תרגום לערבית الترجمة للعربية

מפגש עם קאסם ענאן – יו"ר הכפר 'ראס אל-עין'

لقاء جمعنا بقاسم عنان رئيس قرية راس العين

נושא

סיכום ומסקנות ממפגש בכפר 'ראס אל-עין'.

ב - 5.5.2016 באנו לראיין את יו"ר הוועד של היישוב מזה כארבע שנים, בחור נפלא בשם קאסם לבית משפחת ענאן, את הריאיון ביצענו בחצר ביתו. קאסם הינו אדם נחמד מאוד, הוא אירח אותנו בביתו בשמחה ובאהבה, דאג לכיבוד והביע נכונות לענות על כל שאלה שתישאל, הוא ראה בריאיון דרך מסוימת לעזור, הוא רצה להעביר לנו כל ידע שקיים אצלו, כזה שיכול אולי לעזור בהמשך לנקודות התיישבות לא מוכרות, וכמובן שנשמע את הסיפור שלו/של משפחתו ושל הכפר לאורך השנים

כתבו: מוני כהן וסיף זועבי

לפני ההגעה ליישוב ציפינו, לפחות לאור הסיור שביצענו במהלך הלימודים ביישובים בדואים ולאור החומר שלמדנו וקראנו בנוסף, להגיע ליישוב לא הכי מפותח, לראות בתים לא מודרניים, לשמוע סיפורים לא פשוטים על החיים באזור עד ההכרה וגם קצת לאחריה, לנהל ריאיון פתוח וכנה שבו יזרום מידע ללא בעיות כלשהן וכדומה... בכמה היבטים יש לומר קצת טעינו בלשון המעטה.

תחילה, יש לציין כי 'ראס אל-עין' נמצא בתחומי המועצה האזורית משגב, בין הכפרים סלאמה וראמה, ובקו אווירי מזרחית, די קרוב ליישוב שביקרנו בו בסיור, כמאנה. בכניסה לכפר, במראה ראשוני, הבחנו בכפר ממוצע פלוס. לכפר יש שני חלקים/שטחים שביניהם מפריד נחל צלמון. מרבית הבתים נראים טוב, גדולים יחסית ולא ממש ישנים, ואפילו ישנם כאלה גדולים מאוד וחדשים ומרשימים מאוד (בנייה מודרנית).

בתיאום עם חדווה חגית (מדוגרינט) וקאסם נפגשנו בכניסה לביתו של קאסם, עשינו היכרות קצרה והתיישבנו סביב השולחן שהוא הכין לנו מבעוד מועד, שולחן צנוע ומזמין, קפה, עוגיות וכו'... ביתו הוא רחב ידיים, כנ"ל גם של שאר משפחתו, וילדיו גרים בצמוד אליו בבית חדש מאוד, ממש על נחל צלמון, שמורת הנחל.

לאחר שהסברנו לקאסם שוב את מטרת הריאיון (בשיחה הטלפונית הראשונה שלי עמו שקבעתי פגישה לריאיון הוסברה לו מטרת הריאיון), ביקשנו את הסכמתו להקליט את הריאיון ואת הסכמתו כי יתכן ויפורסמו בשמו האמיתי או הבדוי חלקים מתוך הריאיון, הוא הסכים לכל דבר שנצטרך (כולל שנפרסם מידע מהריאיון בשמו האמיתי), ולאחר מכן התחלנו את הריאיון.

בתחילת הריאיון קאסם פותח ומספר כי הוא נולד ב'ראס אל-עין' וגם הוריו גדלו במקום. הוא היה פקיד בנק במשך 30 שנה ופרש בגלל מחלה. תחילה הוא היה חבר וועד ורק לפני ארבע שנים הוא מונה ליו"ר הוועד.
לקאסם לא הייתה תרומה משמעותית לתהליך ההכרה ביישוב, אך הוא אומר כי היו כל מיני ביקורים של פוליטיקאים ביישוב אצל כל מיני משפחות, אצלו, אצל השכנים שלו וכאשר הם היו מבקרים הם גם היו מבטיחים לעזור כדי שיכירו ביישוב, כולם סייעו לטענתו ובסוף הם הגיעו ליעד, למרות שזה היה ארוך.

סקירה קלה מעלה שבכפר גרות שלוש משפחות מורחבות - משפחת סוועאד (בדואים מוסלמים), משפחת ניקולא (נוצרים) ומשפחת ענאן (בדואים מוסלמים). לטענתו היחסים מאוד טובים בין המשפחות, למרות המתיחויות שנוצרות לפעמים בתוקפות שונות. הקהילה בכפר מורכבת ממעל ל-70 משפחות, בתי-אב, ובסה"כ מעל ל-600 תושבים.

משפחתו של קאסם, משפחת ענאן, גדלו באזור עוד לפני קום המדינה. משפחת ניקולא, הנוצרים, הגיעו מאוחר יותר והחלו לקנות שטחים באזור. משפחת סוועאד הגיעו אחרונים והחלו גם הם להתיישב באזור.
קצת אירוני, אבל דווקא ביתו של קאסם ומספר בתים  נוספים של משפחתו שגרים בצמוד, (כ-30 משפחות), אינם נחשבים בפועל כחלק מהיישוב, אינם מוכרים, מאחר ומתחם הבתים שלהם נמצא מעבר ל"קו הכחול", קו המים של נחל צלמון שחותך את הכפר ומפריד בין מתחם הבתים של משפחת ענאן לבין שאר היישוב. הוא אומר כי בתהליך הגישור שהיה ב-2004 בו היו מעורבים משרד הפנים, משרד התיירות, רשות הגנים ועוד, כן הכירו בהם, ומאז אף אחד לא התייחס לזה ברצינות, אך צריכים לקבל החלטה להזיז את ה"קו הכחול" מעבר לבתיהם כך שיכללו אותם כחלק מהיישוב ויאפשרו להם להמשיך לבנות באופן חוקי. הוא טוען כי ראש המועצה האזורית מכיר בהסכם הגישור מ-2004, אך עדיין לא יישמו את ההסכם. היה מוזר לראות כי אביו של קאסם גר ממש באמצע ההר, בית בודד רחוק מהיישוב, בו ניתן להבחין מביתו של קאסם, בית שאינו מוכר ונבנה על אדמת מדינה. בגדול, 30 המשפחות שאינן מוכרות נחשבות חלק מהכפר מבחינת התושבים, והם מקבלים את כל השירותים הנדרשים מהמדינה, אך אינם יכולים למשל לבנות ולהרחיב את בתיהם עד שלא יכירו בהם באופן רשמי.

לאחר כל הביקורים של הח"כים ופוליטיקאים שונים, כאשר היה ניסיון מצדם לעזור בתהליך ההכרה, יצחק רבין, בתקופתו כראש ממשלה, ביקר בכפר, הוא הבטיח לתושבים עזרה בהכרה, וכך היה, הם קיבלו את הכרת המדינה בשנת 1993 (על אף שבאינטרנט מצויין שהכירו בהם בשנת 1996). לאחר ההכרה ביישוב, ומאחר שהם קשורים למועצה האזורית משגב, לטענתו לכל הצרכים שלהם דואגת המועצה האזורית משגב.

לטענת קאסם, היישוב לא נעזר באף ארגון או גוף של תקשורת בתהליך ההכרה, גם לא בארגוני חברה אזרחית כגון עדאללה, אך לטענתו לא היה אפשרי לקבל הכרה ללא עזרה בכלל, כן הוא מסביר שעזרו להם אנשים בעלי השפעה כגון פוליטיקאים.

לאחר ההכרה ביישוב, כל הכרוך בטיפול ביישוב הועבר למועצה האזורית משגב, מים חשמל ועוד, הכל טופל דרך המועצה ולאט לאט היישוב התקדם לאן שהוא הגיע כיום.

נשים לא היו חלק מתהליך ההכרה של היישוב בשום שלב, רק הגברים היו מעורבים. מוסדות ציבור גם הם לא מילאו תפקיד בתהליך ההכרה.

מבחינת חינוך- ביישוב אין מוסדות לימוד, כל ילדי היישוב לומדים עד ימינו ביישוב סלאמה הנמצא במרחק כ-3 קילומטר, או בכרמיאל. טיפת חלב, קופת חולים וביה"ס, כל אלו נמצאים בראמה, גם הוא יישוב קרוב לראס אל עין. ברגע זה נמצא בתהליך הקמה (בונים אותו כרגע) מבנה של קופת חולים הכולל שני חדרים ויש רופאים שיפעלו בו.

היישוב החל לקבל שירותי חשמל החל מ-2002 (9 שנים לאחר תהליך ההכרה). לפני תהליך ההכרה לא סופקו ליישוב כלל שירותים- לא היה חשמל (היו מפעילים גנרטורים), לא היה מים (השיגו מים במעיין הקרוב). לאחר תהליך ההכרה, באופן כללי, התושבים החלו לקבל את כל השירותים הנדרשים באופן רציף. גם מגרשים החלו להיות מופשרים לבנייה, בעיקר לכאלה המשרתים בצבא או בכוחות הביטחון (שקאסם מציין שהם רבים ביחס למספר התושבים) . גם כבישים החלו להיבנות ביישוב. כנסייה למען הנוצרים החלה להיבנות, ומסגד למען המוסלמים גם כן. הקמת בית ספר ביישוב זה נושא קצת בעייתי, מאחר ואין מספיק ילדים שילמדו בו, לכן כרגע עדיף שימשיכו ללמוד בסלמה או בראמה. גני ילדים זה נושא שחושבים עליו כאפשרות לבנייה ביישוב, אך כרגע עדיין אין כאלה.

מספר משפחות מהיישוב, עוד לפני תהליך ההכרה ביישוב, התחתנו ועזבו, הלכו לגור בסכנין, בראמה או בסלאמה, יישובים קרובים, מאחר ולא היה להם מקום מגורים מספק בראס אל עין, אך רבים מהם חזרו לאחר מכן לגור ביישוב. באופן גורף, היישוב לא קלט אנשים חיצוניים חדשים, שלא נמנו עם משפחות היישוב או כאלה שגדלו בו.

