תרגום לערבית الترجمة للعربية

בלי העבודה של הנשים, המשפחה הפלסטינית לא היתה שורדת

دون عمل النساء، لم يكن في وسع العائلة الفلسطينية ان تصمد

נושא

הידעתן שנשים פלסטיניות יצאו לשוק העבודה לפני 1948 ובהיקפים הרבה יותר רחבים מהיום?

אמי ספרה לי שסבתא יצאה לעבוד בחיפה ככובסת אצל משפחה יהודייה, אבל לא העמקתי בנושא ולא שאלתי יותר פרטים, עד שפגשתי אישה שבחרה לעשות את מחקר הדוקטורט שלה בנושא.

ראודה מורקוס-מחול היא מרקסיסטית, וככזו אין ספק שמעמד הפועלים, ובמיוחד הפועלות, מעניינים אותה. ראודה למדה ספרויות שונות ובלשנות, התחתנה אחרי התואר הראשון "כיאה לבחורה ערבייה", כמו שהיא אומרת. תמיד רצתה להמשיך ללמוד, את התואר הראשון עשתה בנושא הספרות האנגלית אך בהמשך לא עניין אותה לחקור את השפעת הספרות האנגלית על הערבית, כמרקסיסטית התעניינה בנושא העובדים והעובדות.

הראיון נערך בביתה  בכפר יסיף.

איך הגעת לנושא?

ראודה: עשיתי תואר שני בנושא נשים פלסטיניות בשוק העבודה. התמקדתי ב-25 נשים מאזור הגליל המערבי וחקרתי איך הן מתמודדות עם מחסור במקומות עבודה ובאתגרים שעומדים בפניהן כעובדות או חסרות עבודה.

היא מוסיפה: "במשך שנים הגיעו נשים פעילות לשוק שנערך בימי חמישי בכפר יסיף, אימא שלי היתה ממובילות הפעילות האגוד מקצועית באזור, הן דרשו עבודה לנשים וגם רצו לשפר את תנאי העבודה לאלה שעובדות בטקסטיל, בחקלאות ובמקומות אחרים.

הרגשתי תחושת שליחות, במיוחד כשעשיתי את התואר השני בהנחיית פרופסור חיה שטייר ופרופסור נח לוין אפשטיין. דיברנו אז על תעסוקת נשים, במיוחד מכיוון שבכפר יסיף יש יותר אקדמיות, משכילות...ואיך בכל זאת יותר מ40% מהאקדמיות הן מובטלות?

כשהתחלתי לחקור איפה נמצאות נשים פלסטיניות בשוק העבודה, ואיפה לא, הייתי צריכה להכין קודם כל רקע היסטורי למחקר. חיפשתי חומר על נשים פלסטיניות בשוק העבודה אך כמעט ולא מצאתי, מה שמצאתי היה מעט מאוד ולא תמך בצורה משכנעת במה שכבר ידעתי מהוריי ומנשים שראיינתי בראיונות המקדימים.

מעט חוקרות אנגליות וישראליות כתבו על פועלות פלסטיניות. אחת מהן, פרופסור אלה גרינברג, כתבה על מורות פלסטיניות, נשים שעבדו לפני הנכבה. לדעתי זה לא דומה לנשים במדינות ערביות אחרות, העניין כאן הוא אחר, נושא הנכבה קשור לעבודה ערבית: הנכבה גרמה לעקירת האנשים מאדמתם, ומכיוון שעכשיו אין כפר, אין אדמות, השתנה הצורך בעבודה יצרנית, מה שגרם לכך שכל שוק העבודה השתנה - גם לנשים וגם לגברים. אין כפר, הכל נהרס, קרתה נכבה כלכלית.

אבל במחקר שלך את מתמקדת במה שקרה לפני 48?

ראודה: נכון. המחקר שלי מדבר על תקופת המנדט. אחרי 48 היו שינויים שהתרחשו, המחקר שלי לא נוגע אליהם. אני התייחסתי לשינויים אבל לא באופן מעמיק. למשל אני מתייחסת לחוק חינוך חובה, שנשים למדו, דבר שהשפיע על מעמד הנשים, השכלה גרמה לנשים לשינויי סטטוס. עד אז נשים עבדו כמיילדות ללא השכלה ואחר כך נפתחו בתי ספר לסיעוד. זה סיפור שיהיה לו פרק בדוקטורט שלי.

