תרגום לערבית الترجمة للعربية

אתה לא יכול לשחק במשחק כדורגל ולבעוט ביד

انت لا تستطيع ان تلعب كرة قدم وتضرب بيدك

נושא

ראיון עם אחמד סוועד, איש חינוך ופעיל חברתי מעכו, מנהל מתנ"ס בעבר ועובד בעמותת מעונות יום בהווה, שמדבר על המצב בין יהודים ערבים בעכו ובכלל.

הראיון נערך במסגרת "מה נשמע בגליל?" - פרוייקט ראיונות שטח. דצמבר 2015 - פברואר 2016 

לרשימת כל הראיונות

 

ספר על עצמך

נולדתי בעכו. השורשים שלי מהכפר הבדואי 'אל חמירה' מדרום לשפרעם. משפחתו של אבי הגיעה לכפר בתחילת המאה הקודמת מ'בסאתין אל רמל' (איזור של בדואים ופלאחים במישור החוף מדרום לנחל נעמן שהתקיים עד 48). אבי נולד בכפר אושה ב1928.

אמא נולדה באיזור 'בסאתין אל רמל' וגדלה שם עד 48'. מר אחמד סאלח עלי סיפר לי כי לפני פרוץ מלחמת 1948 הגיע לכפר בחור מעין המפרץ בשם "גזאל"  שהיה בידידות עם אנשי הכפר וסיפר להם שהמצב באיזור הולך להחמיר, והפציר בהם שלא יינטשו את הכפר. "כשיגיעו הכוחות הישראלים", כך יעץ להם, "תתלו סדין לבן לאות שאינכם מעורבים באירועי איבה, ואז לא יפגעו בכם".

מצד שני, מנהיגי העיר עכו והאיזור הגיעו לכפר ומסרו שהמנהיגות הערבית הארצית לוחצת על המנהיגות המקומית שידאגו שערביי האיזור יתפנו לכמה ימים לעכו, כיוון שתהיה מלחמה ובה ינצחו הערבים, ואז יוכלו לשוב לכפר.

בסופו של דבר השמועות על המעשים של הארגונים הציוניים בחיפה והאירועים הקשים בארץ (הבולט בהם – בדיר יאסין), הפחידו את האנשים והותירו אותם בחרדות, ולכן ברחו לעכו.

המשפחה של אמא ברחה לכפר מנשיה ממזרח לעכו (כפר שנעקר אף הוא ב48'). כאשר שמעה המשפחה שעכו נפלה לידי היהודים – הם ברחו לירכא, שם עשו הדרוזים מאמצים עילאיים לעזור לפליטים שהגיעו מהסביבה כולה. הפליטים גדשו את כל הכפר, ומטעי הזיתים הוצפו במשפחות פליטים שאנשי ירכא ניסו לסייע להם בקיום היום-יומי. בסופו של דבר לא עמדו הירכאווים בעומס של נחשול הפליטים. אחד הקשישים מירכא ניגש לסבא שלי ואמר לו "אבו דיב, אל תברח, אנחנו נדאג לך." ואכן המשפחה התמקמה בירכא וחיה שם עד אמצע שנות השישים בבית שארגנו להם בכפר. נדיבות זו, והחיים בירכא השפיעו רבות על בני המשפחה, עד כד כך ששני אחים של אמא התגייסו לצה"ל.

אמא "התחתנה לאל חמירה" ב-1950, אך עקב ויכוחים עם מוכתר הכפר עברו ההורים בשנת 51' לעכו העתיקה ושם גידלו את המשפחה (11 אחים) בתנאים לא קלים.

הקשר הרגשי המשפחתי לאל חמירה לא פסק, ובשנות ה-90' עשתה המשפחה ניסיון לשוב לכפר, ניסיון שלא צלח כי חלק מאנשי הישוב ראו בנו איום מנהיגות. כשהיינו בחתונה בשנת 2003 בחמירה הפציר בנו אבא שכשימות נקבור אותו בכפר, ואמר שאפילו בעוד מאה שנה כשישאלו אותנו מהיכן אנחנו – שנגיד שאנחנו מאל חמירה.

