תרגום לערבית الترجمة للعربية

קודם תתפנו, אחר כך תקבלו זכויות

اخلاء القرية مقابل الحقوق- شرط السلطات لاهالي رمية

נושא

אדמות ראמיה הופקעו בשנות ה-70 כשעוד היתה בפאתי כרמיאל. העיר גדלה, וכיום גרים 150 תושבים בלב שכונת רבין בכרמיאל, בבתים לא חוקיים ללא תשתיות חשמל, ועדיין אין פתרון . ראיון עם סלא סוואעד תושב השכונה ויו"ר הועד.

הראיון נערך במסגרת נושא "אזרחים ללא מען" - התישבות בדואית לא מוכרת בגליל

 

ראמיה היא שכונה בדואית בלתי מוכרת, המונה כ150 נפש, שני בתי אב. השכונה, שלפני 20 שנה היתה בקצה כרמיאל נמצאת היום בלב-ליבה של שכונת רבין המטופחת והמודרנית. כמאה מטרים מפרידים בין בתי ראמיה לבתי שכונת רבין, ומבחינת המראה - מאה שנים מפרידות ביניהן: מצד אחד בתים מודרניים מסודרים, ומהצד השני שכונת הפחונים הבדואית, שאומנם חוברה לרשת המים בסוף שנות ה–90, אבל את החשמל מספקים לה גנרטורים שמכבים ב–11 בלילה, כדי שהרעש לא יפריע לשכנים היהודים.

 

הסכסוך על שכונת ראמיה, שאדמותיה הופקעו על ידי המדינה בשנות ה–70 אינו חדש. בשנת 1995 נחתם הסכם פינוי־פיצוי בין התושבים למדינה, בו הובטחו לתושבים שיתפנו 30 מגרשים דו משפחתיים בכרמיאל, 15 דונמים לחקלאות ו–15 דונמים לבנייה בבקעת בית הכרם. ואולם, לא כל המשפחות התפנו לשטח שהקצתה להם העירייה. מאז ועד היום טוענים התושבים שלא התפנו, כי רשות מקרקעי ישראל לא קיימה את חלקה בהסכם במלואו ולא ניתן פתרון הולם לאלה שנשארו בראמיה — כ–150 בני אדם. ברשות טוענים מנגד, כי התושבים הם אלה שלא קיימו את חלקם ולא התפנו.

חזרנו לראמיה לפגוש את ראש הועד סלאח סואעד, בן 50, כדי לדעת איפה הדברים עומדים היום.

לסלאח יש 6 ילדים, אחד מהם נשוי, שגר בשכירות בבניין הסמוך בשכונת רבין, שנבנתה על האדמות של ראמיה.

 

מה באמת קורה בראמיה בכרמיאל? תמונת מצב וסקירה הסטורית

 

סיור של דוגרינט בראמיה, סלאח במרכז. צילום: טלי איזנר

 

סלאח: היום אני מרגיש הרבה יותר לחצים - מאה טילים על ראמיה.  יש צווי פינוי, קנסות והוצאה לפועל, יש התראות לוחצים הרבה יותר מבעבר. סופרים לנו כל תרנגולת וכל כבש, אסור לנו לגדל. אסור להוסיף אפילו צריף. הדבר הכי חמור והכי כואב שאמרו לי: אם אתם לא מפנים ויוצאים, אתם לא תקבלו זכויות. הרבה צעירים עוזבים את ראמיה מכיוון שאין אפשרות לגור כאן.

הסבל שלנו הוא בכך שאין תקווה, אין יציבות, שאתה מאויים כל הזמן, אין עתיד, אתה חושב: או היום או מחר יבואו לפנות אותך. הפסיכולוגיה הזו משפיעה על כל אדם. אתה יוצא לעבוד אבל בשביל מה?

 

מה המצב בשכונה החדשה?

סלאח: יש 3 משפחות שעברו, והם אלה שקיבלו את רב המגרשים מכיוון שהמפתח לחלוקה היה לפי גודל השטח שהיה ברשותם, ולא לפי גודל המשפחה. אנחנו טוענים שהאוכלוסיה גדלה מאז שנחתם ההסכם, וצריך להגדיל את השטח, החלוקה שנעשתה ב-1995 לא הגיונית, אבל במנהל מתעקשים בצורה לא הגיונית.

יש כאן מלחמה, אני רואה אותה בין בית מאבן ואחר מפח, מדינה גזענית שבה השכן שלך מקבל חשמל ואתה לא.

48 משפחות חיות כאן, אנשים שסובלים, הצגנו כל מיני פתרונות והם מסרבים, הם מתעקשים על הפתרון של '95 יא חביבי הגינס שלבשת ב-95 קטן עליך, תהיה חכם.

סלאח מוסיף: אנחנו לא מתנגדים לעבור מכאן. הם אומרים שרוצים לקדם את הבדואים... איזה לקדם הם רוצים לקבור אותנו.