לכל תושבי היישוב יש בעלות חוקית על הקרקע, רשומים בטאבו, אך לא לכולם יש אפשרות לבנות על הקרקע גם אם היא שייכת להם מאחר וזו אדמה חקלאית. הקריטריונים הדרושים בכדי שתושבי היישוב יוכלו לבנות בקרקע שלהם הם רבים והתהליך יכול להימשך שנים רבות.

ביישוב ישנם אדמות רבות שהם פרטיות ואדמות רבות שהן אדמות מדינה. אף אחד מבתי היישוב לא נבנה על אדמת מדינה, התושבים אולצו לקנות את האדמות ולהגיע להסדר, לרכוש מהמינהל את הקרקע בכדי שתהיה אדמה פרטית, שיהיו בעלי הקרקע באופן חוקי. יש לציין כי כרגע, מופשרים כ-20 מגרשים לבנייה ביישוב, להרחבה, אך בהמשך יש תכנון להפשיר עוד 100 מגרשים לבנייה. קאסם מסביר שתושבי היישוב זוכים ל-50% הנחה בקניית שטח לבנייה, והחיילים בקרב התושבים (שהם רבים) זוכים להנחה של 90% בקניית שטח לבנייה (נאמר כ-400 אלף שקלים לשטח).

קאסם מציין כי ההכרה ביישוב הובילה להתפתחות ושינוי בתפיסה של חבריי היישוב, בעיקר בקרב הצעירים ורואים זאת בשינוי באורח חייהם, כגון אימוץ דפוסים מערביים של צריכת מזון ושימוש בטכנולוגיה מתקדמת. הוא סבור כי חלה התקדמות משמעותית מבחינת הצעירים, כולם מחוברים לטכנולוגיה כל היום, בניגוד לעבר.

ההמלצה של קאסם ליישובים לא מוכרים היא – סבלנות, לא להתייאש, לאט לאט לנסות ולדרוש הכרה בדרכים האפשרויות העומדות לרשותם, לדפוק בדלת בכל משרד ממשלתי אפשרי, לא לאבד תקווה.

בסוף הריאיון יצאנו יחד עם קאסם לסיור ביישוב/בכפר. ראינו כי יש להם מגרש כדורגל חדש ומושקע, מבנה משרדים גדול מאוד, בתים הבנויים בבנייה מודרנית וניכר שהכפר בתהליכי פיתוח. כמו כן, ראינו שטחים גדולים שבהם עתידים להיבנות בתים חדשים לדור הצעיר (קרקעות שהופשרו לבנייה).

לסיכום:

ניתן לומר כי למדנו והשכלנו מן הריאיון, הסיור וההיכרות המעמיקה לגביי היישוב. הריאיון תרם לנו ידע שלא היה ברשותנו קודם לכן, ולדעתנו יש בידע זה להוסיף ולתרום להמשך העזרה ליישובים בדואים לא מוכרים המבקשים מהמדינה שתכיר בהם. יחד עם זאת, ראוי לציין כי ריאיינו בסה"כ אדם אחד (גם אם הוא יו"ר הוועד של היישוב) ולדעתנו זוהי מגבלה מסויימת מאחר והכל הנאמר בריאיון אלה דברים מנקודת מבטו האישית, לכן לדעתנו רצוי במידה רבה לבצע ריאיונות נוספים על אנשים מן היישוב או ריאיון קבוצתי (קבוצת מיקוד) וכך, בעזרת זה שנשמע דעות/זיכרונות/תפיסות/הסברים נוספים של תושבי היישוב (יעד הריאיון), זה יעשיר את הידע שנוכל לאסוף ולהנגיש לקבוצה אחרת (בקרב הבדואים) שתהיה זקוקה לו, ואולי לתרום מעט לצמצום הפערים החברתיים-כלכליים שלהם מיתר הקבוצות בחברה, או אפילו לקדמה למקום מכובד וטוב יותר מאשר הייתה בו (בן אם יכירו בה או יספקו לה תשתיות חיוניות/נוספות, שלא סופקו קודם לכן). יש לציין כי מהריאיון לא עלו קשיים כלשהם שהיישוב נתקל בהם לפני תהליך ההכרה או לאחריו, התמונה שצוירה בפנינו היא כי התושבים מסופקים ממה שיש להם כרגע וממה שצופן להם העתיד.

----

עבודה זו נכתבה על ידי מוני כהן וסייף זועבי במסגרת פרויקט התמחות בחוג למדעי המדינה במכללת עמק יזרעאל, בקורס של המרצה לאה רוזן. הסטודנטים לקחו חלק בפרויקט משותף לארגונים "דוגרינט" – אתר חברתי של תושבי הגליל, ועמותת "במקום" – מתכננים למען זכויות תכנון. הפרוייקט התקיים לאורך שנת הלימודים תשע"ו ועבודה זו הוגשה כפרויקט הסיום של ההתמחות.

הראיון נערך במסגרת נושא "אזרחים ללא מען" - התישבות לא מוסדרת של בדואים בגליל

חנה יריב

חנה יריב
תיוג

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required