תרגום לערבית الترجمة للعربية

"המקל שבור והגזר מלא תולעים..." אריק רז, ראש המועצה הראשון של משגב

"العصا مكسورة والجزرة تملؤها الديدان...." مقابلة مع اريك راز، اول رئيس للمجلس الاقليمي مسجاف

נושא

הכתבה במסגרת נושא "אזרחים ללא כתובת" - התישבות לא מוסדרת של בדואים בגליל

 The Stick is Broken and the Carrot is Wormy

אני נוסעת מהר שזור אל הר עצמון, ממולי הר כמון, וככה, בין ההרים מצטיירת לפתע תמונה רחוקה: חורף גלילי לפני 35 שנים, בנסיעה מפקיעין לכפר ראמה, מול עיני חוצים ברגל את כביש עכו-צפת ילדים עם ילקוטי בית ספר על הגב, בדרכם מהר כמון אל בית הספר בראמה.

בשנת 80, כשהגענו לגליל, הכבישים נראו אחרת, את ההרים הירוקים עדיין לא קישטו וילות עם גגות אדומים, ולמי שגר באוהל או פחון על הר כמון לא היו מים זורמים, חשמל מחברת חשמל וכביש עד הבית. מתוקף חוק חינוך חובה הילדים היו מחויבים ללמוד בבית הספר, גם אם זה אומר ללכת ברגל כל יום כשעתיים הלוך ושעתיים חזור בגשם ובשרב.

מבט נוסף על הר כמון, היום הוא מרוצף בישובים: מכמנים, כמאנה המערבית, כמאנה במרכז, כמון וכמאנה המזרחית, וביניהם כביש אספלט והסעות שלוקחות את הילדים יום יום לבית הספר. איך חלפו 35 שנה והתמונה השתנתה? מה אני יודעת על כך? זה לא חוק טבע, בתים הם לא זרעים שנטמנו באדמה, שתו מי גשמים, הוריקו ופרחו בעזרת קרני שמש ופוטוסינתזה. יד אדם היתה בדבר. איך כל זה קרה?

את השאלה הזו החלטנו בצוות דוגרינט להפנות לאריק רז, חבר הגרעין המייסד של יעד וראש המועצה הראשון של המועצה האזורית משגב.

שלום אריק. ספר איך הגעת למשגב ומתי בפעם הראשונה הבנת שיש בדואים באזור -

הייתי בגרעין המייסד של יעד, בשנת 1974 התיישבנו במחנה זמני. יחד עם חברי הפעילים בקבוצה הרגשנו צורך להתארגנות אזורית משותפת. אנשי הסוכנות, בעיקר שמעון רביד ויחיאל אדמוני, עודדו את ההתארגנות למערך האזורי וכך התחלתי בפעילות. בתקופה הזו דיברו על התיישבות יהודית בגליל, אך הממשלה עוד לא אישרה את התכנית.

השנים נקפו ובמחצית השניה של שנות ה-70 (1978- 79) דיברו במחלקה להתיישבות על תכנית התיישבות רחבה בגליל. התנגדתי לביטוי "יהוד הגליל", לא הרגשתי שזה נכון. דיברנו על פיתוח הגליל, יצירת מודל של ישוב יהודי חדש בלי קרקעות שישמשו כאמצעי יצור. בתקופה הזו כבר לא היו הפקעות של אדמות כמו בעבור הקמת העיר כרמיאל. התחלתי להתעניין בנושא הקרקעות. יצקתי מים על ידיו של יורם אבידור מיודפת, והוא שיתף אותי. הצטרפתי אליו לביקור אצל בעלי קרקעות שהוא עניין אותם בהחלפות/רכישה של אדמותיהם. הקשבתי לשיחות למרות שלא ידעתי ערבית, אבל יכולתי להבין. יורם הוא "בדואי". איש קלאסי לטיפול בנושא הקרקעות. בהתחלה טיפל בעיקר בקרקעות של יודפת. בכפר כאוכב השכן התחילו להבין שאם הם רוצים הסדר לאדמות שלהם,  צריך לעשות פשרות ולשתף פעולה עם המדינה שהייתה שותפה בהרבה חלקות שלהם. יורם הופקד על קידום התוכניות לרכז את חלקות תושבי הכפר לייד הכפר ומנגד, את אדמות המדינה, לקרב ליודפת.  

וכך התחלתי ללמוד את נושא הקרקעות, ובעיקר למדתי שמפה היא סיפור מסובך. יש בה שכבות שונות: בעלויות,ייעודי קרקע, תכנון וכמובן טופוגרפיה. ראיתי שמעט אנשים מבינים בנושא. כשהחקלאי אומר "זה שלי", המתכנן אומר "נכון, אבל אסור לבנות כאן!".  החלטתי להיכנס לעומק וללמוד מהשטח. הכרתי זקן אחד מכפר טמרה (היום כבר עיר...) שהסביר לי מה זה "טאבו" ומה זה "קושאן". במינהל מקרקעי ישראל ראיתי מפות ולמדתי  מה זה "תישבוץ". הסתובבתי בשטח והתחלתי "לראות" את המפות. בין היתר,  "גיליתי"  שיש באזורנו גם בדואים. עליתי להר כמון וטיילתי בכמאנה, הלכתי בוואדי צלמון, ביקרתי בדמיידה, ד'הרה, חמדון, קובסי ועוד והתחלתי לראות את ההיקף והמיקומים.

משגב חני קריסטל

מבט מהר עצמון לכיוון יודפת. צילום: חני קריסטל

אתה מזכיר דמויות שלימדו אותך, האם היו בדואים נוספים שפגשת ושהשפיעו עליך?

בנוסף לאנשי יודפת, עיקר הקשר שלי היה עם התושבים בישובים הערביים (סכנין, שעב, כבול, דיר חנא ועוד) ובפזורות הבדואים. היו לי קשרים טובים עם ראש מועצת שעב. בדיר חנא פגשתי את רג'א חטיב שבתחילה מאד התנגד אלינו, ואמר: "אין לי דבר אישי נגדך, אבל יש לי התנגדות לפרויקט הזה של יהוד הגליל. אתם מנסים לסלק אותנו". לא רצה לדבר. לימים נעשה חבר טוב. באמת רוצה שנחיה פה בשלום, הוא השתכנע שהתכנית של משגב היא חיובית. אמנם בעד היהודים אבל לא נגד ערבים, ונוגעת ליחסים בין בני אדם ולא מטעם הממשלה. הפסקתי להיות נציג הממשלה. הייתי אריק רז.

היו גם אכזבות. המון דיבורים מעט מעשים. אני דיברתי עדיין כטירון. לאט לאט למדתי שלא כל הדיבורים אמת, ולא כל הסכמה יוצאת לפועל. לא העליתי על דעתי שראש מועצה יושב מול ראש מועצה, מסכמים, לוחצים ידיים, מצטלמים ו---כלום.

מה היה מצב הבדואים כשהקימו את משגב? איך התנהל תהליך הקמת המועצה המשותפת ליהודים ולבדואים?

בשנת 1982 הוקמה מועצה אזורית משגב. יורם אבידור ואני המשכנו לאסוף נתונים על הבדואים באזור,  גם בעזרת צילומי אויר. שאלתי את שר החקלאות דאז (פסח גרופר ז"ל): מה התכניות שלכם לגביהם? והוא ענה: "בנינו מספיק ישובים מסודרים ומתוכננים, אין בעייה להקצות לכולם מגרשים, שילכו לשם" (הכוונה בעיקר לכפר סלאמה וביר מכסור). זו הייתה המדיניות: הם צריכים להתפנות. זה קשה, צריך הרבה אורך רוח. משרד השיכון אמר אותו הדבר. זה היה השיח: מדובר בפזורה בדואית והיא בלתי חוקית בשטחי משגב.

אלו היו המינוחים: "פזורה". "התיישבות בלתי חוקית". הנרטיב של מי שישב בירושלים הוא, שהבדואים צריכים לעזוב את המקום ו"מרכזים" אותם לישובים בדואים קיימים. כל בעל תפקיד בירושלים היה מביא את הערביסט שלו, בדרך כלל דובר ערבית ששירת בשב"כ, התברר לי שהתמונה שהם מציירים שונה לחלוטין ממה שיש בשטח.

התגבשה אצלי ההבנה, שאנחנו כאן יודעים הרבה יותר. כי הם מסננים את המידע ושומעים את מה שמתאים להם. עוזרת השר אוספת נתונים: השקענו כך וכך בבניית קופ"ח, סללנו כבישים, ועל סמך הידע הזה השר מחליט החלטות. אי אפשר לבלבל אותו בנתונים שלנו... והייתה גם רמה יותר מתוחכמת, של ניסיון לסכסך בין החמולות, בין משפחות הבדואים.

גם אני חשבתי שצריך לרכז את הבדואים, מכיוון שאין אפשרות אחרת לתת שירותים. אמרתי: המדינה צודקת, ואז באתי לכפר דמיידה ומשפחה אחת הייתה מוכנה לעבור לביר אל מכסור תמורת פיצוי. זה נראה לי צודק, אך במינהל מקרקעי ישראל אף אחד לא היה מוכן לדבר איתי. לדבריהם, אם יסכימו לבקשה שלו זה ישנה את הכול. אני אומר: מוכרחים לנהוג קצת יותר ברוחב לב. הלכנו לשר החקלאות דאז, אריק נחמקין, הקשיב לנציג המינהל והקשיב לי... והשר סיכם: "גם אתה צודק וגם אתה צודק".  חוזרים למינהל. מנהל המחוז אומר: ברור לך שהמיסוי עליו, כלומר על הבדואי שעובר. שהוא ישלם מיסים למדינה, מס שבח וכד'. אני אומר: גם רוצים להעביר אותו וגם הוא צריך לשלם? בשורה תחתונה:  המדיניות לא הייתה ברורה.   יכול להיות שחוסר מדיניות זו המדיניות?   לא יודע.

החלטתי להקים במשגב ועדה עם אנשים שהערכתי כבעלי ידע והבנה בנושא, על מנת לגבש מדיניות ברורה משלנו למרות העמימות הממשלתית: יורם אבידור, רני גורלי, מהנדס המועצה. התחלנו לגבש לעצמנו פתרונות אפשריים. באותה תקופה התנהל בג"ץ שלנו  מול משרד החינוך על אי הסכמה למימון  הסעות לתלמידים הבדואים מ"הפזורות". אני לא רציתי לתת יד למדיניות חסרת מדיניות. כשפקידי הממשלה אומרים: "אם הם גרים שם - שיסיעו את הילדים שלהם בעצמם", מה זאת אומרת? הילדים לא אשמים במצב הקיים. למדינה יש אחריות! גם כיום כשאני מספר את זה אני כועס. קשה להיווכח בצביעות הזו.

האם היה שיתוף פעולה של הבדואים?

היה שיתוף פעולה חלקי. הם גאים במסורת של "הסבלנות", אבל במציאות של ישראל 1990 זו בעיה.

האם היה קשר עם ערבים? חברי כנסת ערבים?

חברי כנסת? מהם התאכזבתי מאד! כשפניתי לבקש עזרה מחברי הכנסת הערבים גם הם לא עזרו. הם יודעים להאשים את הממשלה בקיפוח אבל לא לעשות כלום. הרגשתי מאד בודד במערכה. היתה לי כבר היכרות בשטח, עם התושבים והפעילים הבדואים. למשל מוחמד אבו דעוף (כיום תושב דמיידה וסגן ראש המועצה האזורית משגב), באותה תקופה עבד כעיתונאי וגר בעכו. הוא הגיע לכאן והחל לייצג את ענייני הפזורה בדמיידה.

כרגיל בין בני אדם, היו גם תושבים בדמיידה שטענו: הוא בכלל לא מייצג אותנו... למרות זאת, הוא דיבר בצורה הגיונית וברור היה שלו ולי, כמייצגים אינטרסים שונים, יש שפה משותפת וניתן יהיה להתקדם בתכנון משותף. אני שאפתי ליצור הסכמה על גבולות הכפר החדש: מי שגר בתוך הגבול מכירים בו ומי שלא - שיעבור פנימה. הוא ביקש להתפשר בנקודות מסוימות. אני ישבתי עם מהנדס המועצה ויצרנו קו חדש. ולבסוף הגענו לעמק השווה. והייתה כמובן גם אופוזיציה, היו טענות שמוחמד הכניס בני משפחה, שאנחנו "התגמשנו" יתר על המידה.  כדרך העולם ובני האדם...

פניתי לשר הפנים, אריה דרעי, ואמרתי לו את האמת שלי: "כבוד השר, אין מדיניות ממשלתית, אני מציע מדיניות: כיוון שאף אחד אינו מתכוון להרוס מאות בתים ו/או לפנות בכוח משפחות שגרות במקום עשרות שנים, הגענו למסקנה שצריך להכיר בעוד כפרים בדואים במרחב השיפוט של משגב". הוא התחיל לגלות עניין רציני, הביא את מנהל התכנון הגענו להבנה שיש לפעול להכיר בכפר דמיידה, ולהרחיב את כפר סלאמה לצד השני של הכביש. את תושבי חוסניה חשבתי שנצליח להעביר לכמאנה. המטרה הייתה להצליח לרכז את הפזורות  בכמאנה על מנת לאפשר תכנון של ישוב כפרי מודרני בשטח סביר.

מה עם המשפחות הבודדות?

בתכנית שלנו היה צריך לפנות אותם. למשל בערב אל נעים הסכמתי עם הפתרון שהוצע ע"י המדינה: יש לפנות את התושבים ממקומם הנוכחי. מדובר בישוב עם ריבוי מחלות גנטיות בגלל נישואין בתוך המשפחה. אני חשבתי שצריך לפזר את היישוב, גם כיום אני חושב כך. אבל במדינה דמוקרטית שבה הכוח האלקטוראלי יותר חשוב לנבחרים, אי אפשר לעשות דבר כזה. ככה זה, אנשים בקצוות סובלים מהדמוקרטיה. גם על חמדון הסתכלנו כמועמדת לפינוי (היום חמדון עוברת להיות שכונה מאושרת בצמוד לישוב לוטם).

בקובסי (בין לבון לנחף) גרות משפחות במבנים לא חוקיים. בזמנו עשינו סיכום עם נחף שהם יקלטו את המשפחות,  אבל זה היה לקראת בחירות... אחת האלטרנטיבות היא להפעיל לחץ. לעשות פינוי הוגן, הומני. לתת פיצוי כפול ממה שהטבלאות מראות.

ומה עושים עם כל משפחה שגרה מחוץ לשטח המוכר? אם היינו הולכים בדרך של אישור הקיים לכל אחד, השמועה שניתן להתנגד להסכמים תעבור מאחד לשני ואז לא יהיה לזה סוף וזה לא נכון הן תכנונית והן מעשית. צריך להעתיק מגורים של אנשים אבל לחשוב כיצד לעשות זאת בצורה הומנית והוגנת.

הרסת הרבה בתים?

שאלה קשה, כן, הרבה מבנים. זה לא פשוט אבל מחויב המציאות. לא פחדתי. לא יודע למה. זה נראה כל כך נכון, הוגן. לא הרסתי נגד מישהו, הרסתי בעד כל היתר, הרסנו על מנת לקדם תכנון הוגן ואנושי.

