תרגום לערבית الترجمة للعربية

"מרגישה יותר ישראלית מאתיופית" - ראיון עם יעל מקונן דגו

" اشعر اني اسرائيلية اكثر من كوني اثيوبية"- مقابلة مع ياعيل مكونان ديجو

נושא

"הדור שלנו בא לישראל עם המון אהבה למדינה. היה לנו כוח להתמודד עם קשיי הקליטה. עברנו דברים קשים במסע לישראל כך שהיו לנו כלים להתמודד. אבל את הילדים שלנו שנולדו כאן חינכנו לערכי שוויון ובתום לב לא נתנו להם מספיק כלים להתמודד עם התלאות שהם עוברים כאן".

הראיון נערך במסגרת "מה נשמע בגליל?" - פרוייקט ראיונות שטח. דצמבר 2015 - פברואר 2016 

לרשימת כל הראיונות

 

ספרי על עצמך - איך הגעת לישראל? לכרמיאל?

נולדתי וגדלתי ב'אזזו', עיר קטנה ליד גונדר באתיופיה, באזור של הרבה תושבים יהודים, ושם למדתי בבית ספר יסודי. אני החמישית במשפחה של 8 ילדים. כולם מקסימים.. עלינו לישראל בשנת 1984 במבצע משה, שהיה העלייה הגדולה הראשונה מאתיופיה. הייתי בת עשר וחצי, בלי הכנה מראש, התחלנו ללכת לסודן, מסע של שבועיים וחצי ברגל, ושם במטוס לארץ. אחי הגדול הגיע לפנינו במסלול מיוחד של סטודנטים שקיבלו אשרה ללימודים גבוהים מחוץ לאתיופיה והוא ניצל את זה כדי להגיע לישראל. בישראל הגענו ישר לכרמיאל ועד היום אנחנו גרים כאן. הגענו באפריל וכשהתחילה שנת הלימודים החדשה הילדים הגדולים פוזרו לפנימיות ושלושת הקטנים נשארו בבית. בפנימיות הפרידו בינינו האחים, אני למדתי בתלפיות בחדרה. אחותי בכפר חסידים. זה היה קשה, פעם ראשונה שנפרדנו מהמשפחה. זה היה החלק הכי קשה בעלייה. אחרי הלימודים הגעתי לשרת בצבא ושם עשיתי מה שאני אוהבת: הייתי מורה חיילת כמדריכה בחברה להגנת הטבע במל"ש מעלות. מאד אהבתי את השירות.

מה את עושה היום?

מגדלת את שלושת ילדי, לומדת באוניברסיטה הפתוחה תואר ראשון בפסיכולוגיה ומאד נהנית. כל החיים שלי למדתי לבד, אני אוהבת לחקור וללמוד לבד ולכן מתאים לי ללמוד בפתוחה.

דבר נוסף שמאד חשוב לי ובו אני עוסקת כיום - אני עושה סדנאות בישול ואפייה במטרה להנגיש את המטבח האתיופי לכל, את האוכל הבריא (בעיקר חשוב לי שאלה שרגישים לגלוטן יכירו את קמח הטף כי אצלנו נמצא הפתרון האולטימטיבי לבעיית הגלוטן)  את תרבות השיתוף, את הערבות הדדית ובכלל נדמה לי שסביב השולחן ניתן ללמוד ולהכיר את האוכלוסייה האתיופית בישראל בזווית אחרת. אני רוצה לחשוף את המטבח האתיופי לחברה הישראלית לא רק במובן של לאכול אלא גם לדעת מעבר לכך, על התזונה והקשר שלה לאורח החיים הבריא. שאנשים יכירו את יתרונותיו, ודרך האוכל גם את התרבות האתיופית ומה שיש לה לתת ולתרום בישראל.

 

תכירי לנו את הקהילה גם דרך מה שקורה היום במדינה. האם התגברות השטנה והאלימות של הזמן האחרון משפיעים על היחס לאתיופים? האם זה משפיע על ההרגשה של הקהילה האתיופית במדינה?

