תרגום לעברית الترجمة للعبرية

הטף, הזקקבי והברברה - ידידים ישנים חדשים

بهارات من اثيوبيا- اصدقاء قدامى جدد -ورشة اكل اثيوبي

נושא

בסדנת "Gursha - טעם הטף, הכרות עם המטבח האתיופי" של יעל מקונן דגו נלמד על הקשר בין המטבח האתיופי לתזונה מבריאה, נתוודע לתרומה של התרבות האתיופית לחברה הישראלית ונשמע על ההבדלים בין קליטת הממסד הישראלי את העליה האתיופית לקליטת השכניםבישראל.

אני קולה זרעי פשתן במחבת, הם מתפוצצים ומתפזרים על הכיריים בהתלהבות של תבשיל חדש. מוסיפה פרח אחד של פיגם וכף זקקבי (zekakvee). אחר כך אטחון, אתבל ברבע כפית בתן-ברברה ומעט מלח ואניח בתוך צנצנת על השולחן. כמעט בכל ארוחה אני מוסיפה לסלט ולפרוסה  תלבה פשתן, זה פשוט מעדן!

מה הם השמות המוזרים האלו ואיך קורה שמאמר שאני כותבת מתחיל במטבח?

תשובות לשתי השאלות הללו נמצאות במפגש עם יעל מקונן-דגו שאותה הכרתי לאחרונה וממנה למדתי המון על דברים שמעולם לא פגשתי. על הקשר בין  תזונה מבריאה למטבח האתיופי, על התרומה של התרבות האתיופית לחברה הישראלית, על ההבדלים בין קליטת הממסד הישראלי את העלייה האתיופית לקליטת השכנים, על...

יעל עלתה לישראל בשנת 1984 במסגרת מבצע משה, לאחר מסע רגלי מאתיופיה לסודן, בהיותה בת 10. (עוד בראיון מרגישה יותר ישראלית מאתיופית) יחד עם הוריה ואחיה הגיעה לכרמיאל, וכאן הקימה את משפחתה. ליעל יש סיפורים מרתקים על הילדות באתיופיה, על המסע לישראל, ועל המסע הפנימי שלה. תקצר היריעה לכתוב את כולם, ובכל זאת אני רוצה לצטט פסקה אחת שאמרה לי כשהגעתי אליה לראשונה:

"אני זוכרת לרוב את ההתבוננות שלי בטבע,  בבריאה, ההתבוננות בשקיעה ובעיקר תנועת העננים. במבט לאחור נדמה לי שהיה לי המון זמן להיות עם עצמי, תהיתי בתופעות ושאלתי שאלות את עצמי  בעיקר כי לא היה מקום לשאלות ולסקרנות של ילדים, כנראה שאלות מין הסוג שעניינו אותי, היה בהם משהו שמערער על כוחו של אלוקים (דבר שלא היה מקובל!אם אני מסתכלת על הילדים שלי היום, לא חושבת שיש להם זמן לבהות, להקשיב לרעשים של הטבע, לצפות בבעלי חיים, בטבע המשתנה... כשהגעתי לארץ נכנסתי לעולם הספרים. מאד אהבתי לקרוא. ספר ביום. בשבילי זה היה המקום שבו יכולתי למצוא תשובות לעולם החדש שאליו הגעתי, לקרוא את מה שלא הכרתי בישראל. זה לוקח אותי לתקופה אחרת. היום אני מחפשת את העולם הישן של פעם (קום המדינה, יהדות התפוצות) והרבה רצון להכיר את ההיסטוריה האתיופית ובפרט היסטוריית יהודי אתיופיה".

הסקרנות להכיר את החדש, היכולת לחבר בין החדש לישן, הובילו לפיתוח יוזמה מיוחדת תחת השם:   Gursha  – טעם הטף, הכרות עם המטבח האתיופי.

טף

אנחנו נפגשות במטבח של יעל והיא מספרת: "הפתעת חיי היא שאני מתעסקת במזון. אני לא אוהבת לאכול. זה בזבוז זמן. לא רוצה לבזבז את הזמן שלי. רוצה לשבת לקרוא ולחשוב על דברים. לא לאכול. אני נהנית מאוכל במידה מועטה. וגם החברים שלי מלפני שנים, אם הם יראו שאני עוסקת באוכל הם לא יאמינו..."

מה גרם ליעל להיכנס למטבח? בזמן השירות הצבאי חלתה יעל במחלת הקרוהן(Crohn's disease)  מחלה שפוגעת במערכת העיכול. עד אז הקהילה האתיופית לא הכירה את המחלה הזו. יעל עברה שני ניתוחים והרגישה שהיא לא יכולה להמשיך יותר, והתחילה לחפש איך היא עוזרת לעצמה. "כל פעם שאכלתי אצל אמא שלי הרגשתי טוב. בתקופה שחליתי אמא תיבלה את המזון בצורה נכונה בשבילי. ליכולת ההבראה של התזונה האתיופית הגעתי דרך המטבח של אמא. בעזרת ניסוי ותהיה, ידעתי מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע. גיליתי שלאוכל האתיופי יש פוטנציאל מצוין של הקלה. אם אתה אתיופי יותר קל לך לרפא את עצמך כי זה נמצא סביבך כל הזמן. אם אתה לא אתיופי, תאמץ את האוכל".

ברברה

הכנת תבלין הברברה 

היום, 15 שנה שיעל ללא ניתוחים ותרופות, מרגישה בריאה ושומרת על עצמה: "מהרגע שהתנתקתי מהתרופות שלי ושיניתי אורח חיים ותזונה זה עשה ניסים ונפלאות. במקום עוד אשפוז ועוד ניתוח בעזרת שינוי באוכל הצלחתי להבריא! מאז שהחלפתי את המטבח שלי במאכלים אתיופים אני מרגישה נפלא. המטבח שלי ושל אמא שלי דומה, אני שואפת להגיע לשם. אני לא עדיין מגיעה למה שהיא עושה".

אבל זה לא סוף הסיפור. יעל לא  מסתפקת בסיפור Happy-end. היא ממשיכה קדימה. לאחר שראתה איך התזונה האתיופית משפיעה עליה, החליטה להעביר את המידע הלאה. ובמילים שלה: "כל אדם שנולד צריך שתהיה לו תרומה לאנשים ולאנושות. כך אני רואה את זה. מעריצה את זוכי פרס נובל. איך אני אצליח לתרום? מצאתי עצמי עונה לאנשים כל שעות היום והליל בנושא בריאות בעזרת האוכל. מספרת כיצד שיקמתי את עצמי בעזרת תזונה, וכך צץ הרעיון להנגיש לאנשים את האוכל האתיופי".

יעל מחממת מחבת כדי לקלות בתוכה תוך ערבוב מתמיד טף, עד שריח נעים עולה במטבח. מסתבר שבאמצעות הקלייה "יוצאות לאור" האיכויות הגלומות בטף. ריח וטעם חדשים באים לידי ביטוי. עם הטף היא תכין את הקיטה, הפיתה האתיופית. הטף הוא דגן שגדל באתיופיה, ויש איסור לייצא אותו. רק למדינה אחת מותר לייצא: לישראל. מסתבר שישראל מייבאת טונות רבים של טף בזכות העלייה האתיופית.

את תכונותיו הטובות של הטף גילתה בישראל אוכלוסייה נוספת, אלו שסובלים מהגלוטן שבחיטה. בטף אין גלוטן. הגלוטן נחשב לבעייתי לא רק למי שסובל מצליאק. היום אנשים רבים נמנעים מקמח ומדווחים על שיפור. קמח הטף בהחלט יכול להתאים להם.

גם מוצרי החלב נחשבים ללא בריאים לאוכלוסייה מסוימת. האם התזונה האתיופית נמנעת ממוצרי חלב? זה לא נשמע לי הגיוני לאור העובדה שבכפרים ברחבי המדינה מגדלים עיזים. יעל מסבירה שבמטבח האתיופי יש מוצר שנקרא 'אגות' והוא מכיל גבינות שעברו בישול ארוך. התוצר נראה כמו קוטג' ואוכלים אותו חם על האינג'רה או הקיטה. את זה גם היא יכולה לאכול. "גם אנשים עם בעיות IBD (מחלות מעיים דלקתיות), כאבי בטן ומעי רגיז מרגישים הקלה כאשר מנטרלים את הגלוטן ואת מוצרי חלב. חלב עיזים עושה טוב. היום אני יודעת אחרי ניסוי ותהיה. החזרה לשורשים עשתה לי נפלא".

אינג'רה מקמח טף

בסדנאות יעל מלמדת על המרכיבים של טף. איך נראה. מה זה. איך מכינים לחם. איך מכינים ממרחים. אחד הממרחים המרכזיים במטבח האתיופי הוא הנוג. גרגרים שחורים שדומים לשומשום. טוחנים אותם ומערבבים עם דבש ותבלינים: גרגיר של פיגם וזיקקבי (סוג של בזיליקום). הממרח הזה יכול להחזיק בנאדם יום שלם. ויש גם סיפור על הנוג. כשהמשפחה של יעל יצאה למסע לארץ ישראל הם מילאו כד שלם בדבש ונוג כי זה נחשב למשהו אנרגטי, כדי לעבור את המסע. "לצערנו ביומיים הראשונים של המסע נתקלנו בשודדים, ביום הראשון הצלחנו להפטר מהם על ידי תשלום כספי, אבל ביום השני הגיעו השודדים שוב (סביר להניח שאותם שודדים) ונאלצנו למסור את הכד שהיה חיוני להמשך המסע".

"השאיפה שלי שלאנשים שלא רוצים לאכול פיתות מחיטה תהיה אפשרות אחרת. שיהיה לאן לגשת. אני מאמינה שדרך האוכל אני פותחת דלת להכרות עם האוכלוסייה האתיופית, התרבות האתיופית, מה שיש לקהילה האתיופית לתרום לחברה הישראלית. השאיפות שלי הן שתהיה מאפיה שנוכל לקנות בה קיטה, אינג'רה. שהלחם הזה יהיה נגיש. לא רק לרגישים לגלוטן. שלא כל אחד יצטרף להכין לעצמו בבית. אני רוצה להנגיש דברים גם לאוכלוסיה האתיופית. שהתבלינים יהיו נגישים לכולם. כן, להכין תבלינים".

הבריאות כאמור היא לא הסיבה היחידה לסדנאות הבישול האתיופי שיעל מעבירה. יעל מדברת בהתלהבות ובכבוד רב על ההצלחה של הקהילה האתיופית לשמור על יהדותה מאז חורבן בית ראשון. דורות רבים שחיו לעיתים בסביבה עוינת, שנדדו כשהיה צריך, שהעבירו את התורה מאב לבן, שהמשיכו לשאוף להגיע לארץ ישראל. מדובר בחברה חזקה מאד ששרדה אלפי שנות גלות, שנאלצת עכשיו להתמודד מול מציאות חדשה כאן בישראל. גם זה נושא שיעל עוסקת בו וששווה מאמר נוסף. אבל הפעם אשאר בסדנאות האוכל שיעל מעבירה.

הסדנה של יעל מתקיימת במטבח שבביתה בכרמיאל. מדובר בשני מפגשים, כל אחד של 4 שעות (אפשר להירשם גם למפגש אחד), לקבוצות של עד 10 משתתפים. הכל חדש ויש הרבה מה להסביר. מכינים ביחד קיטה, ממרחים, תבשילי קטניות, אגות, ואינג'רה עם מי שבא פעמיים. יושבים ביחד, אוכלים, מדברים על טעמים. יעל מספרת על המנהגים האתיופים. על מקומה של הארוחה בחיי המשפחה והקהילה. ועוד מסבירה כיצד למדה להיות המאבחנת של הגוף שלה, לקרוא אותו ולהתאים את התזונה המתאימה לו. מעודדת כל אחד שזקוק לשינוי בתזונה ללמוד את הגוף שלו או שלה, כי אין מי שיכול להגיד לאנשים אחרים מה מתאים להם. כל אחד והתהליך שלו.

אחר-כך יוצאים מהסדנה שבעים, עם דפי מתכונים ותערובות של תבלינים שאמא של יעל הכינה במו ידיה ושמתאימים לתבשילים האתיופים אבל לא רק.

לפרטים נוספים: gursha84@gmail.com

Gursha

חגית לביא حاجيت لافي:

תושבת 'חרשים'. פעילה ב'נשים עושות שלום',  כותבת ועורכת ב'דוגרינט'. ואם נשאר לה זמן כותבת גם סיפורים..
לבלוג של חגית לביא


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required