אין ספק שאירועי 48' הם פרק משמעותי ביותר בחיי המשפחה שלנו, כמו בחיי כל הפלסטינים שהתגוררו כאן. משפחתה של אימי פוזרה כתוצאה מאירועים אלו בכל העולם, וכשניסיתי לאתרם בשנות ה-2000 באמצעות האינטרנט וליצור עימם קשר גיליתי בני משפחה בקנדה, גרמניה, ארה"ב, הנסיכויות, וגם בסוריה ולבנון (שם הם חיים כפליטים)

כשיצרתי קשר עם בני המשפחה והצעתי להם לבוא ולבקר בארץ, הם השיבו בשלילה מוחלטת. לא הבינו איך אפשר לחיות עם היהודים בישראל, ולא היו מעוניינים לשנות את התמונה שיש להם בראש מהמולדת פלסטין.

אירועי 48' הם אסון לעם שאולץ לעזוב את מולדתו. אף אדם לא רוצה להיעקר מביתו בנסיבות טראומטיות שכאלו, ולא משנה לצורך העניין מי האשם במצב.

אני, אישית, אף פעם לא הרגשתי זר בארץ, ועם כל הקשיים שחוויתי, אף פעם לא הרגשתי שזו אינה מולדתי, וכך חינכתי את ילדי, זו ארצי מולדתי ולעולם לא אהגר מארצי מולדתי.

והמראיין מוסיף: ברוב הסיפורים של פלסטינים תופסים אירועי 48' תפקיד משמעותי. יש הבוחרים להדגיש את חוסר הצדק והעוול, הכיבוש, היחס המשפיל והמפלה מצד המדינה. אחמד בוחר לתאר את המצב על המורכבות והמגוון האנושי שבו, לא להיות מריר ולהדגיש נקודת מבט קונסטרוקטיבית השואפת להתקדם למצב טוב יותר תוך לקיחת אחריות אישית ונקיטת יוזמה, אף שהוא בן לאוכלוסיית מיעוט.

ספר לי על עכו

עד 48' עכו הייתה עיר מחוז בצפון הארץ. האוכלוסייה שלה הייתה אוכלוסיה חזקה ומבוססת. העיר הייתה עיר ערבית המורכבת מהעיר העתיקה שבתוך החומה והעיר המנדטורית שמחוץ לחומות מצפון עד לאזור העירייה כיום.

ב48' "עזבו" / "גורשו" כ-90% מתושבי העיר ובעיקר המבוססים ובעלי היכולת, רובם ללבנון   וחלק קטן לסוריה, שם הם מהווים את האליטה בקרב הפליטים (אחמד שוקיירי, מייסד אש"פ הוא עכאווי).

ליוצאי עכו יש רגש מיוחד לעיר, גם אחרי שנים רבות שלא היו בה. לפני שנה הייתי בגרמניה ופגשתי פלסטיני מעכו שגר שם. ניסינו לדבר על "עכו וזה ...". תוך כדי השיחה הוצאתי תמונה של עכו. (לכל מקום אליו אני נוסע אני לוקח איתי התמונה כזה ומחלק כמזכרת). כשראה את התמונה – בכה מרוב התרגשות.

אחרי המלחמה יושבה עכו בפליטים יהודיים שהגיעו מאירופה ובפליטים פלסטינים. מערכת היחסים ביניהם הייתה טובה מאוד, על בסיס היותם פליטים מוכי גורל.

משך הזמן עזבו היהודים, וגם חלק מהערבים שרצו לשפר את איכות חייהם.. בעכו נבנו שכונות חדשות והיא התפשטה לצפון ולמזרח. כיום זוהי עיר מעורבת, המונה 54 אלף תושבים, מתוכם כ- 30% ערבים, כאשר המוסדות העירוניים מנוהלים על ידי היהודים.

התושבים הערבים בעכו

האוכלוסייה הערבית חיה בעיר העתיקה (בה כל התושבים הם ערבים) ובעיר המנדטורית. בפועל, מדובר על שתי אוכלוסיות – היהודית והערבית, שחיות בנפרד. למרות שהיחסים בין האוכלוסיות סבירים, חווה האוכלוסייה הערבית (שאיננה אוכלוסיה חזקה במיוחד מבחינה סוציו אקונומית), היענות פחותה לצרכיה מצד השלטונות. אכן, בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי במצבה של העיר, שיפור ממנו נהנים גם תושביה הערביים, אך במוסדות העיריה ההתייחסות הספציפית לצרכי התושבים הערביים אינה במוקד תשומת הלב - בעירייה אין שילוט בערבית, שמות הרחובות אינם מייצגים את המורשת הערבית, הפקידים בעירייה  אינם חופפים שיעורם האוכלוסייה הערבית, אין תמיכה בפעילויות יהודיות-ערביות משותפות ולא תמיכה בחיזוק המורשת הערבית.