הקהילה האתיופית לדעתי מתייחסת מאד למצב. בעיקר באופן רגשי, כל האלימות שסובבת אתנו, כל קורבן ודבר שקורה גורם להמון דיבור. כשאני אומרת את זה אני מסתמכת גם על המלחמה האחרונה בעזה. הייתה תחושה של שייכות, אנחנו נעשה הכל לעזור. אצל הצעירים זה פחות חזק. הם גדלו במציאות הישראלית והם מתייחסים למצב כמו כלל החברה הישראלית. הדור שלנו בא עם המון אהבה למדינה. היה לנו כוח להתמודד. עברנו דברים קשים במסע לישראל כך שהיו לנו כלים להתמודד. אבל את הילדים שלנו שנולדו כאן חינכנו לערכי שוויון ובתום לב לא נתנו להם מספיק כלים להתמודד עם התלאות שהם עוברים, והם אלו שצריכים להתמודד כי הם חוטפים דקירות מפה ומשם. כן, לצעירים יש גם רגשות אחרים, תסכול על יחס החברה לאתיופים, וזה משפיע אולי על פחות פטריוטיות. יותר ביקורתיים כלפי הממשלה. המחאה האחרונה שקרתה בקיץ לאחר הפצת הסרטון על האירוע שבו שוטרים מכים בחור צעיר אתיופי, חיל במדים. אלפים ראו והזדעזעו. בעקבות מה שקרה הקהילה יצאה לרחובות. התחושה היתה שמשטרת ישראל מתייחסת אחרת לאוכלוסייה האתיופית. התגובה של ממשלת ישראל וההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה שאין עניין לציבור במקרה של הבחור המוכה גרמה לתחושה שצריך להפנות את האנרגיות לתוך הקהילה, ופחות לחשוב על מה קורה בארץ. נראה לי שהאנרגיה של הצעירים מופנית עכשיו לאיך אנחנו כקהילה דואגים למקום שלנו כי אם הממשלה לא דואגת אז תפקידנו לעשות זאת. יש התעוררות.

 

גם אתם כמשפחה עברתם חוויה של יחס מפלה. ספרי על מה שרועי הבן שלך עבר בלשכת הגיוס, ואיך את עברת את זה? האם זה שינה משהו ביחס שלך למדינה?

רועי בן 17 ו-4 חודשים ומזה זמן רב הוא להוט לקראת הגיוס הצבאי שלו וכמי שאני רואה בו "מורעל" של הצבא הוא עוקב אחר סטטוס הגיוס שלו באדיקות רבה. באחד הפעמים גילה כי תאריך הגיוס שיועד לו אינו תאריך קרבי (הוא "מומחה" לתאריכי הגיוס וסיווגם), באופן אוטומטי התקשר ללשכה לברר למה יש שינויים? ונאמר לו ע"י הפקידה כי הוא צריך לעבור קורס מיוחד לעולים. הוא ניסה כמובן להסביר שהוא יליד הארץ, זה לא עזר. רועי פנה אליי בהיסטריה שעליו להוכיח שהוא יליד הארץ ושת.ז לא מספיק, כמובן שאמרתי לו שידוע שקיימים קורסים מיוחדים עבור ישראלים ממוצא אתיופי.

ניסיתי לחשוב אחרי הסיפור של רועי מה זה קורס אמיר. מגיעים אוטובוסים לקחת את המתגייסים החדשים, ולאוטובוס הזה נכנסים רק מגויסים יוצאי העדה - בלתי נתפס. האם הצבא חושב שהאתיוס של האתיופי שונה? כאילו אומרים: האוכלוסייה הזו שונה, יש פערים. איזה פערים? הילדים האלו גדלו 18 שנה כאן כמו שאר הישראלים. הצעירים האתיופים הם חלק מהנורמה שיש בה הכל, גם קצוות. יש גם צעירים בקצה הנמוך של עקומת ההתפלגות, שיתייחסו אליהם כמו אל כל חייל חלש. הילד שלי עובר את הכל עם החברים שלו, ופתאום בצבא הוא אחר. זה מה שקרה עם רועי. הוא חי בתוך הסביבה שלו בכרמיאל ופתאום שמו לו מראה: התבלבלת, אתה שונה. לחיילים שעולים על מדים יש כזאת התרגשות לקראת הגיוס. זה גיל משמעותי. ומה אפשר לעשות מול הצבא. מפרידים אותך כחיל מהחברה שבה חיית. זה יכול לגרום למשבר רציני. את מי אני הולך לשרת. מה אני הולך לעשות.

באופן אישי לא הופתעתי כשרועי בא אלי ואמר: אמא אני חייב מסמך שיעיד שאני יליד הארץ. ידעתי על הקורסים האלו. הצבא מפנה אבל לא מכריח. בכל זאת לא חשבתי שזה יקרה לילד שלי. בגלל שרועי גדל בבית שיש שיח בנושאים חברתיים כלליים כשזה הגיע אליו הוא הבין שזו הזדמנות לעשות עם זה משהו. אני הכנתי אותו ואת האחיינית שלי: עוד מעט אתם תתחילו לקבל צווים ואתם עלולים להיות מופנים לקורסים כאלו. התגובה שלהם הייתה שבטח צה"ל מפנה את העולים. אנחנו עודדנו אותם לעשות צעד לדרוש את השוויון אבל אז הם לא ראו בכך צורך. כשזה קרה לו הוא הבין שזה מופנה לילידי הארץ ואז הוא פירסם פוסט במטרה להשיג את סגירת הקורסים.