אריק רז שופטים 1

אריק רז שופטים 2

צילומים מהר כמון ודמיידה. סיור לשופטי ביהמ"ש בעכו, במסגרת המאמץ להסביר את חשיבות ההקפדה על מניעת בנייה לא חוקית, במיוחד באזורים בהם קיימת, או תאושר בקרוב, תכנית בניה מוסדרת. מטרת הסיור להסביר את משמעות התיקים של צווי הריסה והליכים משפטיים אחרים שקשורים לפזורה הבדואית.

האם חשבת על האפשרות שתהיה להם מועצה אזורית משלהם?

היו שאמרו שעדיף להפריד, אבל אני חשבתי שזה לא נכון לוותר על השיתוף. ככה כל אחד מרוויח. הסיכוי שילד שגדל במשגב יפגוש ילד שנולד בכפר בדואי  -  גדל.   המועצה האזורית משגב קיבלה "חינוך" שאפליה מתקנת, כולל כלכלית, היא לגיטימית, וזו חובה וזכות להילחם על ערך זה. ולמדנו גם על שונות תרבותית. הנה למשל בנושא הארנונה. המודל של הארנונה בישובים הבדואים הוא שונה. בהתחלה לא ידענו מה לעשות בנושא גבייה של ארנונה, ואז שאול הגזבר הציע רעיון: הישוב הבדואי יאסוף את הכסף מכל התושבים, הכסף הזה יישאר ביישוב, והמועצה תוסיף. המטרה הייתה שהם יעסקו בגביה ויראו את התועלת. בשנה הראשונה היה קשה לגבות  את הארנונה, אך בתוך 3 שנים חלה מהפכה.

לא לכל הישובים זה התאים. גם כאוכב היתה בהתחלה שייכת למשגב. אמרתי לישראל קניג (לשעבר ממונה משרד הפנים על מחוז הצפון) שזה לא הולך לכיוון טוב. קניג בדק, והמליץ להקים שם מועצה מקומית.

לסיכום ומבט לעתיד

המדיניות הנכונה לדעתי במקרה שלנו במשגב, אמורה הייתה להיות מאד חד-משמעית: הגדרת ישובים חדשים במקומות הדרושים וחוסר קבלה מוחלט של בניה בלתי חוקית מחוץ לשטח המוכר. צריך היה להשתמש בטקטיקה של "מקל וגזר": לאחר גיבוש תכנית מתאר ליישוב חדש, להיטיב ולקדם במהירות את הביצוע עבור האנשים שמקיימים את ההחלטה, ולהקשות, עד הריסת מבנים לא חוקיים, עם הציבור שאינו מקבל את התוכניות ובפועל מפריע ביישומן.

אבל במערכת דמוקרטית ובאילוצים פוליטיים, המקל שבור והגזר מלא תולעים...היינו: אתה, כמתווה מדיניות וכמבצעה, עומד לבדך כאשר מחד, המקל שאתה מנסה להפעיל לא חד, לא מהיר, לעיתים מונע משיקולים פוליטיים והגזר שאתה מנסה לחלק, מגיע באיחור רב, אם בכלל ולעיתים קרובות לא מתאים למוצר שהבטחת לספק.

אבל, כמו שמקובל בתרבות שלנו, אסור לסיים בנימה שלילית ואני מבקש לסכם כך:

ההווה בנושא הבדואים במשגב טוב עשרות מונים מהעבר (שנות ה-80 של המאה הקודמת) והעתיד (שנות ה-30 של המאה הנוכחית) יהיה טוב מאות מונים מהמצב כיום.

אמן, כן יהי רצון ואינשאללה...

אריק רז (מדבר) בסיור במשגב לשופטי ביה"מש עכו

אריק רז (מדבר) בסיור במשגב לשופטי ביה"מש עכו
תיוג
חגית לביא حاجيت لافي:

תושבת 'חרשים'. פעילה ב'נשים עושות שלום',  כותבת ועורכת ב'דוגרינט'. ואם נשאר לה זמן כותבת גם סיפורים..
לבלוג של חגית לביא


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required