אורנה רוּני

נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה על נושאים הקשורים למוגבלויות, מלמדת ועוסקת בריפוי אנרגטי-הוליסטי ובתקשור. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. חברה ופעילה בארגון הפמיניסטי "אִשה לאִשה". הבלוג של אורנה מתפרסם גם באנגלית - כאן

 

כל הבלוגים كل المدونات

פסלים נוסקים

רק לפני שנה וחודשיים נפרדנו מאחיו השני של אבא. לפני שבועיים הלך לעולמו דוד אחר, אחיו הבכור של אבי, שחלה גם הוא בסרטן.

כשהיינו ילדים, היינו נוסעים בקייצים לדוד ולדודה באשקלון, שאז היתה מרוחקת כאילו היתה בעולם אחר. הבילוי על חוף הים כל יום, בין החול והצדפים, היה כמו חופשה של חלומות לילדים מקיבוץ הספר מאי-שם. בפעם הראשונה שגיליתי את הכתמים השחורים על כפות רגלי ויענקל'ה אמר לי שזה זפת מהאניות שפורקות נפט, לא האמנתי לו. ההקרנה של השיקופיות על הקיר הלבן, מהשנים בהן עשו יענקל'ה וזהרה בצ'ילה, בשליחות משרד החקלאות היתה בשבילנו אז כמו הקרנה ביתית של סרט תלת-ממד.

נפשו של בני נקשרה במיוחד בנפשו של דוד יענקל'ה, כך שגם כשכבר לי היו ילדים, היינו נוסעים הרבה לאשקלון. דודתי זהרה אהבה להגיש מרק אפונה. תומר אהב תירס, לא אפונה, ובמשך כמה שנים, יענקל'ה האמין שהצליח למכור לו את הסיפור, שזה מרק תירס ירוק. זה עבד אולי שנתיים או שלוש. הוא אהב להכנס עם יענקל'ה לסטודיו שלו ולדבר על הפיסול, שכה משך אותו.

בשלוש שנים האחרונות, היה דודי עסוק, יחד עם עוד כמה מבני-הדודים, בפרוייקט ענק של הוצאת ספר המשפחה, המנציח את ענף משפחת אנגל שלנו, על דורותיה, החל מאלה שעלו לארץ בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת – ארבעה דורות. מבלי להכנס לפרטים, הולך האילן המשפחתי גם ארבעה דורות אחורה מהוריו של סבא – עד לאבא של סבא של סבא שלי, שחי במאה השמונה-עשרה. שמו היה ג'רבה, מה שמעיד על כך, שאנחנו קצת יותר מאשר רק פולנים*...
אחד הדברים המייחדים את משפחתנו, מלבד היות בניה צאצאים למשפחת כוהנים, הוא שסבא שלי, שלמה אנגל ז"ל, הצליח להביא מפולין לארץ-ישראל את הוריו ואת כל אחיו ואחיותיו (מלבד אחד) עוד לפני מלחמת העולם השנייה, כך שרובה ניצלה מהשואה. למרות-זאת, השפיעה שואת יהודי אירופה על אמנותו של דודי ובמשך כשש שנים עבד על תערוכה שנקרא "רכבות לאוושויץ", בה הציג ציורים ופסלים. אביו, סבא שלי, נפטר כשהיה בן מאה ואחת. לאחר מותו, מצא יענקל'ה את הכתובת "חלום שנגוז", על קופסת התרופות של סבא. גם אמירה זו היתה רקע ליצירה, שכללה תמונות מן ההיסטוריה של ארץ-ישראל, שהשיקו לקורות החיים הפרטיים של סבא, ולאכזבתו מהמדינה, שלא ממש הגיעה למקום הציוני שעליו חלם.
לפני שבועיים, חגגנו את השקת הספר בפגישה גדולה של המשפחה, שרוב בניה ובנותיה הגיעו. יענקל'ה כבר היה חולה מאוד ולא יכול היה להגיע למפגש, אך זכה לראות את הספר מושלם, חתום ומודפס.

