תרגום לערבית الترجمة للعربية

הרשויות באו לכפר ח'וואלד בגישה לא נכונה

توجه السلطات في عرب الخوالد كان غير صحيحا

נושא

תהליך ההכרה בישוב הבדואי חוואלד, מנקודת מבטו של פעיל מקומי: הממסד לא שינה את הנחות העבודה מאז קום המדינה, וגם הקהילה לא לקחה מספיק אחריות. ראיון עם ישמעאל (סמי) חלדי.

 

ראיון עם סמי חלדי, בן הכפר, תושב ופעיל מקומי בכפר הבדואי ח'וואלד

כתבו: תומר קרן ואייל לוי

חַ'וואלִד או אלחַ'ואלִד, הוא יישוב כפרי ערבי-בדואי בגליל התחתון, אשר קיבל הכרה בשנת 1993. משמעות השם היא ה"ח'אלדים", כלומר צאצאיו של המצביא ח'אלד בן אל-וליד מבני לווייתו של הנביא מוחמד. היישוב נמצא בתוואי נחל ציפורי בסמוך ליישוב נופית ומשויך מוניציפלית למועצה האזורית זבולון.

ערכנו ראיון עם סמי חלדי, תושב ח'וואלד ופעיל מקומי, במטרה לשמוע על תהליך ההכרה שעבר, ושבאופן מסוים עדיין עובר היישוב. מכך ניסינו להפיק לקחים ומסקנות לתהליכי הכרה אחרים אשר מתחוללים כעת ושיתחוללו בעתיד בקהילות הבדואיות בישראל.

מהריאיון איתו, אשר נערך בביתו בכפר, התרשמנו מנכונותו של סמי לשתף אותנו בתהליך שעבר על הכפר, והוא ניגש ישר לעצם העניין. מתוך דבריו של סמי  זיהינו וחילצנו שני רעיונות מרכזיים, אשר חזרו לאורך כל הריאיון עמו.

הנושא הראשון עוסק בגישה של הממסד והמדינה כלפי היישוב ותושביו בכל הנוגע להסדרה פורמלית והכרה ביישוב. סמי מתאר את הגישה כפטרונית, מתנשאת וככזו שחסרה כוונה להבין את הצרכים של התושבים הבדואים בני השבט ח'וואלד. בתחילה הוא מציין את המבנה החברתי של בני השבט, אשר בדומה לשאר בני העדה הבדואית, הוא מסורתי, מורכב ממשפחות והיררכיה מסוימת וכן גם את המבנה הכלכלי בשבט שפרנסתו העיקרית היא  חקלאות קלה ומלאכה קלה בקריות ובישובים הסמוכים. לפי תיאורו של סמי, כבר מההתחלה, המופקדים על התהליך מטעם מנהל מקרקעי ישראל והמועצה האזורית זבולון, לא שמו לב למורכבות החברתית-כלכלית של שינוי אופי התיישבות בחברה בדואית:

ראשית הוחלט על מיקום הישוב ועל תוכנית מתאר, אך עדיין לא נבנו בתי קבע במסגרת חוקית ומסודרת. בנו מספר צריפים ואוהלים ומנגד החלו מאמצים לרכז את בני השבט בתחום שהוגדר ליישוב. מהלך זה יצר מורכבות חדשה ביישוב המתהווה. לא היו תשתיות מסודרות של חשמל, מים, ביוב, ואל המחייה בצפיפות הרבה שנוצרה, רוב התושבים לא היו רגילים. בנוסף מציין סמי כי התהליך נעשה בצורה כזו, שחייבה את התושבים להמיר את סגנון החיים אותו שימרו בני העדה ועליו גדלו במשך כל חייהם לסגנון חיים חדש  שאותו הם לא מכירים ומבינים, בזמן קצר. כל אלה תרמו ללחץ ולאי הוודאות ששררה בקרב בני הישוב.

שנית, סמי מציג את חסימת דרך הגישה המנדטורית לאזור היישוב כאחד הגורמים המשפיעים על פרנסתם ורווחתם של התושבים. דרך הגישה נחסמה בכדי לאפשר את סלילת כביש 77 מצומת סומך (כיום מחלף סומך) עד לצומת יגור (כיום מחלף יגור). בכדי לחסום דרך גישה מנדטורית, על הרשויות לספק חלופה סבירה למשתמשים בה. דבר זה לא קרה; הדרך שנחסמה הובילה כמעט ישירות מהיישוב אל הקריות ואפשרה מעבר למסחר ודרך גישה לעבודה לתושבי היישוב. לאחר שנחסמה, היה על התושבים להתאים את אורח חייהם ופרנסתם לשינוי, כאמור כל זה מבלי לשתף אותם בקבלת ההחלטה ואפילו מבלי ליידע אותם.  כאשר נחסמה הדרך, נסללה דרך חלופית עד לכפר חסידים מה שגרם לסיבוב ארוך ומסורבל לתושבים. אציין שבדרך זו נסענו (המראיינים) בכדי להגיע ליישוב ואכן אנו מתרשמים כי היא רעועה למדי וזמן הנסיעה בה אורך כמה דקות טובות. 

סמי גם מתאר את גישתם של אנשי המועצה האזורית זבולון. משהוחלט על הכרה, הוחלט גם כי הישוב יהיה חלק מהמועצה האזורית ולא יהיה מועצה בפני עצמו וזאת בשל גודלו הקטן. לטענתו, אחת הטעויות הגדולות שנעשו היא שנתנו לאנשים ללא ידע, רצון ושאיפה להבין את האוכלוסייה אותה הם מקבלים לחיקם, להיות חלק מהתהליך ולקבל החלטות לגבי היישוב. שוב סמי מתאר מצב בו מקבלי ההחלטות יצאו מתוך ההנחה כי הם יודעים מה הכי טוב לבני היישוב ואין צורך להתייעץ איתם ולהבין את צרכיהם. בכל הנוגע לצרכים ושרותים בסיסיים שרשות מקומית נדרשת למלא בעבור תושביה, כגון: חינוך, פינוי פסולת, הסדרת תשתיות בסיסיות והעברת תקציבים, סמי מתאר קשיים, חריגות ואי סדרים.

סמי מתאר תחושה כי המוסדות והרשויות האמונות על הכרת הישוב וההסדרים הפורמליים, באו בגישה לא נכונה, שיוצאת מתוך נקודת ההנחה כי החברה הבדואית היא חברה לא מתקדמת ובניה אינם יכולים לדאוג לעצמם, לכן יש לסדר ולארגן בשבילם את התהליך מבלי לתקשר איתם ולשתף אותם בקבלת ההחלטות.

הנושא השני העולה מדבריו של סמי הוא חוסר במידע שזרם אל ובין בני הישוב באשר לזכויותיהם ולמה שנדרש מהם בכל הנוגע לתהליך ההכרה. סמי מתאר את בני הישוב באותה תקופה כאנשים פשוטים וצנועים, לרובם אין השכלה פורמלית גבוהה וחלקם גם לא סיימו מסגרת על תיכונית.

סמי מציג את הלך הרוח ככזה שבו באו הרשויות ואנשים עם סמכות פורמלית ואמרו מה צריך להיות ואיך צריך לעשות, ומנגד בני הישוב והעומדים בראשם, פשוט הסכימו כיוון שחשבו שזהו הדבר הנכון לעשות. סמי מתאר הוויה קצת נאיבית בקרב בני הישוב, כלומר, הם באמת האמינו שהמוסדות והרשויות הרלוונטיות ידאגו לרווחתם ולהשלמת תהליך ההכרה על הצד הטוב ביותר.  הלך רוח זה, לפי סמי, בשילוב עם הצורך להסתגל לסגנון החיים החדש במהירות, ייצרו מצב בו בני היישוב התעלמו מכל דאגה ובעיה בדרך, בכדי לקבל סוף סוף קרקע ולבנות עליה בית. בתוך כל זה לא היה זמן לעצור ולשאול האם התהליך בצורתו הנוכחית משרת את התושבים באופן המיטבי. כך לדוגמה מראה לנו סמי את קווי המתח הפרוסים בישוב- הם נמוכים יחסית וקרובים מאוד בצורה לא בטיחותית לבתים ובעיקר למרפסות הבתים ולחצרות. בנוסף, דרכי הגישה בתוך הישוב  נבנו בזוויות חדות, פניות ללא שדה ראיה מספק, ואספלט רעוע שלעיתים אינו מאפשר נסיעה בטוחה ברכב פרטי בכלל וברכבים כבדים בפרט.

