תרגום לעברית الترجمة للعبرية

כבר לא עסוקים בהישרדות - ראיון עם חאלד הדהוד משעב

مقابلة مع خالد هدهود من شعب

נושא

חאלד הוא תושב שעב. מנהל חטיבת הביניים בכפר. נשוי ואב לארבעה ילדים. וזה מה שאמר בפתח הראיון: "אני רוצה לענות ברמה הכי בסיסית והכי מהותית – אני רוצה לדבר איתך על בני אדם שנמצאים ביחסים. יהודים וערבים חיים בגליל ונפגשים בחיי היומיום". 

הראיון נערך במסגרת "מה נשמע בגליל?" - פרוייקט ראיונות שטח. דצמבר 2015 - פברואר 2016 

לרשימת כל הראיונות

מהו המצב של יחסי יהודים ערבים בגליל?

אני רוצה לענות לך ברמה הכי בסיסית והכי מהותית – אני רוצה לדבר איתך על בני אדם שנמצאים ביחסים. יהודים וערבים חיים בגליל ונפגשים בחיי היומיום בכל מיני מקומות – בסופר, בבנק, במשרדי הממשלה, במסעדה. במפגשים אלו אני רואה שקיים כבוד הדדי. אנשים נותנים ומקבלים כבוד. נכון שיש לנו כציבור ערבי הרבה בעיות, אבל אני לא מערב את זה במפגשים בחיי היומיום שלי. האדם היהודי הפרטי איתו אני נפגש אינו זה שעשה לי באופן אישי את העוול, ולא הוא זה שיפתור אותו. הבעיות שלי הן בהחלטות הממסד כלפי הקולקטיב שלי, ואת זה אני אשתדל לפתור בדרכים הדמוקרטיות העומדות לרשותי.

למרות הקושי שנובע ממציאות בלתי רגילה באורח החיים שבו אנו נתקלים במאורעות, באמרות והתנהגויות אשר מרגיזות ומעלות את החום למוח, ולמרות  המאורעות ההיסטוריים והסיטואציות הלא נעימות שעברו עלינו בדרך, אין דרך אחרת אלא המפגש היומי וקבלת האחר המושתת על בסיס הכבוד הדדי של בני אדם. לכן צריך להמשיך ולחשוב ולפעול חיובי, למרות שאני לא מקבל שום תרוץ להתנהגותו של האחר, כי התנהגות ואמירה אלימה כלפי האחר פירושה השחתת האדם שבתוכנו.

אז איך נוצר הרושם באחרונה (עם פרוץ "אינתיפדת הסכינים") שמערכת היחסים התדרדרה למצבים קשים?

הרושם על מערכת היחסים המקולקלת נוצר כאשר מסתכלים על המצב מהפריזמה של הפוליטיקה. אנחנו נתקלים בנקודת מבט זו באמצעות התקשורת. התקשורת מגיעה אלינו מבעד ל"מסכים" שבהם מראים לנו את הדברים ש"מחממים את האוירה" ומעוררים את הזעם והתסכול ההדדי, ומוציאים אותנו מההגיון האנושי המתקיים ביומיום. אבל, כבר למחרת בבוקר כשמתנתקים מהמסכים חוזרים להפגש באופן טבעי עם בני אדם מכל הסוגים, מסתכלים זה לזה בעיניים ונותנים כבוד. זהו המאפיין של החיים המשותפים בגליל.

