תרגום לערבית الترجمة للعربية

איזה ילד בוכה כשאין לו בית-ספר? ביקור חוזר בקובסי

من هو الولد الذي يبكي بسبب عدم ذهابه للمدرسة؟ زيارة ثانية الى القبسي

נושא

תורכיה סוועאד קובסי, בת 47, אלמנה ואמא לחמישה: תיימור בן 23 , נור בן 21, תאמר בן 19 חמודי בן 12 ודליה כמעט 10.

אני מכירה את המשפחה מאז 2012 כשדליה היתה בגן חובה, הגעתי למשפחה בעקבות הפייסבוק, כן גם אותו אפשר להאשים בסיפור... על ההיכרות שלי עם חאמד ז"ל (בעלה של תורכיה) ומשפחתו אפשר לקרוא כאן.

תורכיה ומשפחתה ועוד כשתי משפחות מורחבות, בסה"כ כ-60 נפשות, גרים בקובסי - פזורה/שכונה קטנה שממוקמת בסמוך ללבון (כ-150 מ' מהבתים בקצה הישוב). לקובסי יש גם שלוחה מערבית גדולה יותר, הקרובה יותר לנחף, בה גרים כ-200 נפשות.

המשפחות גרות לפחות שלושה דורות בקובסי, ישוב שאינו מוכר על ידי המדינה ועל כן הבתים אינם חוקיים ולא ניתן לשפץ או להרחיב אותם, וכמובן לא ניתן לבנות בתי קבע חדשים. יש בקובסי מים זורמים, ותשתיות החשמל תלויות ברצונו הטוב של השכן או בגנרטורים. תשתיות ושרותים אחרים כמו כבישים, פינוי אשפה והסעות לתלמידים - תלויים ברצון הרשויות.

 

אזרחים ללא מען  - הישובים הבדואים הלא מוכרים בגליל

 

לפני כמה שנים, כשדליה הבת הצעירה עלתה לכיתה א' החליט חאמד, אחרי שלוש שנים של הסעה עצמאית, שהוא לא מסיע יותר את ילדיו לבית הספר כל יום הלוך וחזור, ומכיוון שקובסי נמצאת בתחום השיפוט של המועצה האזורית משגב הוא פנה למועצה בבקשה להעביר את ההסעות לאחריות המועצה, ואף פתח בשביתת רעב.

 

אבל העניינים לא היו כל-כך פשוטים, מכיוון שבתעודת זהות המשפחה רשומה בנחף, והילדים לומדים בנחף. המועצה האזורית משגב סירבה, ובעזרתו של דב קולר, פעיל חברתי שערב את התקשורת הסוגייה נפתרה (תודה לתוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל).

 

בסיור של דוגרינט בקובסי. חאמד ז"ל במרכז התמונה. צילום: משה שליט.

מאז הביקורים האחרונים שלי בקובסי כמה דברים השתנו: חאמד, שהיה אב המשפחה ו"שר החוץ " נפטר לפני יותר משנה, והילדים קצת גדלו. כיום דליה לומדת בכיתה ד', ושני הבנים הצעירים של תורכיה לומדים בנחף, כ3-4 ק"מ מקובסי.

בתחילת שנת הלימודים הנוכחית הסתבר שיש לכל ילדי קובסי הסעות לבית הספר חוץ  מחמודי בנה של תורכיה ועוד שני ילדים שלומדים בחט"ב. יש הסעות לגן,לחינוך המיוחד, לבי"ס יסודי ולתיכון - רק לחט"ב לא.

למה?

חאמד כבר לא נמצא כדי לברר, תורכיה מנסה ובינתיים שולחת את חמודי ב"הסעת אחים" עם אחיו שיוצאים לצבא או ללימודים בשש וחצי בבוקר. הלימודים מתחילים בשמונה, מי מקבל את חמודי ברבע לשבע בבית הספר - אני לא יודעת, אבל הוא שמח לנסוע כי אתמול לא היה מי שיסיע אותו והוא נשאר בבית. "הוא בכה" מספרת לי תורכיה, ואני חושבת לעצמי ממתי ילד בוכה כשאין לו בית ספר?

אבל כשגרים בפזורה קטנה מאד עם מעט מאד ילדים, ביה"ס הוא הרבה יותר ממקום לימודים.

 

אני שואלת את תורכיה למה היא לא עוזבת את קובסי וחוזרת לחוסניה, שם נולדה. גם המשפחה שלה שם, יש חברה לילדים ופעילות אחה"צ וגם החשמל, המים והתשתיות הן לא שאלה, הן עובדה.

 

"שני הילדים בצבא יכולים לקבל מגרש בהטבות גדולות בחוסניה (חייל משוחרר משלם רק 10% מערך המגרש והתשתיות). אחד מהם מעוניין לעבור והשני דווקא רוצה להשאר בקובסי" היא אומרת, "אני רוצה את כולם לידי".

היא מספרת שלפני שחאמד נפטר התחילו לפעול לקראת הסדר עם מנהל מקרקעי ישראל, אבל הכל נעצר עם מותו של חאמד והיא לא יודעת איפה הכל עומד. "אני רוצה כבר להתקדם", היא אומרת לי.

 

ומה עם ההסעות?

עברו כמה ימים מאז שיחתנו והנושא עדיין בטיפול, כך נמסר מהמועצה. אני מנסה לחשוק שפתיים ולא להכניס מחשבות מיותרות לראש על מה היה קורה אם הילד היה מסוג ישוב אחר או מלאום אחר...

אבל למחשבות יש חוקים משלהן, הן פורצות כל מחסום.

ומה יהיה מחר?

 

עוד בנושא:

ההתיישבות היהודית הביאה תשתיות - אבל לא לבדואים בקובסי

 

"המקל שבור והגזר מלא תולעים..." ראיון עם אריק רז, ראש המועצה הראשון של משגב

תורכיה בביתה בקובסי. צילום: עדי סגל

תורכיה בביתה בקובסי. צילום: עדי סגל
תיוג
חדוה ליבנת حدفا لفنات:

הכותבת הינה מצוות דוגרינט , עוסקת בחינוך ,שינוי חברתי, והדרכת סיורים חברתיים בגליל


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם