תרגום לעברית الترجمة للعبرية

כאשר ילדינו נותנים לנו תקווה לשלום

عندما يعطينا اولادنا أملا بالسلام

נושא

עבורי, יום הזכרון ויום העצמאות מלאים ברגשות מעורבים. מכיון שגדלתי בפרברי ניו-יורק, בסביבה יהודית דתית, חשתי ניכור מן התרבות הנורמטיבית האמריקאית והזדהיתי כיהודיה דתית ציונית. עברתי לישראל לפני 18 שנים מתוך תחושת קשר ומחויבות חזקה לנראטיב היהודי ומתוך שאיפה לחיות את הנראטיב באופן שחשתי שיהיה המלא והאמיתי ביותר, שיאחד את הארץ, האמונה והלאומיות. לא הייתי עיוורת למציאות הפוליטית בישראל, אבל לשמוע על הסכסוך מרחוק ולחיות בתוכו, הינם שני ניסיונות חיים שונים. ככל שחייתי יותר זמן בישראל ופגשתי ערבים החיים כאן אף הם, נחשפתי לנראטיב שונה, שאינו פחות אמיתי מאשר הסיפור שלנו. ובעוד שלחיות את הסיפור שלי לא מחייב שלילה של הסיפור שלהם, שמיעת הסיפור שלהם שינתה את הפרספקטיבה שלי ושינתה את השקפתי באשר לשאלה כיצד צריך הסיפור של החברה היהודית להתפתח.

וכך, השנה, כמו גם בשנים שעברו, התלבטתי כיצד לעבור את שני הימים ספוגי הרגש הללו. בישראל, יום העצמאות עוקב אחרי יום הזכרון, כך שהאוכלוסיה היהודית עוברת באופן מיידי ורציף מאבל לציון חגיגי. המסר הרעיוני הוא שמותם של הנופלים לא לשווא היה, ושקרבנם איפשר את הקמתה של המדינה היהודית ואת החיים הבטוחים בה.

כאשר עברתי לראשונה לישראל, כמו מרבית האזרחים היהודים, חשתי את משמעותם של שני הימים הללו באופן עוצמתי. התאבלתי על אלה שנפלו כדי לתת לי חיים בארץ, מתוך ידיעה שילדינו עלולים, חו"ח, להיות יום אחד ברשימת הנופלים. וחגגתי בגאווה את קיומה של מדינה יהודית משגשגת, אשר קמה מאפר השואה, והינה בעלת תרבות עשירה ובעלת אמונה חזקה בערכה של המדינה וביטחון צדקת דרכה . שירת התקווה, ההמנון הישראלי, במקום ההמנון האמריקאי, השרו תחושה חזקה של שיבה הביתה.

אולם משפתחתי את עצמי לשמוע את הנראטיב האחר, נבצר ממני להתערות בשלמות ברגשות הלאומיים המתעוררים בשני הימים הללו. נכון, אני יהודיה, ואני יודעת שזה סיפורו של עמי, אך אינני יכולה להשתתף בלב שלם בטקסים שמכירים רק בכאבו של עמי - מכיוון שכאשר אנחנו מכירים רק בכאב של עצמנו אנו שוללים ומתכחשים לכאבו של האחר המעורב בקונפליקט. האוכלוסייה הערבית אשר חייתה באזור הנקרא עתה ישראל סבלה אבדות קשות ביותר ב 1948. מאות כפרים ערבים נמחקו. משפחות נקרעו, אנשים הלכו לגלות וחיים רבים אבדו. ממש באותו היום בו האוכלוסייה היהודית חוגגת את יום העצמאות, מציין חלק נכבד מן האוכלוסייה הישראלית-ערבית את יום הנכבה – האסון – כיום זכרון, בטקסים ומחאה בכל הארץ. התאריך הרשמי של יום הנכבה הוא הכרזת העצמאות ב- 15 במאי, אך בגלל שבישראל מציינים אותו לפי הלוח העברי, גם באוכלוסייה הערבית בוחרים לפעמים לציין את יום הנכבה בצמוד ליום העצמאות, כדי להשמיע את הנרטיב הפסלטיני.

כיצד אוכל לחגוג את יום העצמאות בשעה שמה שאני באמת רוצה לעשות הוא לבכות ולחגוג בעת ובעונה אחת?

אבל השנה הזו יכולתי לראות שביב של תקווה במערכת הסבוכה הזו, שלכאורה אינה ניתנת לפתרון. החזון הוא ששני הנראטיבים יוכלו להתקיים זה בצד זה ולחבור ליצירת נראטיב משותף של תקווה ושלום. בני בן השש התחיל השנה ללכת לכיתה א' בבית ספר "יד ביד", בית ספר משותף יהודי-ערבי "גליל", ואני החלטתי לבקר בבית הספר בטקס יום הזכרון ויום העצמאות, על מנת לראות כיצד הם עוסקים בסוגיה הסבוכה הזו. הדבר הביא אותי לכלל דמעות.

הטקס נקרא "מכאב לתקווה". הוא החל בצפירת יום הזכרון, עם שני טקסים מקבילים. בשעה שהילדים היהודים בבית הספר נכחו בטקס יום הזכרון בעברית, והתמקדו בחיילים שנפלו ובקרבנות הטרור, הילדים הערבים נכחו בטקס בשפה הערבית, שהתמקד בכפרים שנחרבו והקרבנות הערבים. אחר כך התאחד כל בית הספר לטקס משותף שנערך בשתי השפות, ואשר הדגיש את האפשרות לקיום משותף בשלום. האפשרות הזו הינה מציאות יומיומית לילדים ולסגל בית הספר. הדרך בה נערך הטקס הציגה כבוד הדדי לשני הסיפורים ובה בשעה הראתה שסיפור עתידי משותף אינו חלום בלתי אפשרי.

כמובן, שעצם המוכנות להיות חלק מיצירת סיפור משותף כזה מצביעה על כך שכל אחת משתי האוכלוסיות מוכנה ליצור מקום לסיפורה של האוכלוסיה השניה - הן לכאבה והן לחלומותיה. המשמעות היא ההכרה בכך שאין הסיפור האחד גובר על הסיפור השני. היא גם מצביעה על כך שניתן להחליף את החלום של ניצחון של צד אחד על משנהו בחלום של שלום אמת. כמו בכל נישואין מוצלחים, חיים משותפים בשלום אינם מבוססים על צדק או על ניצחון אלא על לימוד לתת ולקבל בכדי לבנות במשותף יצירה שבאמצעותה יחוו שני הצדדים ריפוי פנימי וריפוי של סביבתם ועולמם.

במילותיו של אחד הילדים בטקס בבית הספר:
יש לי הרבה חברים בביה"ס גליל, בנות ובנים, יהודים וערבים.

אם אנחנו הילדים יכולים להסתדר האחד עם השני למרות שאחד הוא ערבי ואחת היא יהודיה, למרות שאחת היא מוסלמית, אחת היא נוצריה, ואחד הוא יהודי,

התקווה שלנו היא שאתם המבוגרים תלמדו מאתנו לכבד האחד את השניה, ולהסתדר ביחד, בנות ובנים, יהודים וערבים, בדיוק כמו שאנחנו עושים זאת כל יום בבית הספר שלנו.

 

תרגום: יעל זילברמן

למאמר המקורי באנגלית - נכתב עבור קהל שאינו גר בארץ.

הרבה חביבה נר דוד מנהלת את "מקווה שמעיה": מקווה טקסי וחינוכי. לאחרונה נתפרסם ספרה "קולה של חנה - המאבק של רבה במגדר, מחויבות, וטקסי נשים באפיה, רחצה וטהרה. דפוס בן יהודה 2014. חביבה נר דוד מתגוררת בקיבוץ חנתון עם בעלה ושבעה ילדיה. ספרה הראשון, “חיים על הקצה" או חיים בשולים" - המסע הפמיניסטי להכרה רבנית מסורתית JFL press, 2000  היה מועמד לפרס הספר היהודי הלאומי בקטגוריה של ספרי עיון. כרגע עובדת על רומן .

כדי להזמין את הספר "קולה של חנה"

שלט בבית הספר "גליל"

שלט בבית הספר "גליל"
תיוג
חביבה נר-דוד حفيفا نر دافيد:

חביבה נר-דוד היא היא רבה וסופרת. היא המנהלת של "שמיא: מקווה ריטאלי, חינוכי, ורוחני בגליל" ו"רעות: המרכז לנישואין יהודיים מודרניים" וכתבה מאמרים רבים ושני ספרים (באנגלית) על חייה כאישה פמניסטית דתית.
מלמדת נושאים שקשורים למקווה, נישואין, טקסים יהודיים, ולנשים ביהדות, ומעבירה ומארגנת סמינרים לזוגות להתכונן לחתונה ולנישואין.
חברת קיבוץ חנתון שבגליל התחתון, על יד כפר מנדא. נשואה ואם ל-7 ילדים.


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required