תרגום לערבית الترجمة للعربية

מחשבות על אחיוּת, עיבּוּר, נשים וגברים

افكار حول الاخوة، الحمل، نساء ورجال

נושא

השנה היא שנה מעוברת וחודש אדר א' מזמן לי אפשרות לכתוב מחשבות על אגדה העוסקת בנשים, בעיבור ובתקווה. אגדה זו שלפנינו מביאה נחמה ומבטאת יציאה ממצב של מצוקה וייאוש. האגדה מביאה בשורה חדשה למושג של אחוות אחיוֹת (אחיוּת - sisterhood) ושל שותפות ותמיכה בתוך קבוצת נשים. ולבסוף, היא מבטאת תחושות וחוויות של נשים ושל גברים בתוך מצב של אלמנות ואובדן, והצורך בנטילת אחריות, המשכיות וחיים:


מַעֲשֶׂה בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר אַחִים, שֶׁמֵּתוּ שְׁנֵים עָשָׂר מֵהֶם בְּלֹא בָּנִים. 
בָּאוּ נְשֵׁיהֶם לִפְנֵי רַבִּי וּבִקְּשׁוּ לְהִתְיַבֵּם. 
אָמַר לוֹ רַבִּי: לֵךְ וְיַבְּמֵן. 
אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי. 
וְהֵן אוֹמְרות: אָנוּ נְפַרְנֵס כָּל אַחַת וְאַחַת חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה. 
אָמַר הוּא: וּמִי יְפַרְנֵס בְּחֹדֶשׁ הָעִבּוּר? 
אָמַר רַבִּי: אֲנִי אֲפַרְנֵס בְּחֹדֶשׁ הָעִבּוּר. 
הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְהָלְכוּ לָהֶם. 
לְאַחַר שָׁלֹש שָׁנִים בָּאוּ טְעוּנִים שְׁלֹשִים וְשִׁשָּׁה תִּינוֹקוֹת. 
בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל רַבִּי. אָמְרוּ לְרַבִּי: כְּפָר שֶׁל תִּינוֹקוֹת מְבַקְּשִׁים לִשְׁאוֹל בִּשְׁלוֹמְךָ. 
הֵצִיץ רַבִּי מִן הַחַלּוֹן וְרָאָה אוֹתָם. 
אָמַר לָהֶם: מָה מַעֲשֵׂיכֶם? 
אָמְרוּ לוֹ: אָנוּ מְבַקְּשִׁים שֶׁתִּתֵּן לָנוּ פַּרְנָסַת אוֹתוֹ חֹדֶשׁ הָעִבּוּר. 
נָתַן לָהֶם פַּרְנָסַת חֹדֶשׁ הָעִבּוּר.
 
תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות פרק ד, הלכה יב (תרגום: אתר ספר האגדה - אוצר אגדות חז"ל, גרסת הרשת)
 
האגדה מספרת על שלושה עשר אחים שנישאים. שניים עשר מהם מתים ומשאירים שתיים עשרה אלמנות ללא ילדים, הזקוקות לייבום – להינשא לאח שנותר בחיים. כשהן באות לפני רבי יהודה הנשיא עם האח שנשאר ומבקשות להתייבם, מסרב האח היבם, אולי בגלל האחריות הכלכלית, ומן הסתם מחשש מפני האחריות הכוללת על עוד שתיים עשרה נשים. 
הנשים מציעות פתרון: אנחנו נדאג לפרנסתנו - כל אשה תהיה אחראית על חודש, ואתה היבם, תדאג להולדת ילדינו. כך "יכוסו" שנים-עשר חודשי השנה על-ידי שתים עשרה הנשים. כשהיבם שואל: בשנה מעוברת – מי ידאג לפרנסתכן בחודש הנוסף, השלושה-עשר? עונה רבי יהודה הנשיא: אני אדאג לכך. לאחר שלוש שנים הן מגיעות אל רבי יהודה הנשיא עם שלושים וששה ילדים. הגיעה שנה מעוברת, ויש חודש נוסף בו צריך לפרנס את כל אותן נשים וילדים. רבי יהודה הנשיא, כשנזכר בעסקה, דואג לפרנסתם.
 
זה הסיפור
לכאורה, סיפור שמוצגת בו בעיה "טכנית", נמצא הפתרון, הפתרון עובד, והכל מתנהל כמו שצריך. אבל יש כאן דרמה גדולה: שתיים עשרה נשים אלמנות נותרות ללא עתיד, ללא שייכות, ללא יכולת כלכלית, ללא ילדים. בתוך המצוקה וחוסר האונים הזה פורצת בעוצמה גדולה אחוות האחיוֹת, האחיוּת. כדי להמשיך ולחיות עם תקווה, שמחה, וייעוד, פונות הנשים אחת לאחותה ויוצרות חבורה שכל אחת בה לוקחת בְּתורה אחריות על כולן. הן חייבות לבטוח אחת בשנייה כדי שהפתרון שהן מציעות יעבוד. נראה שהמצוקה המשותפת, והגורל שהביא אותן לחיות אחת עם השנייה ולחלוק סיפור דומה, בנוסף להיכרות ביניהן, מקרבים ומחזקים אותן, ונותנים להן את הכוח להמשיך ולחיות בתוך עולם שבו נשים ללא בעל וללא ילדים הן חסרות כל.
 
