תרגום לערבית الترجمة للعربية

טיולי למגזימי לכת – מעפולה עלית לנווה אור

رحلة للمبالغين في المشي - من العفولة حتى نفيه اور

נושא

את הטיול הזה עשיתי במהלך חודש פברואר והיה ראוי יותר לפרסם אודותיו סמוך למועד עריכת הטיול, על מנת שקוראים אשר מעוניינים להתחקות במסלולו יוכלו לעשות זאת באותו נוף ירוק עז שליווה אותי במהלכו. אולם, התלבטתי ארוכות איך לכתוב עליו ויותר מזה, איך לספר על ההשלכות שלו בימים שלאחריו. דבר שגרם לעיכוב בכתיבה.

האינטרנט, למרות החושפניות שבו, עדיין נותן לנו מידה מסוימת של ריחוק ואנונימיות שנחוצים על מנת לחשוף מחשבות וחוויות אישיות יותר.

נחל תבור נמצא כל כך קרוב לבית, אך עם זאת העונה המומלצת לטייל בו היא קצרה יחסית ונטולת חגים או חופשות יעודיות. לכן ההחלטה לצאת סוף סוף לטיול נלקחה פחות או יותר מהרגע להרגע. ומה יותר טוב מאשר לצאת לטיול מפתח הבית, עפולה עלית. הרי לא בשביל זה עברתי מהגוש הסואן במרכז לפני כמה שנים?

הערה חשובה לפני שנתחיל: הטיול המתוכנן, יעבור בארבעה אזורים גיאוגרפיים שונים באופיים ובנופם- גבעת המורה, רמות יששכר, נחל תבור ועמק הירדן. מי שמעוניין לטייל את המסלול במלואו, צריך לקחת בחשבון את המרחק הגדול -  30 ק"מ לערך, ואת הזמן שדרוש על מנת לעשות זאת ביום אחד. לי הדבר לקח 9 שעות בהליכה לא מהירה אך בקצב אחיד ועם הפסקות קצרות יחסית. כפיצוי, למעט ההתחלה אין כמעט עליות ורובו מתבצע במישור או במורד. כמובן שאפשר לחלק את המסלול ליומיים של הליכה, או לטיילו בחלקים עצמאיים לפי האזורים.

ניצלתי יום חורף נוסף עם סיכוי קלוש לטפטופים בודדים. מעפולה עלית יצאתי ב8 בבוקר לאורך כביש 65 לכיוון מזרח. כעבור כ300 מטרים, בערך מול חנות 'ביתילי'  מעבר לגדר ההפרדה יוצא שביל שמתחיל לטפס לכיוון דרום על השיפולים הצפוניים של גבעת המורה.  לאורך כמה מאות מטרים עולים בגובה כ120 מ'. עלייה די תלולה וממש לא פשוטה, הנחמה היא שזו התחלה קשה, אך לא תהיה עוד ולו עליה אחת בטיול הארוך שתשתווה לאותה עלייה מתישה ומעוררת. לאחר מספר פיצולים ועיקולים, כאשר מגיעים לנקודה בה השדות פוגשים את קו היער, ממשיכים עם השביל לכיוון מזרח מעל לכפר נין.



כאשר מגיעים למפגש עם הכביש המשובש שעולה מנין לדחי, עולים עם הכביש כ100 מ' ואז פונים שוב שמאלה\מזרחה להמשך הליכה בקו גובה אחיד. במהלך ההליכה חשבתי על מקור השם של גבעת המורה, שהיא בעצם רכס עם שלוש פסגות בגובה 500, 513 ו517 מ'.  נראה לי די גבוה בשביל "גבעה”, בעוד "הרים" כמו גלבוע, כרמל ועוד רבים וטובים באותו הגובה, אף אחד לא מעז לכנות בשם גבעות... סתם תהייה לגבי מה זה הר ומה זו גבעה, ועל סמך מה ניתנים שמות. ואולי עדיף להשאיר את השם כך, לעפולה יש "גבעה", בעוד לחיפה יש "הר”.

בכל מקרה הגבעה הייתה ירוקה מתמיד ומלאה בפריחה מרהיבה של רקפות.



כאשר ממשיכים, שיפולי הגבעה המזרחיים יותר משנים את אופיים ונעשים טרשיים יותר, וגם הצמחיה משתנה.



מעט לפני שהשביל פונה לצד המזרחי של הגבעה, חוצה אותו באלכסון מצפון לדרום שביל אדום. למי שיש זמן, השביל מוליך לחורבת סהר. זוהי חורבה עם מספר מערות חצובות בסלעי ההר. מחזה מאוד מעניין. כאשר טיילתי שם לפני מספר חודשים, הקירבה הרבה של החורבות למחנה הטרידה את מנוחת החיילים במגדל השמירה, שהזמינו אלי סיור. אשר לו הייתי צריך להסביר את סיבת שהותי במקום ארכיאולוגי על שביל מסומן מחוץ לגדר המחנה. מטרד, אבל שווה את הביקור במקום. (התמונות הבאות לקוחות מהטיול ההוא)



השביל מתעקל על פני הגבעה, ונוף העמק נפרש ממזרח.



בשלב זה, הרקפות מתחילות להשתלב עם הכלניות שאט אט מחליפות אותן לחלוטין בנוף.



השביל ממשיך דרומה, מתעקל מערבה ונפגש בצומת עם שביל שמתחיל לרדת בוואדי הרחב מזרחה לכיוון נעורה. העננות של הבוקר התחילה להתפזר והשמש הנעימה הבליטה את הנוף הירוק המשכר והמשקר של החורף הישראלי.

שני נפלים של פצצות 105 מ"מ מהמחנה הקרוב הזכור לטובה, הגיעו בצורה כלשהי למקום ועזרו לעיצוב הנוף המקורי.



עברתי את השער שהפריד בין איזור הרעיה לשולי הכפר נעורה. מסלעה יפה בפאתי נעורה הייתה פיתוי טוב למנוחה קלה של חטיף ותפוח לאחר כשעתיים של הליכה.



נכנסתי לכפר המנומנם, חציתי אותו דרך הרחובות המרכזיים עד הבתים הבודדים אשר בנויים בצד המזרחי של הכפר, בין שתי הכניסות- הצפונית והדרומית, דרך שדה כלניות יפיפה, לפני חציית הכביש שמוביל מטמרה לעין חרוד.

שדה הכלניות ומבט אחורה לעבר נעורה וגבעת המורה.



חציית הכביש היא גם המעבר לאזור השני של המסע – רמות יששכר.

הלכתי בשדה הירוק מזרחה בנוף הרגוע, חציתי את נחל שזיפים שיורד מטמרה עד מפגש עם שביל שמגיע מדרום ומטפס קלות לכיוון השיפולים המזרחיים של הגבעה שעוטפת את טמרה. בתמונה- הנחל עובר בעצים במרכז והגבעה המדוברת נמצאת בצד שמאל.



במפגש עם טחנת השאיבה, פניתי ימינה (מזרחה) ומיד לאחר מכן שמאלה (צפונה) לעבר השיפולים המערביים של גבעת גזית. עיקוף של הגבעה מצפון עם מבט חטוף לעבר הר תבור מזווית יפה, הביאה אותי מעל גזית לעוד עצירה על רקע הנוף היפה.



ירדתי מהגבעה לשביל השחור הרחב שממנו מתפצל השביל הכחול שיורד בואדי תלול יחסית לעבר נחל תבור. משאית (?) שהדרדרה לואדי העמוק ממעלה הגבעה מעידה על הסכנה שעומדת בפתח.

 

מעבר לאזור השלישי – נחל תבור.

הגעתי לנחל תבור שהוא גם המפגש עם השביל האדום שיורד בדרך אחרת מהקיבוץ ושאיתו אמשיך לאורך הנחל. המפגש עם הנחל הוא עוד סיבה טובה למנוחה קלה על שולחן הפיקניק שבמקום. רכב הגיע ועצר לידי, מהרכב יצאו שני גברים, אחד מהם שאל אותי "איך שם? יפה?”, בזמן שהוא מצביע על השביל שמוביל בכיוון ההפוך למסלולי. “לא יודע, הגעתי מלמעלה", “אה, רק עכשיו הגעת?”, “כן, אני הולך כבר 5 שעות ורק עכשיו הגעתי". אני מנווט לי בשבילי החיים כבר כמה וכמה שנים, אז כן... רק עכשיו הגעתי... לאנשהו.

השביל ממשיך, אבל הנחל משום מה מחליט די מהר לעצור ולנטוש אותי במסלולי, חבל. נהימות קצביות הפרו את השלווה, כאשר לפתע שור לבן ועצום הופיע מעבר לשביל שבו הלכתי, עליתי מעט לצד השני בתקווה שהאדון יחוס עלי. התוכנית הצליחה, השור הזועם המשיך לעבר הפרות שרעו בשלווה.



 

בהמשך הנחל ראיתי צמח עם עלים שהזכירו לי עלי מנגולד. טעמתי עלה, וואוו!!! העלה הכי עסיסי, מתוק ובשרני שאכלתי מעודי. לעסתי בחיוך עוד עלה. הדרך עוד ארוכה ואין לי זמן לבלות את כל אחר הצהריים בליחוך עלים כמו איזה שפן, קטפתי עוד 5 עלים והמשכתי.

משום מה סטיתי מהשביל האדום לעבר הכחול שחולף לצד עין שחל. אחרי כמה מאות מטרים הבנתי שאני והשביל לא מסכימים על המשך הדרך ונאלצתי לחתוך בשביל לא מסומן לעבר השביל הירוק שחיבר אותי לאותו שביל אדום ואהוב. אני ממליץ פשוט להמשיך עם האדום ולהקל לעצמכם על החיים בקטע זה של הטיול.



השביל ממשיך לאורך הואדי שמתמלא מחדש במי הנחל עוד כ3.5 ק"מ עד לפתיחה היפה לעבר עמק הירדן, לצד הר כוכב הירדן.

מעבר לאזור הרביעי – עמק הירדן

 

חציתי את כביש 90 והמשכתי מזרחה לצד הנחל עד המפגש עם גשר הרכבת העותמאנית השמור.

מנוחה אחרונה על שפת הגשר והמשך בשביל הכחול דרומה לאורך מסילת הרכבת לעבר קיבוץ נווה אור.

סיום ולקח חשוב שלמדתי

סיימתי את הטיול בקפה מיוחל אצל חבר שגר במקום הכי נכון לאורך המסלול, בסופו.

תוך כדי שחרור הרגליים שסבלו מהנעליים החדשות, סיפרתי לו על חוויות הטיול המעניין. לטענתו השור שפגשתי אינו זועם כלל, אלא שכבודו בירך אותי לשלום וכי לפי נסיונו, הפרות של מאיר הר ציון (שנפטר בין מועד הטיול לכתיבה), שרועות למרגלות כוכב הירדן, הן הן הפרות שעליהן מבוסס סרטו המופלא של סקורסזה – "השור הזועם”, או שמא זו הייתה המחלה המושמצת ההיא על "הפרה המשוגעת”, כבר לא כל כך בטוח...

למחרת לפני היציאה ליום עבודה, החלטתי לאדות את עלי המנגולד שלי בשמן זית, להשלמת המנה לקחתי גם לימון. לצד הסלט שהזמנתי מהקפיטריה אכלתי את הסלט הביתי שלי, שלהפתעתי היה מר ולא הזכיר בכלום את העלים של העסיסיים מהיום הקודם. הוספתי מלח, לימון ועוד שמן זית ואיכשהו הצלחתי לסיים את המנה.

חזרתי למשמרת, כשהפה שלי החל להתייבש בצורה מוזרה. בהדרגה החלו להתייבש האף, עיניי שהפכו לאדומות וראייתי הטשטשה וגם השתן שסירב לצאת. רעידות לא רצוניות ברגליים תוך כדי הליכה, שיכנעו אותי סופית שאני לא מסוגל לתפקד והודעתי דרך חבר  למנהל. אנשים החלו להתאסף סביבי ולשאול לשלומי. בשלב זה גם איבדתי את היכולת לדבר באופן צלול ומודע, מלבד ניסיונות חוזרים ונשנים להגיד להם שהכל התחיל לאחר אכילת "העלים". בשלב זה התחלתי לחשוב שאולי זה לא מנגולד אחרי הכול.

אמבולנס שהגיע אחרי זמן שלא היה לי מאוד ברור, לקח אותי בלווית חבר מהעבודה לבית חולים העמק. הזכרונות האחרונים שלי הם של פרמאדיקים שנוכחותם הבהילה אותי, ונסיונות שלהם להשכיב אותי על האלונקה באמבולנס והתחלת לקיחת מדדי לב ודם.

הזיכרון הברור הבא הוא שאני מנסה לעשות את צרכי בתא שירותים בבית החולים, כאשר הזיכרון הבא הוא שאני רואה את הורי  לצד מיטתי.

התחלתי לנסות לדבר בצורה אובססיבית ולתאר את קורות אתמול במטרה להבין מה ומי ואיך הוביל למצב הנוכחי. הדיבור הופרע על ידי רצף מחשבה מבולבל ששט ללא שליטה בין סיפור הטיול ליום העבודה לרקפת היפה שראיתי בגבעת המורה לעלים שחשבתי שהם מנגולד.

ע ל י ם. סוף סוף הם התחילו להתייחס למילה הזו כמשהו שיכול להוביל להבנת המצב. בנסיונות שבילבלו אותי יותר, הצוות הרפואי ביקש שאזהה את אותם עלים בתמונות שלא הצלחתי לראות עקב ראייתי המטושטשת. אמרתי שאחרי שאכלתי מהעלים גם צילמתי אותם לאות תודה והערכה. אבי נסע לבית להביא את המצלמה, אז החידה נפתרה.

העלים שאכלתי הם דודא רפואי. זהו צמח שמוזכר בתנ"ך בתור הדודאים - צמח שמקושר לפריון, אך כל חלקיו מלאים באטרופין, שמלבד שימושו כנוגדן בערכת האב"כ שלנו, הוא רעל חזק במיוחד שתופעות הלוואי שלו הם כל התסמינים שקרו לי – השפעה על מערכת העצבים הפאראסימפתטית, ייבוש ריריות, הרחבת עישונים, קשיי נשימה, צימצום פעולת השרירים ואף משפיע חשמלית על פעולת הלב.

מסתבר שמרוב תמימותי, אידוי העלים ותיבולם בלימון ומלח  גרמו כנראה להתססת האטרופין והגברת ההשפעה שלו. מה שמסביר את אי קיומם של תופעות לוואי כלל בזמן האכילה בטיול. מה גם שהכמות יותר מהוכפלה.

השתחררתי באותו יום בצהריים מבית החולים, הראייה התחדדה מחדש למחרת ושבוע מנוחה הספיק לי כדי לחזור לשגרת עבודה ולימודים. בהחלט אפשר להגיד שיצאתי בזול.

 

הלקחים החשובים מהנסיון הטראומתי שעברתי  ושחשוב לי מאוד להעביר הלאה הם:

צריך לאכול אך ורק מה שמכירים בוודאות ולא מה שנראה או מזכיר דבר מסוים.

לא כל מה שטעים, והעלים האלה הם טעימים ביותר, מעיד בהכרח על תכונות נוספות טובות.

באותו הקשר, הטעם המר של העלים המאודים היה צריך להדליק אצלי נורות אזהרה של סכנה ולא להתעקש על תיבולם והמשך אכילה.

ואחרון, לא כל מה שטבעי או ירוק הוא בהכרח בריא.

התמונה של הדודא הרפואי שצילמתי, ראו הוזהרתם.

הדודא הרפואי. ראו הוזהרתם!

הדודא הרפואי. ראו הוזהרתם!
תיוג
יפתח לוין:

אורח לרגע שמחפש משמעות, בוגר לימודי סוציולוגיה במכללת עמק יזרעאל


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required