רועי הרוויח את התמיכה מכלל החברה הישראלית. המון המון תגובות של תמיכה. היו בודדים שכתבו מה ההתבכיינות הזו. התמיכה גרמה לו לחשוב דברים טובים על החברה. הוא הבין לדעתי שכל דבר שהוא ירצה הוא יוכל להשיג. אני למדתי מהסיפור של רועי ש - וואו, ילד אחד יכול לעשות שינוי גדול. כשהוא בא אלי לבקש תעודה אמרתי לו: צבא הגנה לישראל יודע שנולדת בארץ. ועוד אמרתי: את השינויים בעולם עושים אנשים בודדים נלסון מנדלה, מרטין לוטר קינג, שני אנשים שהשיגו שינויים דרמטיים. ומזה הוא יצא למסע. לא ראיתי דבר כזה. זה זעזע הרבה אנשים, קיבל המון תגובות גם מאנשי צבא, וזה אומר שאפשר לשנות. מתי  הוא ישיג את מטרתו? כשיסגרו את הקורסים. מפקדת לשכת הגיוס בטבריה הזמינה אותו לשיחה ואמרה לו: בלשכה שלי יותר לא יופנו חיילים לקורסים האלו.

בשבת אכלנו צהרים אצל ההורים. הגיעו לבקר שכנות להביע סולידריות. היו שתי נשים שעובדות בחדר האוכל במחווה אלון שם מתקיים קורס אמיר, סיפרו שהאחראי על המטבח אמר: אני כל כך גאה בבחור הזה והראה להן את הכתבה בערוץ 10, ופתאום הן ראו שזה רועי. למה אמר את זה, כי הוא מכיר את החברה שמגיעים. גם הן מכירות. סיפרו שהבן של זה והבן של זה והבן של זו מגיעים לקורס. אז אני חושבת בעצב מה זה עשה לבחורים האלו שהם ילידי הארץ. מה קורה לנערים שלמדו בביה"ס רגיל שפתאום מפנים אותם לקורס ייחודי? מה הם מרגישים? איך הם מצליחים אח"כ להשתלב בצבא? אחותי נשואה לבחור רוסי שעלה לארץ בגיל 10. בחור מדהים. הוא היה מדריך בקורסים האלו שבהם היה צריך להקנות כל מיני דברים בסיסים. בחור עולה חדש הולך להיות מדריך של ילידי הארץ. לוקחים שתי עליות, את האחת מטפחים אתם עליונים ואת השנייה אתם בתחתית החברה. אותי הכי מפחיד שיצליחו לגרום להם להרגיש שהם התחתית. בזה צריך להילחם. רועי אמר: את החברים שלי שההורים שלהם עלו 10 שנים אחרי ההורים שלי אותם לא שולחים ואותי כן. איפה ההיגיון?

חלק ממני חושב שכדי להשיג מטרה טובה עושים טעויות. גם הקורס שרועי הופנה אליו בצבא הוא טעות. אני זוכרת שבשנת 93 עבדתי כמדריכה במדור הדרכות מפקדים במשרד הביטחון כיועצת חיצונית - בואו נכיר את המנטליות של העולים החדשים כדי שהמפקדים ידעו את מי הם הולכים לקבל. היום עושים ההפך. ניקח את החיילים ונכין אותם להתאים לצבא. שוכחים שהם גדלו פה. זה בא ממטרה טובה אבל פספסו את הערך הכי עליון של שוויון האדם. גם בצבא שכחו שהאוכלוסייה הזו כבר 30 שנה בישראל. זה הילדים שלנו שמתגייסים ולכן אין שום סיבה. אני גם לא חושבת שהמפקדים היום צריכים לעבור הדרכה כדי להבין את המנטליות האתיופית. הרי שמדובר בישראלים לכל דבר עם צבע עור אחר/שונה, טכנולוגית הצבא מתקדם מאד יפה אבל לא בצד האנושי, מבחינה גנטית הצבע שלנו הולך להישאר עוד שנים רבות ואני מקווה שהצבע לא ימשיך להטעות את צה"ל

 

האם העדינות של העדה האתיופית מפריעה לשנות את המציאות בישראל? להשיג את השינוי ביחס של הממסד?