מרחב של אחיוּת
אורית קמיר אומרת[1]: "לצד "המרחב הפרטי הנורמטיבי" נעדר מן השיח הציבורי ומן המודעות הישראלית "המרחב שיכול היה להיות": מרחב של רגשות, סולידריות, פירגון ואחווה בין נשים; מרחב של "אחיּות", sisterhood. המרחב הנעדר הזה אינו בגדר מרחב פרטי מובהק ואף לא בגדר המרחב הציבורי הברור. עצם קבלת החלוקה המרחבית ל"פרטי" ול"ציבורי" מקשה ואולי אף מונעת את היכולת לדמיין ולהמשיג את "מרחב האחיוּת" שחוצה את המרחבים המוכרים, הפרטי והציבורי.
"מרחב האחיוּת", שלא כמו "המרחב הפרטי הנורמטיבי", אינו מתוחם בישראל כ"מקום קדוש". למעשה, כמו "יישובים לא-מוכרים" הוא אינו מופיע במפות ההוויה הישראלית בשום צבע, סימון או קיווקוו. כתופעות חשובות אחרות בהוויה הישראלית המרחב הזה הוא לכל היותר נוכח-נפקד; קיים-לא-קיים, ולכן אני מכנה אותו "מרחב האחיוּת הלא-מוכר". היעדרו של מרחב שיח של סולידריות בין נשים מנציח את מה שבעיני הוא המכשול הגדול ביותר העומד בפני נשות ישראל ומונע מאיתנו להשיג שינוי עומק של ממש". אורית קמיר מתארת את חוסר מרחב האחיוּת הציבורי שקיים בישראל היום, אך אם אשתמש בדבריה לבחינת האגדה שבה אנחנו עוסקות, אפשר לראות שהנשים בסיפור חוצות את המרחב הפרטי-ציבורי ע"י האחיוּת שקיימת ביניהן. הן מצד אחד נמצאות במרחב הפרטי, אך בפנייתן לרבי יהודה הנשיא וביכולת הגיוס שלהן אותו, הן חוצות לרגע את הסף ומציגות נוכחות במרחב הציבורי. יש להודות בכנות שהצלחת הנשים בתכניתן נובעת מכך שהן נאבקות למען אינטרס ששומר על הסדר החברתי המקובל – הולדת ילדים, אולם בעולם שבו הן חיו סביר להניח שזה היה כמעט חזות הכל בחיי הנשים. בהמשך המאמר אורית קמיר טוענת שהשארת מרחב האחיוּת ב"פרטי" מעודד את הקנאה והתחרות בין נשים ומפלג אותן, מכיוון שכל קבוצת נשים דואגת לענייניה וכך הן משתמרות בבדידותן, במקום ליצור רשת גדולה וחזקה של אחוות אחיוֹת.וכאן, בסיפורנו, נראה שהנשים פועלות באחווה ואחריות, פירגון וחברות אחת עם השנייה. זו יכולה להיות דוגמא לקבוצה פרטיקולרית מבודדת שחייבת לנהוג כך, אך אולי זו גם הזדמנות לאחוות אחיות המביאה שינוי ושותפות בעולם הפרטי והציבורי כאחד.
 
מילה על הגברים שבסיפור
היבם חייב למלא את חובו ולייבם את הנשים של אחיו המתים. עמדתו האמביוולנטית מובנת אך גם מטרידה, שכן הוא בעצם מוכן להשאיר אותן שבויות בידי הכוח הפטריארכלי שניתן לו. רבי יהודה הנשיא מצטייר כחדשן וכיצירתי, אבל הוא מתחייב ואחר כך שוכח את התחייבותו. גם כששתיים עשרה הנשים מלוות בשלושים ושישה הילדים מגיעות אליו, הוא לא נזכר מיד. גם רבי יהודה הנשיא וגם היבם מקיימים בסוף את מה שהם מחויבים אליו, אך חסרה הנדיבות והחמלה שהיינו מצפות לראות כאן.

סוד העיבור
הסיפור עוסק בכמיהה לילדים, בהריונות רבים, במוות ובפריון, בייאוש ובתקווה. בעולם פטריארכלי, בו הוא מסופר, מפתיע ומרגש שהנשים הן אלו שמניעות את העלילה קדימה אל העתיד וסוחפות איתן גם את הגברים שבסיפור. "כפר" התינוקות והנשים שאיתו מסתיימת האגדה, מביע נחמה, הזדמנות, חיוּת ותקווה. אתן מוזמנות ומוזמנים להמשיך ולהעמיק בסיפור מופלא זה, שטומן בחובו עוד היבטים רבים[2].

 
לסיום, שיר של דליה קווה המחבר ביני לבין הנשים שבסיפור, אלפיים שנים (ויותר) של אחיוּת:

כְּמוֹ בַּבּוּשְׁקָה רוּסִית, 
בֻּבָּה בְּתוֹךְ בֻּבָּה
בְּתוֹךְ בֻּבָּה,
מְקֻפָּלוֹת בִּי
אִמִּי וְסָבָתִי
וְאֵם אִמָּהּ
וְסָבָתָהּ
וְכָל הַדּוֹרוֹת
שׁוּרַת נָשִׁים שְׁקֵטָה
כְּמוֹ שְׂדֵרָה שֶׁל כֹּח.
 
בתוך: אשה עיגול, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1990
 
[1] במאמרה "מרחבי דיכוי מגדרי מוכחשים: המרחב 'הפרטי הנורמטיבי' ומרחב 'האחיוּת הלא-מוכר'"בספר: הלפרין רוני (עורכת),היכן אני נמצאת? פרספקטיבות מיגדריות על מרחב, הוצאת רכס 2013, עמ' 78.
[2] עוד על אגדה זו ניתן לקרוא את מאמרו של שמואל פאוסט: "שתים עשרה כלות לשלושה עשר אחים", באתר מכללת הרצוג - דעת.
צילום: Quinn Dombrowski

צילום: Quinn Dombrowski
דותן אריאלי:

מנהלת פדגוגית באגף החינוך ובתחום מגדר במדרשה באורנים, מנחת קבוצות בנושאים של זהות יהודית ומגדר


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required