בלוג אורח

ברוכים הבאים!
בשמחה ובכבוד אנו מארחים כאן בלוגרים ובלוגריות, המשתפים פוסט בדוגרינט.

כל הבלוגים كل المدونات

המלה האחרונה / עוזי בנזימן

זהו הפרצוף הגרוטסקי שקיבל מוסד התגובה בתקשורת הישראלית. עיתונאים מסתפקים בתגובה פורמלית ואינם דורשים מדוברים להתאמץ. פולו-אפ? בדיקת תגובות? לא אצלנו.

בראשית השבוע שודרה ב"מבט" כתבה מכעיסה על מצוקת החיילים המשרתים בדרום הארץ ומבקשים להגיע לבסיסיהם בימי ראשון בבוקר. הדיווח תיעד ותאר את המהומה בתחנת אגד בבאר-שבע, שאליה מתנקזים מדי יום ראשון המוני חיילים המנסים לתפוס מקום באוטובוסים היוצאים למרחבי הערבה והנגב. המשימה קשה: אין די אוטובוסים, והחיילים והחיילות נדחפים בתורים, צועקים זה על זה ועוברים לא פעם גם לחילופי מהלומות. הכל – כדי להגיע בזמן למחנה, אחרת ייענשו.

בסוף הכתבה הובאה תגובת אגד, וזו לשונה: "מדובר בהתנהגות בריונית של קומץ חיילים החוזרת כל שבוע ודורשת מעורבות של גורמי שיטור צבאיים. אנו נדאג לספק פתרון תחבורתי לכל חייל באמצעות תגבור הקו והסעות מיוחדות לבסיסי צה"ל בנגב ובערבה. רק הפעלת מרות מצד שלטונות הצבא תביא סוף לתופעה מיותרת זו".

זו הודעה אופיינית לתרבות התגובות המקובלת על הדוברים הישראלים: היא כוללת הצהרת כוונות חגיגית על מחויבות החברה לתת שירות הולם, כנדרש מתפקידה ומדבקותה בכללי הניהול התקין. היא מטילה את האחריות לתקלות על גורם אחר (במקרה זה המשטרה הצבאית, שלטענת אגד חייבת להציב שוטרים שיפקחו על הסדר בתורים). היא אינה מהססת להבליע בתוכה מידע שאמינותו נתונה בספק, או מכל מקום שנויה במחלוקת (החברה מעמידה את מספר האוטובוסים הדרוש להסעת החיילים) והיא מפריחה הבטחה חגיגית לעתיד לספק את שירותי ההסעה הציבורית הנדרשים כדי לפזר את החיילים בבסיסיהם בנוחיות ובמועדים הרצויים להם.

מהדורת החדשות המשיכה לאייטם הבא וכך גם כותב שורות אלו, אילולא נזכרתי בטור שכתב לפני כחודשיים מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות". שלו תיאר חוויה מרגיזה שעבר חברו, המאייר יוסי אבולעפיה, בעת ביקורו בבית-הספר הממלכתי-דתי סיני באשקלון. אבולעפיה הוזמן על-ידי מנהלת בית-הספר לשוחח עם התלמידים ולחלוק אתם את חוויותיו כאמן. כשהגיע לבית-הספר, נדרש אבולעפיה לחבוש כיפה. הוא סירב כשהוא מנמק שהוזמן לדבר בבית-ספר, לא בבית-כנסת, ושאינו מוכן להעמיד פנים מול התלמידים. המנהלת התעקשה, אבולעפיה עמד בסירובו וחזר לביתו.

בסוף הטור הביא שלו את תגובת דוברת מחוז הדרום של משרד החינוך, שאליה הופנה על-ידי מנהלת בית-הספר. היא כללה הצהרה נמלצת על דבקות המשרד בעקרון חופש הביטוי וחירות המחשבה ("המחוז מקדם חינוך לסובלנות, לפלורליזם ולמתן כבוד לאחר"), הדגישה שעצם ההתרחשות לא הובאה עד כה לידיעת המשרד, ונשאה הבטחה לברר את העניין עד תום ולהפיק ממנו את הלקחים הדרושים ("אשר למקרה הנדון, המחוז יערוך בירור מעמיק אודות האירוע").

יותר לא שמענו על המקרה של אבולעפיה, כשם שספק רב אם נעודכן במתרחש בתחנות אגד בדרום בימי ראשון. אמנם, הטור של מאיר שלו הניב כמה אזכורים ברשת ואף ניסיון לכתבת המשך (במקומון המקוון של ynet), אבל גם שם ניתנה זכות המלה האחרונה לדובר משרד החינוך, שבחר להימנע מתגובה בעת פרסום הכתבה באתר. אני מרשה לעצמי להטיל ספק אם לכתבה על שירותי אגד בימי ראשון יהיה המשך, ואם יהיה – אם דפוס הטיפול העיתונאי לא יחזור על עצמו: התקשורת תאיר תקלה או מחדל, הגורם המסוקר ינפיק תגובה שכולה צלצולים ונצנוצים – וכדור הארץ יוסיף לנוע במסלולו.

בתרבות התקשורתית הישראלית הפכה התגובה למרכיב קבוע בעת דיווח. תקנון האתיקה של העיתונאים מחייב זאת, פסקי דין בתביעות דיבה נותנים לכך משקל ניכר, הוראות פנימיות בארגוני התקשורת מורות על כך, וגם בתי-הספר לתקשורת מצביעים על חשיבותה של התגובה, הן במסלולי ההוראה של עיתונאות מעשית והן בדיונים עקרוניים על התנהלות תקשורתית ראויה. שתי הדוגמאות שלעיל מבקשות להאיר את הפרצוף הגרוטסקי שקיבל מוסד התגובה בתקשורת הישראלית.

במקרה של אגד, נשארה המלה האחרונה לחברת האוטובוסים, שמטיחה בצה"ל את האחריות לבלגן בתחנה בבאר-שבע ומתעלמת מהתפקיד המרכזי שהיא ממלאה ביצירת המחדל הזה – הימנעותה מלספק די אוטובוסים שיענו על הביקוש. במקרה של בית-הספר באשקלון נותר הקורא עם תגובתה המתחסדת של דוברות משרד החינוך, המצהירה על עמדות נאורות וכוונות נאצלות, אך נמנעת מלספר מה העלה הבירור עם מנהלת בית-הספר ואיזה לקח הופק מכך.

עיתונאים מסתפקים בתגובה פורמלית ואינם דורשים מדוברים להתאמץ. הם אמנם שוקדים להביא את התגובה כלשונה וכרוחה, כפי שמחייב הנוהל, אך בכך הם נותנים יד לרשויות (או לספקי שירותים) להתחמק ממתן דין-וחשבון של ממש על התנהלותן. הם אינם מציקים לספק התגובה בשאלות נוספות, אינם מאתגרים את גרסתו ואינם מעמתים אותה עם העובדות שנכללו בכתבתם המקורית (במקרה של אגד, העיר, לפחות, אמיר אבגי, מגיש מהדורת "מבט", שהתגובה "שערורייתית-משהו").

זאת ועוד, רק לעתים רחוקות ישוב עיתונאי לסוגיה שסיקר, ושעליה קיבל תגובה, כדי לברר אם ההבטחה שנכללה בתגובה אכן מומשה, או כדי לשתף את הציבור בהתפתחויות שהיו (או לא היו) בעקבות פרסום כתבתו הראשונה. מתכונת כתבת ההמשך (ה-follow up) אינה מפותחת בתקשורת הישראלית. וכך מרשים לעצמם משרדי ממשלה, חברות ציבוריות, רשויות מקומיות, בעלי עסקים וכל גורם אחר שכלי תקשורת מצא לנכון לדווח על התנהלותו, למרוח את הציבור, לאחז את עיניו – ולעבור לסדר היום. עד הסיקור הבא – והתגובה שתבוא בעקבותיו.

עוזי בנזימן, העין השביעית
https://www.facebook.com/the7theye

תגובת מערכת דוגרינט,  שפרסמנו בעין השביעית:

עוזי שלום
תסכלת אותנו, אותנו זה אתר דוגרינט אתר גלילי לקידום עשייה חברתית בגליל, בעברית וערבית, כאתר קטן החוויה היא שאם עונים לנו בכלל אז אנחנו מרגישים מוקירי תודה למרות שככל שאתה קטן יותר ככה מורחים אותך יותר, אנחנו למדנו להעביר אייטמים שדורשים תגובה לעיתונות המקומית והארצית ועכשיו אתה אומר לנו חבל"ז.
אנחנו מצהירים ש5% הצלחה זה טוב ואז אנחנו משמרים את האופטימיות. מהנסיון הקטן שלנו מול הממסד הערבי המצב ממש לא יותר טוב...

עןד על יחסינו עם התקשורת הארצית

מערכת עיתון היום בתל אביב, 1969

מערכת עיתון היום בתל אביב, 1969

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם