוצצו. אח שלי שיחק עם רימון והתפוצץ. זה היה בשנות ה-60 בערך, זה היה בכיוון כרמיאל.

והיו גם שני ילדים שיצאו לטיול, זה היה בשנות ה-80 בערך, ושיחקו באיזה רימון וזה התפוצץ ומתו שניהם. ויש ילד ששיחק גם איפה שהיה הבסיס, שיחק באיזה רימון וגם מת. עכשיו כל השטחים האלו היו שטחים סטריליים שהיה אסור להסתובב בהם. בשנת 86 היה הפגנות ויום האדמה והחליטו להעביר את הבסיס מפה, לפזר אותו.

בשנת 65 המורים בבית ספר היו מדיר אל אסד ונחף והמורים היו באים על חמורים או על סוסים, לא היו כבישים. עכשיו לפי מה שאני הבנתי לא הייתה סיבה לסגור את בית הספר, אבל גם המורים עצמם לא רצו לעלות את כל העליות האלו, אם למורה יש בית ספר בנחף אז הוא ילך ללמד בנחף יפתח את הדלת והוא הגיע לעבודה. למה הוא צריך לנסוע בגשם בחורף בקיץ לחוסניה. אז כנראה היתה איזו החלטה ביניהם שאמרו לתלמידים תאספו תרמילים של כדורים, אז התלמידים אספו תרמילים ויש איזה מורה בנחף שכבר נפטר (לפני כמה שנים), שלקח את התרמילים, שם אותם בשקית והלך למשרד החינוך ואמר "חבר'ה אנחנו לא הולכים לבית ספר הזה" שאלו מה הסיבה הוא הראה את התרמילים הנה יש תרמילים, יש תחמושת בבית ספר הזה. כך ההחלטה של משרד החינוך הייתה לסגור. לצערי הרב סגרו עד היום.

ש. והמבנה קיים עוד?

ת. המבנה היה שני חדרים מאבן אבל מורה מבית ספר היה גר לידו, בית הספר היה על האדמה הפרטית שלו, ועשה לו טיח ושיפוץ  והוא גר בו. זה היה בערך בשנת שבעים ומשהו, שמונים.

ש. לא היה איזה מאבק מצד תושבי המקום להשאיר את בית הספר?

ת. לא. קודם כל לא הייתה אז מועצה מקומית והיישוב אז גם לא היה מוכר.

ש. רצו לגרש אתכם מפה ושתלכו לגור במקום אחר, כמו שעשו לתושבים על הר כמון?

ת. אני לא הרגשתי את זה, לא הייתה לי אף פעם את ההרגשה הזאת. תיראה, לפי דעתי הבנאדם עצמו הוא מרגיש את זה. כמו שאתה הולך להתארח אצל מישהו, אז אתה רואה על הפרצוף שלו אם הוא מארח אותך או לא בא לו לארח אותך. אני תמיד מסתכל על הצד הטוב. אם אני אסתכל על הצד הרע אז יבוא משהו רע. אז צריך תמיד שתהיה תקווה ותמיד להסתכל לטוב. והטוב הוא שאני צריך לחיות פה ולגור פה. אבל אני לא אבוא לאדמה של מישהו אחר ואתגורר עליה, כמו אלה שבאים ופולשים לאדמות של המנהל, אני לא אעשה את זה בחיים.

היה לי צריף של פרות שם (מצביע על מקום מסוים) ואבא שלי סידר את האדמה עם שופל במשך שנים. לפני כארבע שנים בא אלי נציג המינהל ואומר לי זה הגבולות של האדמה, אמרתי לו אתה אומר לי להרוס את הצריף אני הורס, אני לא מתנגד, הוא אמר אל תהרוס עד שאני אגיד לך להרוס. יש פה שכן שבנה באדמות של המינהל אז המינהל אמר לו להרוס אותו, השכן לא הרס. אני באתי ביום שישי אחד פירקתי לו את הצריף, למחרת השכן התקשר אלי ושאל אותי למה פירקת בלי אישור שלי? אמרתי לו שאני לא רוצה אישור של אף אחד, זה לא מגרש שלי.

ש. לפני ההכרה, היו איזה מוסדות ציבוריים או ממסדיים שעזרו לכם?

ת. יש את "אגודת הארבעים" אבל שוב פעם אני אומר, אני לא מאמין בשום אגודה, אני מאמין בעצמי ומאמין בתושבים והאגודות זה בשביל כסף. הייתה גם "אגודת הגליל". אבל אם לתושבים יש לב חזק ומוכנים לסבול כמו שסבלנו אז נצליח. האגודות האלו הם רק בשביל כסף.

ש. יש תחושה בקרב התושבים שהגעתם למה שרציתם ומה שמגיע לכם?

ת. אני אגיד לך, יש כמה דברים שהם חסרים, ואם הם יהיו אנחנו נהיה במצב טוב מאוד: כביש גישה לכפר, דיור, בינתיים ירדנו מזה, לאנשים אין כרגע לחץ על זה מבחינת דיור. בית ספר, עכשיו הגשתי בקשה עם עוד ח"כ בקשה לרישיון לבית ספר, אז ביקשתי ממשרד החינוך את הרישיון ממשרד החינוך שהיה אז לבית ספר, אם יש, אפשר להוציא את זה מהארכיון. המטרה לחדש את הרישיון, יש אדמה שאפשר לבנות עליה בית ספר, יש יזמים. אבל אנחנו רוצים את האישורים מהמועצה וממשרד החינוך.