בנוסף, ישנם הרבה עסקים קטנים ובינוניים משותפים – מוסך, תחנת דלק, נגריה, מספרה, מסגריה ובהם מתקיימים יחסים של כבוד הדדי אמון ושותפות. הנה סיפור אופייני שקרה לאח שלי ושמדגים את יחסי האמון בין יהודים וערבים בחיי היומיום: לאחי יש נגריה בשעב. רוב הקליינטים שלו הם יהודים. הוא מבקר את הלקוחות שלו בביתם והם באים לבקר אותו. יום אחד הלך ללקוח יהודי באחד מישובי משגב כדי לגבות תשלום עבור עבודה שביצע. הלקוח לא היה בבית, וכששאל אותו מה לעשות אמר לו הלקוח – כנס הביתה. המפתח מתחת לעציץ, על השולחן בסלון תראה ארנק, פתח אותו ותקח משם את אלפיים השקלים שמגיעים לך. אח שלי נכנס בטבעיות. לקח את הכסף ויצא. אם במקום הכי קדוש – הבית מאפשרים כניסה שכזו זה מראה את יחסי האמון המתקיימים. סיפור זה אינו יוצא דופן במקומותינו.

האם זה היה המצב גם בעבר ?

נכון שהיסטורית קיימת בעיה בין יהודים וערבים שנשאבת מהבעיה של 48'. חלק מהכפרים הערבים נטוש, וליד חלקם אף הוקמו ישובים יהודים, אבל בזמן האחרון ישנו שינוי בתפיסה העצמית של הערבים ושינוי ביחסם למדינה. אם בעבר הדגש היה על תחושת העוול, האפליה, ההרגשה שאנחנו אזרחים מסוג נחות שאינם מקבלים את הזכויות המגיעות להם, כיום בתפיסה היא יותר של חלק מהמדינה ושותפים בבניינה.

אמנם בהתחלה היינו מודרים מהיכולת לדאוג לעצמנו. עסקנו במיוחד בהישרדות קיומית והיינו פועלי בנין ועובדי כפיים, אבל עם הזמן התקדמנו, רכשנו השכלה ונהיינו שותפים לכל המערך החינוכי והתרבותי ושותפים לייצור הטכנולוגי. הבנים שלנו רוכשים השכלה ורואים עצמם אזרחים ישראלים מלאים שנשארים בארץ, תוך שותפות בקידום פרוייקטים גדולים בתחומי הרפואה, הטכנולוגיה וסטרט-אפים. כולנו רוצים לחיות חיים טובים ולחנך את הילדים שלנו חינוך טוב שיוביל אותם להצליח בחיים.

התחושה כיום היא שקיימת אפשרות להתקדמות חברתית גם לערבים. אם בעבר הייתה מכסה ללימודי ערבים ברפואה בטכניון ובמוסדות האחרים, כיום המחסום נפרץ. בטכניון באחד המחזורים האחרונים 52% מבין הסטודנטים היו ערבים. גם במשרות בכירות בממשלה ובמוסדות הציבור המצב משתפר. מי שאחראי לשיפור הם בני אדם יהודים וערבים שרואים שהשותפות הזו תביא טוב לשני הצדדים.

בני הדור שלי היו צריכים לדאוג לפרנס את משפחתם שחיה עדיין תחת ההלם של 48 והצורך לשרוד. לכן הם יצאו לעבוד בגיל צעיר או שחיפשו לקבל משרה במהירות ולהביא משכורת בעיקר בהוראה. כיום הצעירים משוחררים מהצורך לדאוג להורים ולמשפחה ומחפשים את ההצלחה דרך השכלה והשתלבות בשוק החופשי כאנשי מקצועות חופשיים והי-טקיסטים.

אני חוזר ואומר לילדים שלי – למדינות ערב יש אוצרות טבע. אנחנו יש לנו אוצר טבע אחד – השכל שלנו. כמה שנהיה יותר טובים בלימודים ומצליחים זה באר הנפט שלנו שתיתן לנו כלים להצלחה בחיים.

אז מה, מה שמעניין כיום את ערביי ישראל הוא רק עניין ההצלחה האישית, המוביליות החברתית וההשתלבות ?

בשנים האחרונות אנחנו, האזרחים הערבים רוצים להיות "In". אם שנות השבעים אופיינו ב"מפגשי הלבנה" (ה"דו קיום של צלחת החומוס") ובהמשך אופיינו שנות השמונים והתשעים במפגשי "סליחות" בהם היהודים היו מבקשים סליחה מהערבים, כיום אנחנו מרגישים עצמנו כאזרחים שרוצים להשתלב בזכות. אנחנו לא רוצים להיות כל הזמן תחת הצורך להפגין נאמנות למדינה, אלא להיות שותפים טבעיים לעשיה ולבניה כדי לקדם את רמת החיים שלנו.

בנוסף להצלחה האישית שדרכה אנו יכולים להגיע לביטוי עצמי ולתפוס מקום במנגנון קבלת ההחלטות במדינת ישראל אנו מעוניינים להיות חלק מחיפוש הפתרון הכללי של הסכסוך, כי המשכיות הסכסוך רק תביא דברים רעים לעתיד היחסים בין יהודים וערבים, ובמיוחד שאנו עדים בזמן האחרון לנטישת הצורך במפגש הדו לאומי, נטישת השיח הישיר בין קבוצות האוכלסיה (המפגש הפרטני שמתקיים בין בני האדם ערבים ויהודים מצליח) אבל לצערי המפגש הקבוצתי מוקפא. לכן צריך לחפש יוזמות בכדי להניע את המפגש הרי הצלחתה של מדינת ישראל בקיום דיאלוג אזורי מתחיל בדיאלוג הפנימי עם אזרחיה הערבים.

מה לגבי ההיסטוריה האישית שלך, הזהות הלאומית והקשר עם העם הפלסטיני בשטחים ובעולם?

משפחתי ישבה ב-48' בשעב ו"הועזבה" יחד עם כל תושבי הכפר. הפליטים התפזרו ללבנון, לסוריה, לירדן (ומשם המשיכו חלקם לאירופה) ולכפרי הסביבה. משפחתי עברה למג'ד אל כרום. כל הרכוש של הכפר הופקע והמימשל החל להכניס לכפר קבוצות מכפרים נטושים כמו מדמון ומיעאר וכפרי החולה (כראד בגארה, כראד גנאמה). עד תום  תקופת הממשל הצבאי לא איפשרו לתושבי שעב לחזור להתגורר בכפר. אבי ניסה לחזור לכפר כבר ב-48', אך שנה אחר כך הגיע הצבא וכשהבחינו שחלק מתושבי הכפר חזר, העלו אותם על משאיות, הורידו אותם לאיזור ג'למה, הצביעו על האורות של ג'נין ושלחו אותם לשם. חלק מהאנשים (כחמישה עשר) מתו כתוצאה מהקור והגשם באדמות עמק יזרעאל ליד כפר סאלם והשאר הגיעו לג'נין למחנה הפליטים ליד שכם. אבל אבא שלי חזר בכל זאת לארץ, נתפס ונכלא לשלושה חודשים. בזכות אמו שהייתה בארץ הוא קיבל תעודת זהות וחזר למג'ד אל כרום. תהליך החזרה של פליטי הפנים של שעב לכפר עם תום הממשל הצבאי היה קשה, כוון שלא קיבלו בחזרה את רכושם שהיה תפוס על ידי הקבוצות שהובאו ב-48'. הם היו חייבים לקנות מגרשים חדשים ממנהל מקרקעי ישראל, ולבנות עליהם בתים חדשים. כדי לא ליצור סכסוכים, היו חלק שעשו עסקאות חליפין וחזרו למקומם המקורי. נוצרה בכפר הבנה בין כל התושבים עקב גורלם המשותף כפליטים. כל אדמות הכפר נחשבות כיום לאדמות מינהל.