אני חושבת שהחינוך והערכים שאיתם גדלנו בילדות הם אלו הדברים שגורמים לנו להיות עדינים. וזה ימשיך כי זה החינוך. אני לא חושבת שהגישה שלנו להפעיל מרפקים, אבל כן יש מחאה. אם נחזור אחורה בתקופה שעלינו ב 84 הרבנות החליטה שצריך לגייר את יהודי אתיופיה. הלכנו מכרמיאל לירושלים כדי להפגין נגד זה. המחאה הצליחה. אח"כ היתה הפגנה נגד יחס המדינה לתרומות הדם. ההרגשה שהמדינה ממשיכה באותה התנהלות גורמת להרגיש שזה לא עוזר. אחרי הקיץ האחרון התגובה היתה הרבה יותר קשה, נוער שצעק אנחנו ישראלים. העלו את כל הנושאים שקיימים אבל אף אחד לא לקח אחריות. מבינים שמצד הממסד יש אפליה. אני מרגישה שעם השכנים אנחנו מתמודדים ומצליחים לשנות. אבל לא כאשר זה מול הממסד, למשל כשמנכל משרד הבריאות ממליץ לדאוג לצמצום הילודה של יוצאי אתיופיה ובעקבות פרסום התופעה היה צריך לחזור בו מהחלטתו ולתת הוראה חדשה לרופאי הנשים של כלל קופות החולים "לא לחדש מרשמים של דפו-פרוברה לנשים ממוצא אתיופי" (זה דבר מזעזע, זוהי חזרה לתורת הגזע!) אז כן, אני לא סומכת על השלטון בארץ.

אנחנו צרכים לעבוד על דעת הקהל ליצור יחסי ציבור נכונים, לצאת למעין הסברה על מה ההפגנות המרובות שהיו ושעתידים להיות (לצערי) להסביר את האפליה של הממסד כלפי העדה. מעטים יודעים (גם בתוך העדה) על שידול נשים לקחת זריקות מזיקות כמו הדפו-פרוברה בקרב הנשים, על גיוס צעירים ילידי הארץ לקורסים לעולים על אף שהם אינם עולים, על שוטרים שמתעללים בצעירים יוצאי העדה, קוראים לזה "שיטור יתר" וגם על כך שצעירים רבים (כ-40%) ממלאים את בתי הסוהר, והרשימה עוד ארוכה.

רוב הצעירים שמשתחררים מהצבא מדברים על כך שהרגישו את השוויון בצבא ועם השחרור מרגישים שהם יוצאים למסע אחר, למסע של להוכיח שאתה ישראלי, את זה אומרים אלה שהם בדור שלי ואילו הדור החדש שמתגייס כיום מזכירים לו מיד עם הגיוס שהם שונים, אני מקווה שהרוב ירגישו מספיק ישראלים כמו שבני מרגיש ולכן היה לו את האומץ לחשוף את עצמו ובכך להשיג את מבוקשו גם אם טרם נסגרו אותם קורסים ייעודיים.

הזכרתי את נושא השפעת דעת הקהל ואני יכולה לומר שההשפעה זו היא אחת מהחשובות שנחשפתי אליה, הפוסט של רועי זכה לעשרות אלפי שיתופים וזה מתוך הבנה של האוכלוסייה הישראלית הבוגרת שהצבא והממסד מתייחס אחרת כשמדובר ביוצאי אתיופיה. בעצם הייתה כאן קריאה להפסיק לפלג אותנו.

אבל למרות כל מה שאני אומרת אני כן מרגישה יותר ישראלית מאשר אתיופית. אני גם יותר שנים כאן מאשר שם. יש אתגרים. נתמודד. זו קהילה מאד חזקה. אם שרדה 2500 שנה של גלות בתנאים לא תנאים בתוך מדינה נוצרית אדוקה אני לא רואה שום סיבה שהילדים שלנו לא יתגברו על המכשולים. זה משהו בדם.

יש לנו עם נפלא, מדינה יקרה וכמו כל משפחה טובה אנחנו רבים, מסתכסכים ובעתות משבר ושמחה אנחנו תמיד יחד!


יעל מקונן דגו


יעל מקונן דגו
תיוג
ישובים
חגית לביא حاجيت لافي:

תושבת 'חרשים'. פעילה ב'נשים עושות שלום',  כותבת ועורכת ב'דוגרינט'. ואם נשאר לה זמן כותבת גם סיפורים..
לבלוג של חגית לביא


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required