כדוגמא מביא אחמד את היעדרם של מעונות יום לתושבי עכו הערבים. מאז קום המדינה לא נבנה מעון יום אחד לאוכלוסייה הערבית בעכו, מצב שאינו מאפשר לאמהות הצעירות לצאת לעבודה. לעניין זה השלכות מרחיקות לכת על חינוכם של הילדים ועל סיכוייהם להתקדם ולהשתלב בחברה כשיגדלו. זו הסיבה לכך שאחמד היה שותף ליסודה של עמותה המפעילה כיום מעונות יום לכשמונים ילדים ערבים בעכו. ובעמותה זו הוא פעיל גם היום.

הטענה המרכזית של אחמד, היא כי אין משתפים את האוכלוסייה הערבית בקביעת גורלה, והחלטות נלקחות על ידי השלטונות מעל לראשם של התושבים, דבר הגורם לכך שלא תמיד ההחלטות אכן תואמות את צרכי התושבים ולכך שלא נוצרים יחסי אמון הדדיים.

"התלם העקום מהשור הגדול" (*)

זהו ביטוי שמשמעותו היא שאם המנהיגות שקובעת את העניינים לא חורשת תלם ישר, אז כל העדר הולך בעקבותיה באופן עקום. זוהי קריאה למנהיגות "לחרוש באופן ישר והגון" ואז גם כל העדר יתנהג באופן ישר וראוי. העיריה יכולה לעשות רבות בנושא הערבי, אך איננה מקדישה לכך את המשאבים הנחוצים.

ייאוש?

לא. אנשים לא צריכים לבכות ולהתייאש. כל אחד צריך למצוא את הפתרון האישי עבורו, ולהתמודד באופן עצמאי. מי שמסתכל קדימה ועושה מאמצים – בסופו של דבר מגיע ומצליח. נכון שלא קל ונקודת ההתחלה של רוב הצעירים בעכו היא נמוכה, אבל מערכת החינוך השתפרה. יש כיום אפשרות למלגות, כך שהמצב הכלכלי איננו מחסום מוחלט כבעבר.

המפתח לכל הבעיות מצוי בעניין הפרנסה. אם לכל האנשים יש עבודה – יהיה בסדר. אדם עסוק יגדל משפחה טובה, ולכן על השלטון להשקיע משאבים ופעילות בחיזוק החינוך, ההשכלה והתעסוקה.

כיום, הצעירים המוכשרים ובעלי היכולת שואפים להצליח ולהשתלב בחברה הישראלית. לעשות בגרות, ללמוד בטכניון ולהשתלב בהי-טק (חמישה מבני עכו עובדים כיום כמהנדסים באינטל).

אחמד מביא דוגמא מהחיים שלו: ההתחלה הייתה במצב לא קל – משפחה שהגיעה לעכו העתיקה בשנת 51', וגידלה 11 ילדים בבית של 50 מטר מרובע. ההורים לא ידעו לקרוא ולכתוב, ובכל זאת במאמץ והתמדה סיים תיכון (טרה סנטה בעיר העתיקה), רכש השכלה גבוהה (תואר שני במשאבי אנוש), השתלב בתפקידים בכירים (מנהל מתנ"ס) ועוסק כיום ביוזמות חברתיות לטובת הקהילה שלו.

מה קורה בשנים האחרונות?

בשנים האחרונות חל שיפור הן במצב החינוך והן במצב התיירות בעכו. בחגים של הערבים מגיעים תיירים רבים לטייל ולבלות בעיר.

אבל בעת האחרונה, בעקבות "אינתיפאדת היחידים" יש צניחה של 90% בעסקים ואין גורם ממסדי מסייע.

לגופים הערביים אין כיום מספיק משאבים לטיפוח קהילתי ולשימור וחיזוק המורשת הייחודית. התנועה האסלאמית פועלת בעכו רק בתחום הדתי והחברתי של  סיוע לנזקקים ו"גמילות חסדים".

ענין נוסף הוא שעם השיפור הלא שוויוני במצב הכלכלי ישנה כניסה לעכו של "משפרי דיור" מהסביבה (יהודים וערבים) ועזיבה לשכונות המזרח (בעיקר של יהודים) משכונות משותפות לשכונות חדשות. כתוצאה עלו מחירי הדיור בעכו, ולצעירים העכואים נעשה קשה יותר לרכוש או לשכור בתים בעכו, וחלקם נאלצים להגר לכפרי הסביבה.

יחסי יהודים – ערבים

כאמור, מדובר בשתי קהילות החיות בנפרד זו לצד זו, למרות שעדיין קיימים מקומות (בעיקר בעיר המנדטורית) בהם גרים יהודים וערבים במגורים מעורבים.

אנחנו בעכו, לא עשינו מספיק כדי לחזק ולקיים את היחסים בין יהודים לערבים. כיום, יש קבוצת "קשת", קבוצה של פעילי תרבות יהודים וערבים בהובלתם של ח"כ זוהיר בהלול ויוסי פיטוסי, הפועלת מזה ארבע שנים לקידום פעילויות משותפות: מארחים אנשים, מופיעים בפני תלמידים בכל הארץ כדוגמא לפעילות משותפת. גם כאן הממסד "יושב על הגדר" ולא תומך בקבוצות אלו. גם מועדון רוטרי בעיר, מקיים פעילות משותפת.

מה צריכים הערבים לעשות?

המנהיגות של האוכלוסייה הערבית צריכה להתנהג אחרת, על הנהגת הציבור הערבי בארץ להיכנס למשחק ולפעול לפי הכללים –"אתה לא יכול לשחק כדורגל ולבעוט ביד".

לאורך כל תקופת המדינה, לא היו כמעט מנהיגים שידעו לשחק את המשחק. על חברי הכנסת הערביים לתמוך בהחלטות ממשלה לא פוליטיות כשאין להם התנגדות עקרונית להן, ובתמורה לקבל הטבות למגזר הערבי – מבנה ציבור, כבישים, אולמות ספורט ותרבות, קידום פעילויות תרבות וכדומה. לדוגמא, חבר הכנסת דראושה שתמך בהסכם אוסלו ובעקבות כך דאג להשוואת קצבאות הילדים לילדים הערבים.

המשמעות עבורי של לשחק את המשחק לפי הכללים היא כי המאבק שלי כערבי איננו נגד המדינה, אלא נגד החלטות ממשלה והכנסת שמפלות אותי כאזרח, בכלים הלגיטימיים. הבעיה שלי היא עם התנהגות הממסד המדינתי כלפי האוכלוסייה הערבית, ואת זה הייתי רוצה לשנות באמצעים העומדים לרשותי. אני איאבק במדינת ישראל להשגת זכויות אזרחיות בתוך המדינה. לערבים אזרחי ישראל אין בעיה עם היהודים אלא עם הממשלה הפועלת באופן לא שוויוני כלפינו, ואני אמשיך לעשות ולהיאבק על מנת לשפר את המצב מתוך אמונה אופטימית שניתן לשפר את המצב.

*השור הגדול (מהפתגם) זה כל ממשלות ישראל שלא מצאו את הדרך לשלב את האוכלוסייה הערבית ולהתייחס לאוכלוסיה הערבית בכבוד ובשיווין,

ולנו כאזרחים ערבים שלא הצלחנו לגדל ולטפח מנהיגות אחראית ובעלת יכולת להביא את האוכלוסייה הערבית למקום יותר טוב מהמצב הקשה שלה היום.

 

 

 

 


אחמד סוועד

مقابلة مع احمد سواعد، مربي وناشط اجتماعي في عكا، اشغل سابقا منصب مدير المركز الجماهيري ويدير اليوم مشروع نويديات يومية. يتحدث عن الوضع بين العرب واليهود وبشكل عام.


אחמד סוועד
תיוג
ישובים
דוידי סגל دفيدي سيجال:

גר בתובל נשוי ואב ל-3, רץ ניווט ומרצה באוניברסיטה


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required