עד לפני כמה שנים זה היה הסיפור המרכזי של הראיון, אבל כיום, כמעט 70 שנה לאחר הנכבה, מקומו של הארוע הופך פחות מרכזי. גם הקשר עם המשפחות הפלסטיניות שלנו נחלש. נכון שיש לנו קשר עם הפזורה, אבל נראה שרובם הולכים ומסתדרים במקומם החדש. לפני שנה חיתן בן דודה שלי ממג'ד אל כרום את בנו עם בת דודו (שמקורו משעב) של הבן שחי בקהילה פלסטינית ליד סטוקהולם. פעם היינו קשורים יותר לפליטים בחו"ל. הרגשנו שאנחנו אחראים על המצוקה שלהם. אנשים מכאן שלחו כסף לפזורה. כיום זה קיים הרבה פחות. מרחק הזמן עשה את שלו, והמפגשים ביננו למשפחות בחו"ל הם פחותים ובעיקר באמצעות "סקייפ".

גם העניין שלנו בפוליטיקה השתנה – פעם היו יוצאים להפגנות מאות ואלפי אנשים על ענייני פוליטיקה ואידאולוגיה, אבל כיום העניין בפוליטיקה פחת. הפוליטיקה מתבטאת בעת הבחירות, ואחרי הבחירות העניין יורד וחוזרים לעניינים הרגילים. בודדים בלבד מפגינים בצמתים על ענייני פוליטיקה. גם בצעדות הנכבה שבעבר היו המוניות פחת העניין יחד עם ירידת "שיח הקורבנות".

תמיד היו לנו שני דגשים – שלום (בין פלסטינים ליהודים, הכולל פתרון של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ליד מדינת ישראל שמקיימת איתה יחס של שלום) ושוויון (קידום המגזר והשתלבות שוויונית בחיי המדינה). כל עוד לא נפתר עניין השלום, אנחנו "נקרעים" בין היותנו אזרחים במדינה להיותנו חלק מהעם הפלסטיני שלא נמצא לו פתרון בגלל הפעולות של ממשלת ישראל. זה שאין פתרון של שלום מעיק על כולנו.

בקרב המנהיגות הערבית כיום חלה תזוזה לכוון הנכון. עדיין יש למנהיגות את הקונספציה הלאומית, אך בפועל היא פועלת יותר ויותר לקידום העניין האזרחי ופועלת לקידום ענייני המגזר. (לדוגמא העסקה בין טיבי והממשלה בנושא מתווה הגז).

מה אתה צופה לעתיד?

אני צופה שהעקרון שהחיים חזקים יותר מהפוליטיקה יעשה את שלו. נקודת המפתח היא בני אדם שנפגשים. האדם שנשא את השלט בכרמיאל "אין כניסה לערבים" כשיפגוש אותי בכניסה לבנק – מה הוא יגיד לי? אני מאמין גדול במפגש האישי היומיומי. אמנם  עמדות הממסד  בנושא קידום השלום וההקלה על כלל האזרחים יהודים וערבים  דפוק, אבל חיי היומיום חזקים ומשמעותיים יותר. (לדוגמא – דווקא איסור הכנסת הספר "גדר חיה" הביא להגדלת המכירות וההתעניינות בו). ההשפעה של הממשלה עלינו פחתה. למדנו להתנהל מול הממשל ולהשיג לעצמנו יותר בדרכים הלגיטימיות ויכולת להעלאת צרכינו. עלינו להתקדם מעבר למצב הנוכחי. נמאס לנו שכל הזמן הממסד והתקשורת מעלים את שאלת הנאמנות שלנו למדינה. אחרי תקופה כזו ממושכת של חיים ביחד הגיע הזמן שנתרגל אחד לשני ונלמד לתכנן את העתיד ביחד – לחפש איכות חיים בנושאים המשפיעים על כולנו כמו איכות הסביבה, תחבורה, בריאות וחינוך. הגיע הזמן שתגיע אוניברסיטה לגליל, זה אינטרס משותף לכל תושבי האיזור.



תיוג
ישובים
דוידי סגל دفيدي سيجال:

גר בתובל נשוי ואב ל-3, רץ ניווט ומרצה באוניברסיטה


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required