לפני 48 היתה השפעה של המיסיון הבריטי, הנשים הפלסטיניות הושפעו מהמערב אבל לא רק. חקרתי למשל איך מגורים בעיר השפיעו על התפתות החברה, אי אפשר להגיד שנשים פלסטיניות רק הושפעו מהמערב, הן בעצמן התפתחו. ד"ר מנאר חסן מדברת על השפעת המגורים בעיר על  התודעה של הנשים.

חוק חינוך חובה הוא הסיבה שנשים רכשו השכלה, וכל תפיסת העולם שלהן השתנתה. כשסיימו כתה י' התחילו לעבוד כאחיות, מורות מילדות.

איך אספת את המידע?

ראודה: עד עכשיו ראיינתי  40 נשים, כל הראיונות נעשו בגליל העליון והמערבי. מדברים על סוף שנות ה-20 עד 1948 - הרוב כמובן לא למדו. בערים מרכזיות כמו עכו, חיפה וצפת נשים למדו ועבדו גם בחינוך כמורות. אני ראיינתי את המורה שלי לאנגלית והיא היתה בת 90 ואותה לימדה מורה. אז זה יכול לצייר תמונה של התקופה המוקדמת של החינוך בפלסטין בתחילת המנדט, היו בתי ספר בערים המרכזיות.

ומה גילית? אילו עבודות עשו הנשים?

ראודה: אין הפתעות - בכל מקום בעולם נשים שחסרות השכלה ומיומנות, אני טוענת שנשים בכל חברה התפתחו כמעט באותה צורה. הנשים הפלסטיניות עבדו בעיקר בחקלאות  אבל לא רק.

רב הנשים לא קיבלו כסף תמורת עבודתן, ויש גם עבודות שעשו בחליפין. למשל כאלה שקטפו זיתים, קיבלו שמן או זיתים. האישה שעבדה בדיר קיבלה חלב, ועשתה גבינה או לבן ומכרה אותו. מצאתי גם שנשים עבדו בקליעת קש, אריגת שטיחים, גם במפעלים של השלטון הבריטי כמו  במפעל משקאות קלים,סבון או גפרורים.

מה היה הוגן יותר - כסף או סחורה?

ראודה: נשים התייחסו לעבודה שלהן כדבר שהיו צריכות לעשות, לא דיברו על הערך הכספי, בכל הראיונות עובר חוט שזור אחד שהן חיו בקושי, בלי העבודה הזאת היו מתות מרעב, נשים עשירות לא עבדו, בכל הראיונות שאלתי מה עם משפחות אמידות - ובמשפחות כאלה הנשים לא היו צריכות לעבוד, אבל דוקא מהן יצאו המורות הראשונות.

אין הפתעות, האישה היא הסוכן של עצמה, לא היתה בחירה לנשים, הן היו חייבות לעשות את העבודה הזאת. לעבוד המון שעות.

הדבר הכי חשוב בקשר לנשים העובדות, היא חשיפת קולה של האישה מהחושך של ההסטוריה. ההסטוריה חשוכה בגלל שלא כתבה על הנשים האלה, בלעדי העבודה של הנשים, המשפחות לא היו שורדות. גם כך חיו בתנאי רעב. נשים שעבדו לפני החתונה, אחרי שילדו היו עושות הפסקה עד שהילדים גדלו והיו חזקים, ואז היו חוזרות לעבוד, אל תשכחי שזאת היתה כלכלה כפרית.

מה אחוז הנשים העובדות?

ראודה: אני מתייחסת רק לכפרים, בעיר היה סיפור אחר... הנשים הכפריות, כשאת כותבת עליהן את יודעת שבלעדיהן לא היתה חקלאות, הגברים עשו שליש מהעבודה והנשים עשו שני שליש, לטעת ולהשקות ולשתול, והגברים חרשו, ולקחו את היבול למכירה. היתה נקודת מפגש בין נשים וגברים עניים מאוד שעבדו באדמה.

פגשתי אישה שעבדה בבניין, אישה ששאבה מים מהמעיין, לבנאים. היא הביאה מים לאתר והיא סחבה גם את האבנים, העמידה סולם ועוד סולם כדי להגיע לקומה השנייה ולהעלות את אבני הבניין. אין אישה שחסכה בכוח שלה, אני שאלתי אותן: האם אמרת פעם "אני לא רוצה לעבוד"? וכולן ענו: אין, לא קיים. הנשים לא נחו, בכל עונה היה משהו אחר.

