מה השתנה? בגליל אני לא מפחדת. ראיון עם גלית גזית - פעילה ב"נשים עושות שלום"

נושא

את גלית הכרתי בתנועת "נשים עושות שלום" – בעמידה המשותפת בצומת כרמיאל. גלית מביאה איתה משהו אחר לתנועה, ולכן בחרתי לראיין אותה. רציתי לשמוע ממי שהגיעה מהמרכז לצפון: 'מה נשמע בגליל'.

הראיון נערך במסגרת "מה נשמע בגליל?" - פרוייקט ראיונות שטח. דצמבר 2015 - פברואר 2016 

לרשימת כל הראיונות

 

איך הגעת לגליל? ללוטם?

זה היה במקרה. גרנו במרכז ורצינו לעבור לרמת הגולן. בתחילה גרנו בכרכום, ולי היו נסיעות רבות לקורס במעלה צביה, הייתי נהגת לא זהירה. ובאחת הפעמים, בדרך חזרה התנגשתי בבולדר, האוטו נמעך ונדרש טיפול מקיף עבורו. לכן החלטנו שיהיה זול  יותר אם נגור קרוב לצביה. בלוטם מצאנו דירה להשכרה. כתוצאה מכך, גם הפכתי לנהגת זהירה יותר..

זו טעות נהדרת. בלוטם יש קהילה מרשימה של אנשים. שמקיימת בכל דרך אפשרית את התפיסה ש"זו המשפחה". הקהילה עושה כל  שביכולתה כדי לייצר קהילה אחת, ללא הפרדות בין תושבי הקיבוץ, ההרחבה ומשכירי הדירות. משקיעים בחינוך, בחשיבה, בתרבות. אנשים יוזמים את כל ההתרחשות משום שמבינים שאלו הם החיים שלהם. יש הרבה ישובים שנחשבים ישובים קהילתיים אבל לא הרבה ממשים את המהות הזה.

מה את עושה?

במקצועי אני גננת ומורה. אבל במשגב לא מצאתי פרנסה ראויה מבחינת שכר, לכן אני עובדת כפקידה במכון אורתופדי. מבחינת עשייה אני מוצאת שהתחום שמאד מעסיק אותי הוא בני אדם גם מתוך הערכה וגם מתוך אמונה ביכולות האנושיות. מתוך עניין זה הצטרפתי לעמותת פמיננזה שמטרתה הראשונה היא "בעבור כל אשה ואשה...בעבור עתיד טוב יותר לאנושות לבריאה ולאלוקים."

העמותה בארץ בתהליך הקמה, ויש בה כ-40 חברות. כולנו נמצאות בתהליך למידה. אם אנחנו רוצות לקדם אנושיות זה מצריך תשומת לב מדויקת, פתרון בעיות שקשורות לתפיסות עולם שונות שלנו בני אדם. הכלת העובדה שהעולם הוא מגוון ולא יצירה אחידה. כשהלמידה מבשילה מעט מגיע שלב הפעולה, שמצריך חשיבה "סוף מעשה במחשבה תחילה". ניתן לקרוא על העמותה באתר.

כמו כן אני לומדת בתכנית הכשרה בת 7 שנים, בפמיננזה, הכוללת 28 נשים ממקומות שונים בעולם וממוצא שונה. הקמנו תוכנית למידה ראשונית, פיילוט, בארץ, שמונה כעת 18 נשים, בכדי להבין אם ההכשרה נבנית נכון. שינויים מתבצעים תוך כדי תנועה, והבנות הקשורות בנושא, מגבשות את התוכנית באופן מקדם. התקווה היא שבסוף 2017 נפתח קורסים רציפים. מדובר בפרויקט בינלאומי, ומובילת הפרויקט, מארי נובל מאנגליה, מובילה פרוייקטים נוספים באפריקה, שעניינם התמודדות עם השלכות קונפליקט מזויין, באזורי קונפליקט מזויין.

 

איך הגעת ל'נשים עושות שלום'?

בזכות הכשרה זו אני בנשים עושות שלום. אחד הדברים שלמדתי הוא: להיות במקום פנימי, שממנו אני יודעת לבטא את מה שאני מרגישה וחושבת באופן שגם הצד השני יוכל להבין.

על נשים עושות שלום שמעתי בפברואר לפני שנה, בשבוע השני של העמידה בצמתים. חברה סיפרה שיש בתנועה איזו רוח אחרת. זו לא תנועת שמאל, זו תנועה לא מפלגתית. ויש רצון בתנועה להגיע לפתרון ממקום אחר. רעיונות מפתח ודרכי חשיבה הן: פוליטיקה של אהבה, סליחה, הקשבה לאדם שבצד השני (בין אם הוא שמאלני/ימני יהודי ובין אם הוא ערבי מוסלמי/נוצרי ועוד תושב או פליט), עקיפת המכשולים שתוקעים אותנו.  מכשולים אלו, מורכבים לרוב מתבניות ישנות שהלכו ותפחו, ופתאום, בלי ששמנו לב, אנו מוצאים עצמנו אל מול הר. אפשר כמובן לנסות לחצוב בהר, אבל יש פעמים שפשוט נכון יותר לבנות מעקף. התנועה מתבססת על ערכי מפתח בקיום האנושי, ושל חיים בכלל. השאיפה להגיע למקום אנושי יותר. זו הסיבה שהצטרפתי.

אני מאמינה שכרגע אנחנו כתנועה נמצאות במקום של גישוש וחיפוש מה אנחנו רוצות לומר? איך אנחנו רוצות לומר זאת? והרעיונות מגוונים ומרתקים, כל אחת  ואחד יכולים למצוא את הדבר הנכון לעצמי להתבטא דרכו. ומכיוון שזה בתהליך של חיפוש זה נכון בעיני שכרגע הרוב (80%) נשים. כאשה ההתמודדות עם צורך הוא קל עבורי, אבל לזהות מה אני רוצה באמת, לא מה בא לי כרגע אלא מה אני רוצה באמת מתוך החיים הפנימיים שלי, זו התמודדות מאד קשה, כמעט מאלמת (מלשון אילם).

אחד הדברים שלמדתי בעניין הרצון, הוא לעצור לרגע ולחשוב: מהו באמת הרצון שלי?

 

האם בחרת בתנועה כי יש ערפול פוליטי? לא ימין, לא שמאל, אלא מגוון של נשים?

מגוון, כמה שהמילה הזו מדהימה! תראו את הבריאה כמה היא מגוונת, ואילו צורות והוויות, פשוט חגיגה. בטבע ובעיר פוגשים את המגוון, ולמרות שאנו רואים, ויודעים זאת, בשכל, קשה לנו להכיל את המהות הזו פנימה. והמגוון הוא  מאד חשוב מבחינת התפתחות בני האדם, שהרי הגוף שאנו חיים בו, וממנו יכולים לעשות וליצור הוא מגוון מופלא של ישויות שונות שחברו למטרה אחת, ואם מאיזו סיבה אחת הישויות הללו מתחילה לשכפל את עצמה באופן שהגוף לא מצליח לשלוט בו, והגוון הופך לאחידות, אנחנו קוראים לזה סרטן.

השאיפה שלנו בנשים עושות שלום היא ברורה: להגיע לכך שנוכל לחיות כאן. מימוש החיים. כרגע אנחנו בהישרדות. הרצון הגדול מאד ברור לכולנו. כולנו נמצאות באותה תחושה של יאוש עמוק. זה לא קורה, ההנהגה לא לוקחת לכיוון הזה. אי אפשר להפיג מאבק מלחמה, קרב, פחד, באמצעות פחד, קרב ומלחמה. וזה מה שמיוחד בתנועה. החיפוש אחר הדרך האחרת. ולכן החיפוש אחרי המגוון, זה לא בגלל המגוון לשמו אלא כדי לאפשר תחושת בטחון לכל אחד ואחת שחיים פה, בכדי לאפשר לחיים המבריקים של כל אחד ואחת מאיתנו לפרוץ ולזהור.  

 

מהן מטרות התנועה לדעתך, האם את מסכימה אתן, חושבת שצריך לחדד או לשנות?

מטרות מוצהרות חיצוניות הן להגיע להסכם ישראלי פלשתיני תוך 4 שנים תוך שילוב נשים בתהליך בניית ההסכם, כי כשיהיו נשים זה יהפוך את זה לישים.

ויש גם מטרה פנימית: המגוון. להגיע ליותר ויותר קהילות, בכדי לראות את הרעיון של הסכם מזוויות חדשות, ולא לשקוע בתבניות ישנות שלא הנביטו עד כה דבר. חשיבה משותפת, דעות מרובות, שאומרות את שעל ליבן ומוחן, יאפשר מציאת פתרון לסכסוך,

השלב הראשוני שלנו יהיה לעבור את הפחדים, האימה והכעסים שהצטברו בשני הצדדים ולהשאירם מאחור. להשאיר מאחור את תפיסת הקורבנות, להיות מחוללי חיים ובוראי מציאות חדשה... זה החיפוש של נשים עושות שלום.

בנשים עושות שלום כפי שאני מבינה ומרגישה את התנועה - ההבנה היא שההתמודדות עם הקונפליקט הולכת בד בבד. אין ספק שקודם כל, עושים את הצעדים בפנים, כמו שקודם כל אדם חושב בתוך עצמו ואחר כך חובר לאחר. ההתקדמות היא צעד צעד, לא לחינם יש לנו שתי רגלים. יש להרים רגל להוליכה קדימה, בזמן שהרגל השניה נשארת מבוססת, ואז כשהרגל המקודמת התבססה, ניתן להרים את השניה.

דוגמה לדיון שמתקיים בתנועה - סביב המכשול של הסכמה על כל העובדות. מה שיש לנו, לכל אחד מאתנו זה סיפור על סיפור שעבר מדור לדור. ברמה הזאת יש לי הרבה קונפליקטים עם הרבה נשים בתנועה. גם מתוך אידיאולוגיה כי אני למשל לא חושבת שיש כאן כיבוש או שהיה כיבוש, כן רואה משטר צבאי, אבל שם זה מסתיים. לדעתי נכון היה שנחיה בארץ הזאת לבד, אבל, זו הרמה הכי רדודה של החיים. שטחית. רמה אחרת היא רמת המציאות שאומרת שבעצם אנחנו פה ביחד. זו המציאות, ומשהו אחר ממש מתעקש עליה, וככל שאני מתאמצת להתנגד לזה, כך אני סובלת יותר. ולכן אני מסיקה שצריך ללמוד לחיות עם היחד הזה, על אפי וחמתי. כפי שבני זוג חיים ביחד, בין אם ההחלטה הייתה שלהם או של אחרים עבורם, גם אנחנו, כל מי שנמצא בארץ הזו, החליט לחיות כאן. ולכן צריך להתמודד עם ההחלטה הזו. ויש לה השלכות, יש דברים שיש לקחת בחשבון. ויש לתת מקום לצורות חיים אחרות שהן לא כמוני. שמישהו לא כמוני יחיה על-ידי, וברווחה, כמוני . זו הרמה השניה. כל אחד מביא את התבנית היחודית שלו.

כנראה שיש צורך שנחיה כאן ביחד. יש משהו באדמה הזאת שמשך לכאן אנשים מכל הדתות והעמים. זה היה מרכז העולם במפות העתיקות. כנראה היה צורך שנחיה כאן יחד, נלמד איך לחיות כאן ביחד.

האם נשיג את המטרות? הסיכוי בהצלחה תלוי במה שאנו הנשים נעשה בתוך התנועה. אנחנו 15,000 נשים. אם נצליח לייצר תדר אחד של רצון מאד מדויק של כולנו בדרך שכולנו נזדהה אתה ונעמוד מאחוריה - האפקט של זה יהיה בלתי הפיך. האפקט של צום איתן היה מאד מעשי. המון נשים חזרו מתוך האוהל עם תחושה של קשר עמוק לתנועה.

 

האם את פוגשת נשים עם דעות שונות, דומות לשלך?

אליזבת קיידי סטנטון החליטה לעשות משהו בעניין תלותן של נשים, וקידום עצמאותן, ולכן ארגנה אספה שהגיעו אליה מספר נשים. מאוחר יותר היא חברה לסוזן ב. אנתוני והן הקימו את תנועת הסופרג'יסטית, שהציבה לה למטרה לחולל מהפך שיאפשר לקולה של אשה להתבטא ולהשמע, זכות ההצבעה לנשים. ותחת דגל זה חברו אליהן קבוצות נשים פעילות מרחבי ארה"ב, משום שאין זה משנה מה את רוצה לומר אם קולך לא נשמע ואין לו השפעה, ראשית השיגי את ההשפעה. קבוצת נשים זו החזיקה את מהות הביטוי  והצליחה לחולל שינוי בעולם. מי היה מאמין להצלחה שלהן ב-1890? ב-1950?

זה העניין בנשים עושות שלום. אני רואה בתנועה את החיפוש האמיתי. כל אחת ואחת ולא משנה באיזו עמדה היא נמצאת.

השנה הזו הייתה בשבילי שנת ההפתעה. בעבר חייתי בירושלים בתקופת האינתיפאדה. היה לי גן ילדים בשכונת גילה עם כל הירי. לא סבלתי את הערבים. הדבר היחיד שראיתי היה איזה נזק הם מביאים לעולם. היום אני רואה את הדברים אחרת. השנה כשהמצב בירושלים הסלים וההסלמה התחילה לצאת לעוד מקומות: עפולה, נצרת, ת"א, אני הייתי בשוק. פה היה שקט ובטוח. היו כאלו שהתלהמו, אבל היו הרבה יותר שגם העזו, לא רק שתקו אלא העזו לעצור אותם. והיו אלו שעשו מחווה כנגד מתוך רצון להביע עמדה. כמו התהלוכה של הנוער בכמון. נקיטת עמדה. מותר לכל אחד להחזיק בדעתו, אבל אלימות ואכזריות - לא כאן! זו היתה בשבילי נקודת השינוי.

כשגרתי בירושלים אף פעם לא הלכתי לשער שכם, לשוק. כשעברתי לגליל פתאום יכולתי ללכת לשוק. פתאום יכולתי לדבר. לא פחדתי. כשנושאים פחד הכל נראה מפחיד, כל מילה, כל מבט, כל תזוזה. וכשלא מפחדים אפשר לראות שלדברים אין קשור אליך. כשהלכתי בפחד הכל נראה מאיים על החיים שלי. ועכשיו כאן בגליל אני לא חיה בפחד. שום דבר בחוץ לא השתנה. מה שהשתנה זו אני -  לא מפחדת.

האם לא הייתם מעדיפים לחיות בחופש ? לחיות את המתנה המופלאה שקיבלתם – זמן - בדרך הטובה ביותר?  למות בשיבה טובה ובידיעה שהשארתם מאחוריכם לילדים שלכם ולנכדים שלכם עולם טוב יותר מזה שקיבלתם? מקום שמאפשר השראה?

תיוג
ישובים
חגית לביא حاجيت لافي:

תושבת 'חרשים'. פעילה ב'נשים עושות שלום',  כותבת ועורכת ב'דוגרינט'. ואם נשאר לה זמן כותבת גם סיפורים..
לבלוג של חגית לביא


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required