על פי סמי, גם על התושבים כמו על הממסד והרשויות, אחריות למצבם. קהילה חייבת להתאגד, לתקשר וכל הזמן להיות עם היד על הדופק ולא לסמוך על אחרים שיעשו את העבודה בשבילה.

לסיכום:

מטרתנו הסופית הייתה להסיק מסקנות בנוגע לתפקידם של הממסד ושל הקהילות השונות במצבים דומים, על מנת שיוכלו להיעזר בתוצרים מעין אלה וללמוד מהם, ובכך לשפר את אופן התהליך.

למיטב הבנתנו, הממסד במדינה עדיין מגיע עם אותן הנחות עבודה אשר הנחו אותו במשך השנים מקום המדינה ועד היום. הגישה המרכזית המנחה את הרשויות השונות היא גישת הפטרונות הטוענת כי אוכלוסיות מוחלשות, הן בגדר חוסים ולכן יש לפעול על מנת להגן עליהן. עד כמה שזה עשוי לנבוע מכוונה טובה ומוסרית, הנחה זו פוגמת בשינוי המיוחל, לפחות בכל הקשור להכרה בישובים בדואים. האוכלוסייה הבדואית, גם לאחר שינויים ותמורות רבות שעברה בשנים האחרונות, עדיין בעלת מאפיינים הייחודיים לה בעיקר בכל הקשור לכללי התיישבות ומחייה בסיסיים, לכן יש להקפיד כי כל תהליך המבקש להסדיר, לשנות ולהמיר את אותם כללים יעשה בתיאום ובשיתוף עם הקהילה.

מסקנה נוספת, והיא המסקנה החשובה ביותר, היא שאחריות הקהילה עצמה אינה פחותה מאחריות הרשויות והממסד להצלחת ולקידום תהליך הכרת היישובים. כמו כל קהילה, גם קהילה בדואית חייבת להיות מעורבת ולדרוש שכל זכויותיה ייענו, ככל האפשר. גם אם נראה כי ייקח יותר זמן לסיום התהליך, הקהילה – לדעתנו -  חייבת להמשיך ולעמוד על שלה ולא לחכות שהרשויות יבואו לשמוע מה יש לה לגיד.  יש לזכור כי קיימים הבדלים תרבותיים בין הממסד היהודי במדינה לבין הקהילות הבדואיות, הבדלים אלו לעיתים יוצרים מצב בו הממסד לא מבין לעומק את צרכיה של הקהילה כיוון שאלו אינם בראש מעיניו. לכן על הקהילה להתארגן ולהתאגד, לסכם את דרישותיה בתהליכים אשר עומדים להתבצע וכל הזמן להיות עם ה"יד על הדופק".

מידע נוסף
בצמוד לישוב נופית ישנו שטח של כ-26 דונם בבעלות משפחת חואלד, שטח שאינו נכלל בכפר המוכר חוואלד. לחצו על הקישור למידע על יחסי השכנות עם בני משפחת חואלד בשטח הצמוד לישוב נופית

עבודה זו נכתבה על ידי תומר קרן ואייל לוי במסגרת פרויקט התמחות בחוג למדעי המדינה במכללת עמק יזרעאל, בקורס של ד"ר לאה רוזן. הסטודנטים לקחו חלק בפרויקט משותף לארגונים "דוגרינט" – אתר חברתי של תושבי הגליל, ועמותת "במקום" – מתכננים למען זכויות תכנון. הפרוייקט התקיים לאורך שנת הלימודים תשע"ו ועבודה זו הוגשה כפרויקט הגמר של ההתמחות.

הראיון נערך במסגרת נושא "אזרחים ללא מען" - התישבות לא מוסדרת של בדואים בגליל


מסגד הכפר בבנייה. צילום: מיכאל יעקובסון


מסגד הכפר בבנייה. צילום: מיכאל יעקובסון
תיוג
ישובים

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required