תרגום לערבית الترجمة للعربية

"צומת 48" .. מסמך קולנועי שלא הושלם

"مفرق 48"...وثيقة تاريخية غير مكتملة

נושא

בלי שום ספק, הסרט "צומת 48" הוא מסמך חשוב, אשר מעביר אותנו ממצב "המקרו" של שידור החדשות למצב "המיקרו" שחושף את הפרטים המסתתרים בין הבתים הישנים הדחוסים, מתחת לתקרות הפח ובמעמקי דירות השיכונים

מארק פרו[1] כתב: " – סרט, בין שהוא דימוי של המציאות או לא, תיעוד או בדיון, סיפור אמיתי או המצאה טהורה, הוא היסטוריה {...} המצלמה חושפת סוד ומראה  את צדה האחר של החברה ואת סטיותיה, היא מאפשרת לנו להגיע לתחום היסטורי שהיה מוסתר על ידי המציאות המוצגת."

מהמקרו למיקרו

בלי שום ספק, הסרט "צומת 48" הוא מסמך חשוב, אשר מעביר אותנו ממצב "המקרו" של שידור החדשות למצב "המיקרו" שחושף את הפרטים המסתתרים בין הבתים הישנים הדחוסים, מתחת לתקרות הפח ובמעמקי דירות השיכונים. הסרט מנתח באופן ראשוני את העיר הפלסטינית "לֶד" (לוד) עם כל מטען בעיותיה, ועצם היותו סרט ישראלי לא מחייב הדחקת העלילה והתוכן למרות שבעיניי  -כפלסטינית- יש צורך לשאול שאלות לגבי התעניינות צד ישראלי בתרבות הפלסטינית ..

הבעייתיות של הסרט מתחילה מעלילה שטרם הבשילה, מתסריט שמתאמץ להציג את כל הסוגיות של החברה במסגרת קולנועית מוגבלת שלא נותנת מקום להתבוננות שראויה לה כל סוגיה בנפרד, תסריט המסביר מציאות מורכבת דרך הדיאלוג בעוד שמן הראוי היה היה לתת לצופה להסיק מסקנות באמצעות סצינות לתפארת.

הכבוד!

בסיסו של הסרט הינו "סיפור אהבה בשדה מוקשים",'שלא הסרט נתן לו את המשקל המגיע לו ולא המציאות בלוד עשתה, אין מקום לאוהבים לחוות את החוויות הכי קטנות ומטורפות של אהבתם מכיוון שהם מוקפים בחומות של הכתבת תנאים חברתיים ופוליטיים. הסרט הורס את סיפור האהבה כשחוטיו משתלבים עם חוטי הדיכוי, האובדן והתסכול.

כרים ומנאר הם זוג אוהבים, שמכה בהם הקושי הכלכלי מצד אחד, וההתניות החברתיות מצד שני. שניהם חולקים אותו כאב אישי וחברתי, אבל אהבה זו מוצגת עם מכלול ניגדוים – כמו סוגיות אחרות שבהן עוסק הסרט- החברים והמשפחה של כרים מכירית את ומכירים באהבה זו, ומתברר שרק משפחתה לא יודעת, משפחה פטריארכלית נוקשה ומסורתית עד כדי הימור על חיי הבת למען "הכבוד". מנאר משתתפת בכל אירוע חברתי אך היא חוששת להופיע כזמרת למעט במועדון המפלגה הקומוניסטית שחובק מעט מאוד פעילים.

לזכותו של הסרט יואמר שהוא מצליח להציג את חיי האשה הערבייה בצורה מציאותית וזורק אור על הצדדים הכי אפלים אצלה. מנאר היא מאהבת, חופשייה, מורדת בסביבה שתקרתה נמוכה מאוד ונקראת "כבוד המשפחה".. אחת הסצינות הכי חזקות בסרט היא סצינה שבה כרים מנסה לשכנע את מנאר לשכב איתו והיא מסרבת בעוד צ'ה גיבארא הוא האייקון בשבילה.. שיקוף מעניין של הסתירה בין חופש רצוי לחופש מצוי!

היה ולא היה..

עלילה דחוסה, סיפור ועוד סיפור מסתירים את הנושא המרכזי שלדעתי הוא סיפורו של האמן שנולד מרחם של דיכוי יומי ונלחם באמצעות חיבור מלים ולחן.