איך אתה מסביר את העובדה, שהמדינה הכירה בחלק מהכפרים הלא מוכרים בגליל?

סלאח:היתה הזדמנות של ממשלת שמאל, ובאווירת הסכמי השלום רבין רצה לקדם את האוכלוסויה הערבית ולכן הרבה כפרים זכו להכרה.

האנשים בראמיה לא ידעו לנצל את ההזדמנות של ההסכם 95, אני מאוכזב מאוד, לא רואה פתרון בראמיה. בעיני אלה שבשלטון היום הערבי הוא חיה, לא בן אדם. אני מאשים את התושבים שלא ידעו לנצל את ההסכם, היה בתוכנית בית ספר לראמיה והיום בונים בית מלון על אותה חלקה, ואת בית הקברות מכרו לנדלניסט שהולך להקים עליו בניינים.

היום בימין אין עם מי לדבר, הכל השתנה, פוליטיקה חדשה ולא רואים אותנו.

אנחנו גוררים את הימים, נכון, לא מתייאשים אבל המלחמה הזאת גוזלת את החיים שלך… אני יודע שיהיה פתרון אבל האנשים סובלים וסובלים, למה אתה מעניש אותם?

הצעירים שיצאו, חלקם בתל אביב ולא חזרו לכפר, ויש כאן רופאה שיצאה ללמוד ברומניה וחזרה, והיא גרה בכפר - עובדת בבית חולים פוריה.

 

איך אתה רואה את הפתרון?

אני לא אומר שנקבל מאה אחוז אלא שנחיה כמו בני אדם. אני רוצה דירה כמו השכנים שלי, אני רוצה ליהנות כמו השכנים שלי מדירה מסודרת, מחשב וחיים מסודרים אבל לי אסור ליהנות...

הצעירים רוצים בתים, הצעירים יצאו ולמדו ויש מביניהם רופאים, רופאות, מורות, הם הלכו לאוניברסיטה ורוצים לגור בתנאים טובים. מאד קשה כשהצעירים, גם בני הנוער שואלים שאלות קשות - למה הגענו למצב הזה, למה אין לנו בתים. הם מאד לוחצים שנמצא פתרון וזה מאד לא קל. ככל שהילדים צעירים הפוליטיקה לא נכנסת לבית, אבל ילדים גדולים מעל גיל 18, בעיקר הבנים, מתחיל לחץ למצוא פתרון.

אני לא גיבור, אני יכול לצעוק, אני מאמיו באלוהים שימצא לנו פתרון, הם יכולים להרוס, להרוג, אין לנו כוח - זה ברור, הם החזקים ואנחנו החלשים. סבלנו מגשם וחום המון שנים ואמרנו "עד שהילדים שלנו יגדלו יהיה פתרון". אנחנו נסבול עוד הרבה שנים אבל לא נתייאש, אם אני צריך לגור מתחת לעץ אז כך יהיה.

כל משא ומתן - מכשילים אותו, אין רצון מצד ראש הממשלה לפתור את הנושא. מה שאנחנו מבקשים - 15-20 דונם וזה כל העניין - זה פותר את הבעיה!  ראש העירייה עדי אלדר ממשיך לטעון, גם בבית המשפט, שהוא לא צד בעניין, רק אנחנו מול רשות מקרקעי ישראל.

ובמציאות של היום, 15% מתושבי כרמיאל הם ערבים, חלק מהתלמידים של ראמיה לומדים בבתי ספר ובגנים בכרמיאל. סלאח אפילו מספר שכל ילדי כיתה א' והמורות מבית הספר רעות  באו לביקור בראמיה, והתקבלו בשמחה וכבוד רב. ועם חלק מהשכנים סלאח אומר שיש יחסים מצויינים, בסופו של דבר האנשים לומדים להסתדר, מה שחסר רק שבשלטון יפנימו את זה.

 

ערכו את הראיון טלי איזנר וסאמיה נאסר

 

עוד בנושא הבדואים בגליל:

"המקל שבור והגזר מלא תולעים..." ראיון עם אריק רז, ראש המועצה הראשון של משגב


סלאח סוועאד בביתו בראמיה. צילום: עדי סגל


סלאח סוועאד בביתו בראמיה. צילום: עדי סגל
תיוג
ישובים
סאמיה נאסר سامية ناصر :

אקטביסטית חברתית, כותבת ומתרגמת בדוגרינט. נולדה במג'ד אלכרום. גרה בנצרת, מנחת קבוצות ומדריכה במוזיאון עין דור.

 ناشطة اجتماعية، كاتبة وتعمل على الترجمة في دوغري نت.من مواليد مجد الكروم وتسكن في الناصرة.موجهة مجموعات ومرشدة في متحف عين دور.


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required