הנושא המעמדי בלט כמעט בכל כפר, לא התכוונתי לשאול - זה בלט מעצמו, שאלתי על הרכב הכפר, שאלתי מי לא עבדה, ומי עבדה הכי הרבה, היו נשים שעבדו מאור ראשון עד אור אחרון. הכל בשביל הישרדות. בתקופה זו גברים במעמד נמוך לא שללו את זכותה של  האישה לעבוד. זה היה כל כך טבעי שאשה יוצאת לעבוד במשק המשפחה או תמורת שכר או מה ששווה לשכר במשקים אחרים. כאשר הגבר קיבל משכורת גבוהה, הרושם היה שלא היה צורך שאישה תצא לעבודה. כשהיתה הרבה תעסוקה לגברים, האישה חזרה הביתה. מבין הכפריות לא היה הרבה שוני בין נוצריות ומוסלמיות, בעבודות שלא דרשו ידע והשכלה. השוני בלט בעבודות ההוראה והסיעוד כאשר לנוצריות היה יתרון לפי המחקרים של גרינברג וקארק.

מתי התחילו הנשים לצאת ללמוד? האם היו בתי ספר?

ראודה: העותמאנים דאגו שלא יהיו בתי ספר, רק כותאב, והבנים הם אלה שלומדים. אבל הפלסטינים בתוך הכפרים דאגו שיהיו בתי ספר, בתוך ספרו של מוסטפא אלדבאג "מווסועת בלאדנא פלסטין", הוא כותב על כפר שהיה לו בית ספר, אין כפר שלא היה בו בית ספר או כותאב, בכפרים שהיתה בהם אוכלוסייה גדולה, היו גם בתי ספר לבנות ובמקומות מסויימים היה חינוך משותף אבל רק בגיל צעיר. בנים כן נסעו מחוץ לכפרים שלהם ללמוד בתיכון, כמו בכפר יסיף, ראמה, נצרת, והיו כאלה שנסעו גם ללבנון ולירושלים.

לגבי השפעת ההתיישבות היהודית - היתה גם השפעה לטובה וגם לרעה. נפתחו מקומות עבודה, המתיישבים בהתחלה קנו אדמות, אחר כך כמובן הפקיעו ונישלו.

פגשת גם את הבנים של הנשים האלה?

ראודה: הבכי של הגברים זה הדבר הכי מעניין. בפעם הראשונה מישהו שואל אותם על האמא שלהם. וכששואלים אותם על עבודתן מהבוקר עד הלילה, אז הם מרגישים מה אימא הרגישה, ומה עשתה בשביל לכלכל אותם, כמה קשה היא עבדה.

כששאלתי  את אחד הבנים למה הנשים לא התאגדו כמו באירופה, למה לא התפתחה תנועה פמיניסטית? הוא ענה: לא היה צורך, האישה גם לא הרגישה מנוצלת... לא היתה מודעות. מודעות מתפתחת בתנאים מסויימים ולא היו תנאים כאלה בתוך הכפרים.

כמובן שזו שאלה שצריך לחקור עוד לעומק ולא להסיק מסקנות מהירות. עמדת המרואיין שמדבר היום על דברים שהתרחשו לפני עשרות שנים מביעה עמדה ונקודת מבט ולא עובדה הסטורית, אם יש בכלל דבר כזה. ההיסטוריה תמיד נכתבה על ידי מישהו וכמובן מי שכותב יש לו עמדה אידואולוגית שמשפיעה על אופי השיח והכתיבה.

ראיינו: חדוה ליבנת וסאמיה נאסר

 


נשים פלסטיניות עובדות בדיש. צילום: ארכיון גן שמואל מאתר פיקיוויקי


נשים פלסטיניות עובדות בדיש. צילום: ארכיון גן שמואל מאתר פיקיוויקי
תיוג
סאמיה נאסר سامية ناصر :

אקטביסטית חברתית, כותבת ומתרגמת בדוגרינט. נולדה במג'ד אלכרום. גרה בנצרת, מנחת קבוצות ומדריכה במוזיאון עין דור.

 ناشطة اجتماعية، كاتبة وتعمل على الترجمة في دوغري نت.من مواليد مجد الكروم وتسكن في الناصرة.موجهة مجموعات ومرشدة في متحف عين دور.


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required