בהיות תאמר נפאר הדמות המרכזית בסרט, בנוסך לכמות הגדולה של השירים שהוא מבצע, היה שווה להפיק סרט מוסיקלי, או אוטוביוגרפיה שלו מכיוון שהוא אמן אשר הצליח להגיע למרחקים וחצה גבולות זהות, גיאוגרפייה, ולאום. ואולי מן הראוי היה לשים מתחת לזכוכית מגדלת את הסחר בסמים עם כל ההשלכות שלו על חיי היום יום של תושבי לוד. ואולי לנתח את המורכבות של הרחם ולבחון את תפקידו בעיצוב חיי הנשים, ואולי..

צריך היה לאסוף את כל הריסות הבתים ולהכות בהם בכל הכוח  את חלונות החברה הישראלית האטומים בפני הקול הפלסטיני.

הסרט הכיל את כל זה ולא הכיל כלום מזה!

התחקיר?

תחקיר הוא יסודו של הסרט, והוא יכול להתפתח תוך כדי כתיבת התסריט. אי אפשר להציג בפני קהל שחי את המציאות המוצגת בסרט עלילה לא מושלמת מכיוון שכל טעות קטנה תפשיט את היוצר ותחשוף חללים בתחקיר. לדוגמא אציין שליווי איש דת מוסלמי והקשבה לדרשותיו כשהוא מספיד אדם מת היה יכול להפוך את סצינת הלוויה לחזקה ועמוקה יותר.

סרט מוצלח אינו מאפשר לצופה למצוא פערים וחללים בעלילה. הוא זה שאינו מביא סצינות והצהרות מנוגדות! הוא זה שגורם לי לחוש סולידריות ולהזדהות אבל עדיין מכבד את יכולתי להבין ולהגיע לפרשנויות מבלי שהוא יסביר את עצמו דקה אחר דקה.

לא יכולתי להתאפק, כעסתי ונאנחתי למראה האב נוהג ברכב סובארו ישן, רכב של ערבים! היות והבמאי בחר ברכב זה מדגיש סטיראוטיפ שמחבר בן הערבי לרכב הסובארו גם אם בכוונתו היה להתבונן במשפחה הקומוניסטית וקשייה הכלכליים.

האם קומוניסט אדוק יכול להפוך לדתי אדוק? כן, זה אפשרי. אבל מבחן המוות שהופך אדם שופע חיים, שמחה, חופש ומוסיקה לאדם נכה לא בהכרח הופך אותו לנוכל שמתעסק במגיה..הקיצוניות והמהפך שעוברת דמות האם חסר כל  הגיון.

למרות ההרס

הסצינה של הריסת בית מעלה מכעיסה צופים פלסטינים, במיוחד וההרס מתבצע לצורך הקמת מוזיאון דו קים מדומין. אין לי ספק שיש עומק ומסר בסצינה זו, אך הנה מגיעה סצינה של מעגל בוהימי שמתנחל על אדמת הבית ההרוס ומוציא מהריאות את כל אוויר הכעס!

עצם העובדה שתאמר נפאר הוא יליד לוד וחי בה נותן אמינות לעלילה. וההיסטוריה של אודי אלוני כוללת כמה הפגנת סולידריות עם העם הפלסטיני והתנגדות לכיבוש, אך יש להיזהר מהפיכת חוויות אישיות למסמכים הסטוריים  דלים. לוד היא חלק מהבעיה הכלל פלסטינית ויש לה ערך כמו זה של ירושליים, חברון ויפו, ומגיע לה לצאת אל אוויר הקולנוע בכל הכוח והגאווה והמקצועיות.

"ג'נקשן 48" של אודי אלוני זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה, וזכה בפרס הקהל בפסטיבל ברלין.

 


[1]  פרו, מארק "הסרט: ניתוח נגד של החברה?". זמנים 39-40, עמ' 100-111. (1991)

פורסם גם בערבית באתר arab48



סמאח בסול سماح بصول :

עיתונאית, לשעבר עורכת "דוגרינט" בערבית, רכזת פרויקט עיתונות ערבית בעמותת "איעלאם", תושבת הכפר ריינה שבגליל תחתון. בוגרת אוניברסיטת חיפה בלשון וספרות עברית. סטודנטית לתואר שני בתרבות קולנוע.
לבלוג של סמאח בסול
 
صحافية، محررة "دوغري نت" بالعربية، مركزة مشروع الاعلام العربي في مركز "إعلام"، تسكن في الرينة، حاصلة على اللقب الاول في اللغة والادب العبري. طالبة للقب الثاني في موضوع ثقافة السينما.

 


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required