ש. יש לכם מספיק ילדים להקים בית ספר?

ת. אנחנו נתחיל בהדרגה. 20 תלמידים לשנה. אנחנו לא רוצים בית ספר תיכון או אוניברסיטה. יש לנו פה שני גנים עכשיו, אז לפחות מכיתה א-ו, שלכל ילד יהיה כוח והרגשה של חום ובית וביטחון עצמי. ואחרי זה אפשר לשלוח אותו לבית ספר בחוץ. אבל בכיתה א' אתה תשלח ילד לנחף הוא לא ידע לאן הוא הולך והוא לא יצליח כמו שהוא בכפר שלו. אז גם אם יהיו 20 תלמידים בכל שכבה אז נתחיל עם זה. ושנה אחר כך נפתח עוד כיתה בשכבה. נעשה בית ספר צומח. אין לנו בעיה לפתוח בית ספר ושההנהלה תהיה שייכת למישהו בירושלים, לא אכפת לנו לאן שייכת ההנהלה.

ש. אמרת שיש פה שבעה בתים שלא מוכרים, התושבים האחרים מנסים לעזור או שהם קיבלו את שלהם ולא אכפת להם?

ת. אתמול היה אצלי מישהו שיש לו אדמות והוא רוצה לעשות תוכנית ולהכניס את האדמות שלו ולייעד את זה לבנייה, להכשיר לבנייה. אמרתי לו שאני מוכן לתמוך. אבל יש פה בתים שהם באדמות של המנהל והם בחיים לא יהיו בהכרה. אני כן אתמוך לתת לו חשמל, לתת לו מים, אבל לתת היתר בנייה ושיבנה עוד קומה זה בחיים לא יהיה. אני חיברתי לחלק מהבתים מים וחשמל. אבל היתרי בנייה אי אפשר, זה גם מחוץ לקו הכחול של תוכנית הבנייה, זה כמו ללכת לדוג בים המלח.       

ש. אף בית לא הוכר, או נכנס לתוכנית מ-95 עד היום?

ת. אותם שבעה בתים מ-95 ועד היום נשאר בחוץ, אף בית לא נכנס.

ש. הבתים הלא מוכרים, אותם שבעה בתים, גרים בבתי אבן או צריף?

ת. הם גרים בצריף. אנחנו גרנו בצריף 17 שנה יחד עם הילדים, הם גדלו בצריף. אנחנו פה בבית רק ארבע שנים. ב-2005 אנשים התחילו לקבל התרי בנייה. לי באופן אישי הייתה לי בעיה בבעלות שלי הקרקע.

ש. איפה הבנים שלך יגורו?

ת. הם יחליטו. מי שרוצה לגור בת"א יגור בת"א, מי שרוצה יגור בכרמיאל או בירושלים. לי יש את האפשרות פה לבנות עוד שתי קומות למעלה ואז הם יכולים לגור פה כולם. אבל אני מעדיף שכל אחד יהיה לו את הבית שלו ואת הקרקע שלו, פה בחוסנייה.

ש. אם הייתה לכם אפשרות להקים מועצה מקומית במקום להיות שייכים למועצה אזורית הייתם מעדיפים את זה?

ת. לא. בכל המועצות המקומיות בכפרים זה הולך ככה, שאני נבחרתי ואני אשים לי בצלחת ואתחיל לרקוד עם הכסף, לעזור לאלה יותר ואלה פחות כי רבתי איתם. במועצה לא עושים את זה עכשיו, יש תקציב ויש מבקר שבא לחוסניה, לדוגמא לכביש, והוא בודק אם בוצע או לא בוצע, תקציב למתנ"ס, תקציב לגן ילדים, אני לא יכול לרקוד עם הכסף. אבל אם הייתה מועצה מקומית יש אנשים שיכולים להיות כמו המלך חוסיין, להיות בשלטון כל החיים, יקנו אותם בשקל איזה קבלן והכל יהיה קומבינות ולצערי יש המון המון במגזר שמתנהגים ככה. אני בחיים לא אהיה מוכן לעשות את זה, אפילו עכשיו בתפקיד שלי ועם כסף לא שלי. עם הכסף שנותנים לי עכשיו אלף שקל הוצאות יו"ר אני לא מבזבז. אני רוצה לתרום ולשרת את הכפר שלי.

ש. הרבה חבר'ה צעירים מתגייסים לצה"ל?

ת. לצערי הרב יש ירידה.  לפי דעתי זה בגלל שהיום אנשים הפסיקו לחשוב כל הזמן על ביטחון וביטחון הם מעדיפים ללכת ללמוד, גם אצל היהודים יש ירידה. אני מעדיף שהילדים שלי ילכו לצבא.

עוד על חוסנייה:
בחוסניה עוד חולמים על היתרי בניה. ראיון עם דולאן סוואעד

---

הראיון נערך במסגרת נושא "אזרחים ללא מען" - הכפרים הבדואים הלא מוכרים בגליל

תיוג

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required