אני בדרך-כלל לא נושאת דברים בהלוויות, לא אוהבת את כל הנאומים הארכניים, ולא רוצה להוסיף עליהם. הרי לרובם לא ממש מקשיבים. הפעם, בלוותנו את דודי בדרכו האחרונה, דווקא רציתי. אך היו שם המון דוברים ועצם המעמד היה זר לי, בבית-עלמין עירוני, באולם חצי פתוח, מול גופו של אדם שאהבנו, מונח עטוף בטלית ולא בתוך ארון, במקום שבו הלוויות הולכות אחת אחר השנייה ואין בהן כל אינטימיות. אז החלטתי שזה לא המקום הנכון ולא הזמן הנכון.

עמדתי יחד עם אחותי ואחי על-יד אבא שלי, שחיכה לתור שלו לעמוד על מדרגות משיש שפינותיהן שבורות, להגיד קדיש בקול שבור במיקרופון, מול האלונקה שנשאה את אחיו, מכוסה בטלית, שהרוח כאילו נופחת בה חיים שכבר לא נמצאים שם.  

זה היה מקום שבו מחכים בתור להלווייה, שבו אינני יכולה לעמוד על-יד האיש שלי והבן שלי, כי הוא מחולק לצד של נשים ולצד של גברים, במקום הזה עמד רב צעיר מעל הקבר הפתוח, עם ידיים שלובות על החזה ודקלם בלקוניות תפילות ומלים מן השפה ולחוץ, שאי-אפשר לראות בהן כל התכוונות, כמו שעשה כבר כמה פעמים באותו יום עד עכשיו ויעשה עוד כמה מאוחר יותר, בעוד עובדי בית-הקברות כיסו את הבור הפעור ורקעו על האדמה החולית ברגליהם, כדי להדק אותה.

במקום כזה איני רואה את כבוד האדם שהלך לעולמו. זה נורא עצוב ומכאיב. אני כותבת את הדברים כאן, כדי שעוד אנשים יזכו לראות ולגעת בכנפות הדרו ולהעניק לו כבוד אחרון. בני משפחה ששלחתי להם את מה שכתבתי, אמרו לי "זה הספד יפה, מרגש ונוגע ללב". אני רואה בדברי לא הספד, אלא שיר-חיים.

האתר של יעקב אראל, המציג את יצירותיו: http://yaacov-erel.co.il

***

ליענקל'ה, דוד יקר

פסלים נוסקים

 

ועכשיו הלכת.               
היית איש של אמנות,
של אהבה וטבע,
של אבן ושל צבע,
השארת אחריך
תמונות ורישומים,
פסלים שנושקים לאדמה,
פסלים שנוסקים אל השמיים,
בתוך גִנה של רקפות.

בתוך הבית
תמונות והבזקי צבעים,
ועוד יצירה אחת שאך נולדה.
סבא וסבתא
סוללים כביש,
רחוב צר של חלונות.

נסיעות לאשקלון
כשאנחנו עוד היינו ילדים,
כשלנו כבר היו ילדים.
עולם אחר, רחוק,
ים וחול וזפת על כפות הרגליים
ושיקופיות על הקירות.
מרקמים, גוונים, טעמים,
סופלה תפוח לארוחת-הערב
ומרק תירס ירוק.

אדם, אח ודוד אהוב,
מורה, מנחה-דרך וידיד.
זה שמדברים איתו,
זה שיהיה איתנו תמיד,    
זה שיגיד "יפה מאוד".      

את הספר של המשפחה
נישא, שיהיה עלינו כחותמך,
ספר על העבר,
בו העמיקו שורשינו,
שמותיר עלינו לעתיד
את נשיקתך.

***
___________

* יהדות האי ג'רבה, הסמוך לחופי תוניס, נחשבת לאחת מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם. לדברי רבני הקהילה, על-פי המסורת, הגיעו יהודים לאי עוד בימי שלמה המלך עם יורדי-ים פניקיים ולאחר חורבן הבית הראשון.

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם