בושרא מזאריב بشرى مزاريب ודינה דוד دينا دافيد

דינה דוד - ילידת ארגנטינה עם שורשי ילדות במושב בדרום הארץ. תושבת כרמיאל מאז 1991 . עוסקת בחינוך שנים רבות, עוסקת ופעילה בתחומי מגדר והתחדשות יהודית, חברת קבוצת שירה 'קולות בגליל'.
دينا دافيد - من مواليد الارجنتين وجذور طفولة في جنوب البلاد، من سكان كرمئيل منذ 1991. اعمل في التربية منذ سنوات، واعمل في مجال الجندر والتجدد في اليهودية، من اعضاء مجموعة الشعر "أصوات في الجليل"

בושרא מזאריב- יועצת ומורה למחשבים ומת' , מדריכה בתחום התקשוב והמגדר. אמא לשלושה ילדים. גדלתי בכפר מזאריב בזרזיר.
بشرى مزاريب، مستشارة ومعلمة حاسوب ورياضيات، مرشدة في مجال الجندر
ام لثلاثة اولاد، ترعرعت في قرية مزاريب في محيط الزرازير

 

כל הבלוגים كل المدونات

מחשבות נשברות, לב נשבר

לקריאת החלק הקודם של השיחה

מדברות על יום האישה. דינה מספרת על לימודי המגדר.
ובושרא שואלת: דינה, מה הכי נשבר במחשבות בעקבות הלימודים?

7.4.13

בושרא, מה שאני לומדת ממה שאת מספרת לי, זה שאולי, מה שחשבתי על לימודי המגדר יכול לאפיין לימודים גבוהים בכלל (כבר יש לנו רעיון לדוקטורט...? חחח). יכול להיות שעצם זה שאנחנו יוצאות, לומדות תיאוריות ומחוברות לחיים, זה שאנחנו עובדות ויוצרות קשרים של משמעות בין תכנים שונים, זה שאנחנו עם מחשבות עצמאיות המחפשות תשובות, גורם ללימודים להשפיע עלינו בתחום האישי. זה לא עובר מעלינו, אלא עובר דרכינו ומשנה פרספקטיבות ודרכי התייחסות שלנו אל עצמנו, למשפחה שלנו, לסביבה שלנו, לעבודה שלנו וכו'... אנחנו דינאמיות, מתפתחות ומשתנות תוך כדי הלימודים. זה אחד היתרונות הגדולים של לימודים והשכלה. בגלל זה אני חושבת שהשכלה היא אחת המפתחות לעצמאות האישה.

בושרא, שאלת על מה שנשבר בעקבות הלימודים וזו שאלה מעניינת. אולי אפילו שאלה קשה. עד עכשיו דיברנו על מה זה בונה ומקדם... מה זה שובר? זה שובר סטריאוטיפים על עצמנו, על החברה שלנו, על הכללות למיניהן. הלימודים מאפשרים להכיר תיאוריות שונות, לעתים סותרות ולראות שבעולם הגדול יש כ"כ הרבה חשיבה ופילוסופיה, מחקר ומדע, שגם מה שנחשב 'מדוייק' מושפע מכל כך הרבה גורמים ולכן אינו מדוייק... להבין שאם גדולים וחכמים יכולים לומר דבר והיפוכו - גם אנחנו יכולות. יכולות לשנות דעותינו, יכולות להחזיק ברעיונות שנראים כסותרים (וזה קורה אצלי לא מעט). להיות מורכבות ועמוקות.

כשהתחלתי את התואר השני הייתי אחרי שנתיים-שלוש בהן השתתפתי בתיאטרון קהילתי ועם תחילת הלימודים הפסקתי בעיקר מחוסר זמן. אני זוכרת שאז, היה לי ממש קשה לוותר ולהבין שיש דברים שאין לי זמן עבורם בשלב הזה. הרגשתי כאילו הלימודים 'מרחיקים' אותי מהמציאות ומדברים שאהבתי לעשות והרגעתי את עצמי בהסבר שעוד אשוב למה שחשוב לי וגם שהלימודים מרתקים וחשובים לא פחות. בשבתות, כשהייתי צריכה לשבת לקרוא חומרים באנגלית או להתכונן למבחן או להתקדם בהכנת עבודה, הרגשתי פספוס של המציאות הסובבת אותי והיה לי ממש קשה להתרכז בלימודים עצמם.

וזה בדיוק מתחבר למה שסיפרת לי, מדוע כרגע אינך הולכת ללמוד... על כך שהילדים עדיין צעירים... מקומם אותי עד היום לחשוב שבגלל האחריות לילדים (שלרוב, האם לוקחת על זה יותר אחריות או שהמצפון עובד שעות נוספות או כי כך מצופה בחברה שלנו) אנחנו עוצרות את עצמנו מללמוד/להתקדם/להתפתח. אני לא מעבירה ביקורת על הבחירה שלך. אני חושבת בקול רם על אפשרויות הבחירה שלנו כולנו הנשים! על מה אנחנו מתבקשות לוותר ומה קורה כשאנחנו לא מוותרות? מה אנחנו מרוויחות ומה אנחנו מפסידות?

(בושרא, על פי אורך תשובתי אני מבינה ש'לחצת' על כפתור רגיש ומשמעותי אצלי... :))

 

9.4.13

דינה חביבתי אני מאוד שמחה שאפשרת לעצמך והרשית להיפתח, אני מאוד מתחברת לדברים שכתבת, שבחיים יש הרבה החלטות שיש בהן ויתור על דברים שאנחנו אוהבות, אני קוראת לזה ירידה שאחריה תבוא העליה.

לגבי נושא הלימודים, הגעתי להחלטה מתוך מודעות עצמית ולא מתוך לחץ חברתי, ובאמת מאז שעברתי את השינוי עברתי להתנהל מתוך מודעות עצמית ולא מתוך לחץ חברתי ותבניות חברתיות.

את התואר השני עשיתי בזמן שהילדים שלי היו יותר קטנים. היום במבט לאחור אני מרגישה פספוס של שלב בגידולם, לא הייתי מספיק פנויה להיות איתם, באותו זמן אני מבינה כמה מהר עבר הזמן, אני מגיעה למסקנה מתוך מודעות עצמית ומתוך ניסיון אישי להיות איתם כמה שיותר זמן, להקשיב להם, לעזור להם, לתמוך בהם, קודם כל מתוך אחריות כלפיהם.

אני מאוד שלמה עם ההחלטה הזו, ברגע שאני ארגיש  מוכנה ושלמה עם החלטה להמשיך תואר שלישי, לא תהיה לי בעיה להמשיך. אין לי ספק שחל שידרוג גדול בין מה שקבלתי מההורים שלי לבין מה שהילדים שלי קיבלו ממני. אני תמיד שואפת לתת ולהעניק כמה שיותר. באותו זמן אני סומכת עליהם שהכלים שאני מקנה להם בחינוך שהם מקבלים, יוכלו לקדם אותם יותר ממני. למרות שהחברה תמיד מנסה לנווט את הדרך של כל פרט בה כלפי מה שמוכר וידוע , אבל המודעות האישית שאני קבלתי מהשכלה ומניסיון  החיים גורם לי לקבל החלטות בחיים.

דינה היקרה האם תוכלי להיכנס יותר לעומק הכאב שלחצתי שם בלי כוונה ??

חיבוק ענק

 

10.4.13

בושרא, לחצת על כפתורים של המצפון האימהי. בכל צומת של בחירה, המצפון האימהי עולה וניצב לפניי: מה לבחור? האם זה שאהיה מאושרת יעשה את כולם מאושרים? אם אהיה עסוקה יותר הן יהיו 'מוזנחות' או 'עצמאיות' יותר? ההפכים האלה יכולים למלא לילות שלמים ללא שינה. ובכ"ז, אני חושבת שלכל אחת מאיתנו הזכות להתפתח ולחפש את המימוש העצמי האישי, האימהי, המקצועי שלה. החברה מסביבנו, שמרימה גבה - כבודה במקומה. בסופו של דבר, מי שהולכת לישון עם המצפון שלי זו אני. לכן, אני הופכת בה והופכת בה, מתייעצת עם חברות ולעתים גם משפחה וחוזרת לעצמי להקשבה.... מה הכי נכון לי? ובוחרת. ואח"כ... לוקחת אחריות על הבחירה.

בושרא, רציתי לשאול אם יש לנו אומץ לגעת בנושא רגיש כמו יום הזכרון והעצמאות? ואם תתחילי זאת בתמונה - מה טוב!

 

13.4.13

ואיייייייי דינה זה באמת נושא רגיש. יום הזכרון יחול עוד יומיים ואני מתחילה להיכנס למצב נפשי לא קל במיוחד, במיוחד שאני משוייכת לחברה הבדואית, אשר לא מחויבת לשרת בצבא אך רובה בוחרת כן לשרת, בזמן שיש לי ילד שעוד שנתיים צריך גם להחליט בנושא השירות.

יום לא קל בכלל, המון זיכרונות קשים עולים של תלמידים שלי ושל קרובי משפחה אשר נפלו במלחמות ופעולות האיבה, אנשים יקרים שאני עד היום לא מאמינה שהם כבר לא נמצאים איתנו, ועיבוד כל הנושא לא קל מחדש. זה דומה לפצע שכל שנה פותחים מחדש וזה לא מרפה, ומצד שני זה פותח את נושא הזהות שלי כערביה שגרה במדינה? וכל הדילימות אשר שייכות לנושא?? כמו זכויות? חובות? למי אני שייכת?

התמונה מזכירה לי את הטקס שמתקיים מדי שנה באנדרטה של החללים הבדואים, מדי שנה מגיעים לטקס נציגות של המדינה ובכירי העדה הבדואית. הדבר נותן לי תחושת שייכות אך לעומת זאת, למרות כל זה, אני רואה מקומות שבהם יש את הביורוקרטיה, הדבר נותן לי להרגיש תחושה של אי שייכות. דילמה לא קלה ולא נוחה להתמודדות.

קשה לי עבור ליום העצמאות והחגיגות של יום זה. המעבר חד ולא קל נפשית, לכן חברתי היקרה דינה, סלחי לי שאני לא מתייחסת גם ליום העצמאות.

בושרא

 

17.4.13

בושרא יקרה,

כשכואב... אין לזה סוף ואיך אפשר לכתוב באותה נשימה על יום הזכרון ויום העצמאות? אני כ"כ מזדהה עם התחושות שלך. בערב יום הזכרון צפיתי בטקס בהר הרצל ובכיתי בכאב רב. הרגשתי שהכאב הולך ומתגבר משנה לשנה. בכרמיאל יש מסורת של 'שירים בעקבות...' בבית יד לבנים ולכן הלכתי לשם. חשבתי שזה יקל על הכאב שהצטבר וזה לא עזר. אולי להיפך. הכאב הקולקטיבי הזה, ההזדהות...זה בדיוק מה שהיום הזה רוצה לייצר בכולנו. בי - הוא מצליח.

רציתי לספר לך, שהשנה היתה זו הפעם הראשונה שנכנסתי לבית הקברות בנהלל. היה לי חשוב לראות את הקבר של אילן ואסף רמון. כשיצאתי משם חשבתי בליבי שמעולם לא הייתי בבית קבות בדואי/נוצרי/מוסלמי (של דרוזים ראיתי) ו...הגיע הזמן. כך אני מרגישה. אז אולי בפעם הבאה שניפגש תקחי אותי למקום הלא-פשוט הזה?

בושרא, על השירות בצבא ושירות מתוך בחירה או חובה... אענה לך בפעם הבאה. אני חייבת 'לקחת אויר לנשימה'. נגענו בפצע כואב וגם אם אנחנו לא 'מחטטות ' בו, זה ממשיך לכאוב. חייבת לנשום.

מחבקת אותך מרחוק, תרגישי טוב

דינה

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם