המעיין הוא רק תירוץ - טיול רגלי משרונה אל חוף הכינרת

נושא

אין מילים ותמונות שיתארו את ההרגשה  של המעבר מהשרב שבחוץ למים הקרירים שבהר. לאחר כ-20 דקות במעיין המדהים יצאתי להתייבש בחוץ. המשפחות התארגנו לתזוזה ואחת האמהות אמרה "להתראות, תודה רבה לך!”,” עם מי את מדברת?”, שאל בנה. “אני מודה למעיין היפה שאירח אותנו.”

לפני חודשיים בערך, בתקופת היום הולדת שלי, החלטתי שלמרות התקופות הקשות שבאות והולכות ללא הודעה וסימן מוקדם, אני אנסה לגרום לעצמי להיות מאושר ולהנות מהחיים בכל רגע נתון. אחד הדברים שגורמים לי אושר ורוגע הוא טיולים רגליים.

תכנון הטיול מתחיל בדרך כלל בפתיחת האתר של 'עמוד ענן' ושיטוט בלתי מוגדר באיזור הצפון. הסתכלתי על איזור יבניאל ושמתי לב למעיין בשם 'עין יבניאל', עליו שמעתי לראשונה מחבר לפני שנה. המעיין הוא רק תירוץ, הטיול יתחיל ליד שרונה ויגמר לחוף הכינרת.

ירדתי מהאוטובוס בכביש ליד שרונה. היעד הראשון היה 'עין שרונה', מעין נחמד שנשפך אל בריכה של 3X3 מ'. ביציאה לחניון חנתה משפחה, אב המשפחה לבש חולצה של 'זהו זה!', אני לא מאמין גדול באמונות תפלות, אבל אני כן נהנה מדי פעם לחפש סימנים ואישושים לתחושותיי מהסביבה. 'זהו זה!' העלה בי זכרונות ילדות מבורכים וגעגועים לשנים תמימות ורחוקות. פניתי אליו והמלצתי לו בחום לרדת למעין, הוא ואשתו הודו לי בזמן שהוציאו נקניקיות מקופסא ושמו בלחמניות לילדיהם. חזרתי למסלול, הליכה על שביל בסימון כחול לכיוון דרום על הצד המערבי של הר יבניאל. אחרי כמה מאות מטרים חלפה לידי משפחה מקפצת של צבאים, כמו מברכים אותי לשלום בתחילת הטיול, עוד סימן טוב. השביל הכחול נפגש עם האדום ומתחיל לנוע לכיוון מערב. לפתע נגלתה לעיני בקעת יבניאל והשביל המתפתל לכיוונה.

תצפית לבקעת יבניאל

לקראת סוף הירידה בחור חרדי שטף את פניו ב'עין חרצית' (צילום בסוף הכתבה),  מעיין דומה ל'עין שרונה' אבל במיקום מרהיב מעל בקעת יבניאל.

עין חרצית

התקרבתי, בירכתי אותו לשלום ושטפתי את פני במים הצוננים. בקצה הירידה לפני בית הקברות של יבניאל מתחיל שביל לא מסומן שפונה דרומה ולאחר מכן מטפס בחזרה בוואדי ירוק לכיוון מערב, במעלה השביל מתגלה המעיין הנחשק 'עין יבניאל'. בחצר לפני המעיין שהו באותה העת שתי משפחות עם ילדים בני 5 בערך.

עין יבניאל

פתח המעיין הוא מעין דלת לניקבה בהר. אין מילים ותמונות שיתארו את ההרגשה  של המעבר מהשרב שבחוץ למים הקרירים שבהר. לאחר כ-20 דקות במעיין המדהים יצאתי להתייבש בחוץ. המשפחות התארגנו לתזוזה ואחת האמהות אמרה "להתראות, תודה רבה לך!”,” עם מי את מדברת?”, שאל בנה. “אני מודה למעיין היפה שאירח אותנו.”

התחלתי את הירידה בחזרה לכיוון יבניאל, החלטתי לעקוף את השביל בחלקו התחתון עקב מעבר סמוך לבית קברות, אין הסבר הגיוני למעשה, חוץ מרצון לשמור על אווירת טיול ולהימנע מסימנים רעים. השביל מתחבר לרחוב ביבניאל שהופך לשביל לכיוון נחל יבניאל. בכניסה לנחל ממוקמת תחנת שאיבה, שדואגת לשאוב לנו את מי הנחל, ליד התחנה התגלה לעיני שדה בוץ עם ריח מצחין של ביוב, נזק כפול - “השאבת וגם זיהמת?!?” יש (אין?)  גבול לחוצפה האנושית ולתפיסת הבעלות על הטבע...

זיהום ליד תחנת שאיבה

כאן מתחיל שביל ירוק שמתפתל ליד ה"נחל" שלנו. לצדי הדרך רעו מספר עדרי פרות שהיו עסוקות ברביצת שנ"צ מתחת לעצים ושליחת מבטי עגל לכיוון הפסיכי שמטייל בשרב של אוגוסט. לאורך השביל ישנן מספר תחנות שאיבה שמאחת מהן יוצאים צינורות שממלאים גיגיות. ניצלתי את המים למילוי הבקבוקים. מצד דרום של השביל התגלתה לעיני צלע הר ירוקה, ירוק זה מים אז עליתי לחפש אחר המעין. שני דקלים עמדו שם, כאשר לאורך גזעיהם חורים עגולים.

דקלים עם חורים

כל צלע ההר מכוסה בעלים עם ריח נעים ביותר, אולי מנטה? 'עין פלורה' נשפך לבריכה  קטנה וממנה המים ממשיכים לשלוש אמבטיות שיוצרות מסלול מעניין למים לפני שהם פוגשים את האדמה. חבל שהאדם חייב להראות עקבות לנוכחותו בכל מקום. התיישבתי על שפת המעיין, כשלפתע הגיח בחור דתי שהזמין עצמו לחברתי. התחלנו לשפוך את הלב אחד לשני על טבע, רעש, חופש, עבודה, חיים, חלומות וטיולים בחו"ל. סיפרתי לו על מילוי המים מהצינור ועל איך "אנחנו" התרגלנו לחיים מלאכותיים ומנוכרים מהטבע, עד האבסורד שאפילו שתיית מים ממעיין נראית מלווה בחיידקים ומי יודע מה, ומצד שני נראה טבעי למלא את הבקבוקים מברז ששאב מים ממעיין. הוא אמר שהוא מילא מים מהמעיין בבוקר והם אחלה. שמעתי לעצתו.. המים המדהימים ביותר ששתיתי מימי, לא הצלחתי להפסיק לשתות... נפרדנו והמשכתי בדרכי.

עין פלורה

בהמשך ירדתי לשביל שחור שממשיך לאורך הנחל. מכאן כבר אין שאיבות והמקום מוכרז כשמורת טבע. השביל הולך לעיתים על שפת הנחל ולעיתים עובר בתוך הנחל עצמו לאורך כמה עשרות מטרים, מסלול מרהיב. לקראת היציאה מהשמורה חלפה על פני נמיה ונפרדה לשלום.

סוף שביל

השביל מתחבר עם שביל ישראל וממשיך צפונה לאורך נהר הירדן הומה הנופשים. לצד הירדן זורמת תעלה די מצחינה, אשר לפי הכיתוב שימשה משנות ה-60' לצורך הורדת מליחות המים מהכנרת, אולם בנוסף למלחים סחפה עימה ביוב ופסולת. ביציאה מאתר הירדנית השביל ממשיך לאורך הבריכות של כנרת. יצאתי לכיוון הכביש מול הכניסה לבית הקברות של המושבה כינרת. עוד בית קברות... אבל הפעם לא עמדתי בפיתוי ונכנסתי למקום שתמיד סיקרן אותי, עקב מיקומו והאישים שנחים בו. הקבר הראשון שהבחנתי היה של נעמי שמר, בשנים האחרונות יש לי יחס אמביוולנטי כלפיה, כשרונה נמהל בלאומניות יתר לטעמי והדבר גרם לי לריחוק מיצירתה. לצידה ישנו קבר של אדם שנפטר בתרפ"ט ועל מצבתו ציור מקורי ומעניין.

קבר עם ציור מעניין - בבית הקברות של כנרת

מאחוריהם קבורות רחל ואחותה ואלישבע. לצד קבר רחל ישנו תא עם ספרים משיריה. לצידן בקבר עצום מימדים קבור ברל כצנלסון, צמוד אליו בקבר קטן מידות באופן חריג קבורה אישתו. ניסיתי לחשוב על הסבר הגיוני להפרש במימדים... האם נגמר הכסף לאחר קבורתו ולאשתו לא נשאר ממון לקבר? האם הם תכננו את הקברים, או מישהו אחר? בכל מקרה ניסיתי להימנע מקפיצה למסקנה ראשונית שתעכיר את דמותו.

המונית לטבריה עברה ליד בית הקברות, כאשר הנהג שאל "מכירים את אהוד ברק?”, “בטח מכירים" ענינו במקהלה, “חמותו הראשונה נפטרה וקוברים אותה עכשיו פה. היא נקברת ליד אימי". “אתה חושב שהוא יבוא?” שאלתי, “בטח, היא הסבתא של הבנים שלו. הנה נאוה". “איתו אי אפשר לדעת, הוא חסר רגש" השבתי. “אחרי מה שהוא עבר, איך יהיה לו רגש...” אמר הנהג. 
כשחזרתי הביתה הדלקתי את המחשב וקראתי שגבריאל בלחסן נפטר, בן 37. סימנים אמרתי כבר...?

עין חרצית

עין חרצית
תיוג
יפתח לוין:

אורח לרגע שמחפש משמעות, בוגר לימודי סוציולוגיה במכללת עמק יזרעאל


תגובות

מחדש ומעניין, תודה רבה!

אני שמחה על הכתבה הצילומית ועל השוטטות, מאד תורם לחיבור של דוגרינט לשטח...
מקוה שזו התחלה של סדרה ארוכה.
אני מסכימה עם חנה לגבי הפגישות האקראיות, הן החלק המעניין בסיפור בעיני.
תודה, טלי - עורכת באתר דוגרינט

המצבות בכנרת

המצבות בבית העלמין של כנרת הן אוצר בלום של סיפורים מרתקים מתקופת ההתיישבות הקשה והסוערת בראשית המאה ה-20. המצבה המסתורית שצילמת היא של נתן איכר - צעיר ששלח יד בנפשו עקב התסכול והמצוקה בקבוצה הקטנה. חבריו חרתו על מצבתו ציור של יתוש עוקץ את מוחו הנסער. מוקי צור, איש דגניה, הוא חד המספרים והמומחים הגדולים לבית העלמין.

דרך אחרת

בשנים האחרונות חנויות הספרים מתמלאות בספרי מעיינות, כנ"ל צצים בזה אחר זה אתרים באינטרנט, ובכולם הסבר איך להגיע, כמה מים יש, מה כדאי לעשות וכן הלאה. תפריטי טיולים שמתאימים בדרך כלל לשבעי טיולים שרוצים להגיע עם הג'יפ עד המים.
כמה מרענן לפגוש דרך אחרת לתאר את קסם המים הקרירים במזג אוויר עתיר טמפרטורות.
יפתח, תמשיך לטייל ולספר ולהראות פינות יפות, ואני אמשיך לחלום שאני מטיילת כמוך

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required