מרגלית טויטו مرجليت تويتو

חברת קיבוץ עברון, נשואה, אם לשתי בנות, כותבת כאן כדי להגיד – שהשמיים הם הגבול, תנו רק הזדמנות וכל אחד יוכל...

כל הבלוגים كل المدونات

לסטיגמה אין גוף ופנים

תיוג

לפני כמה ימים הלכתי עם חברתי יעל (שהיא גם המטפלת שלי)  ברחבי העיר, עשינו קניות, ישבנו לשתות קפה ולאחר מכן הלכתי לבדיקה רפואית בקופת חולים, כשגמרתי את הבדיקה התיישבנו על ספסל שנמצא ליד קופת חולים.

התיישבנו והתחלנו לדבר ו-גם להתבדח.

במרחק מה, על ספסל סמוך, ישבה אישה שנראתה יותר צעירה מאיתנו. פתאום האישה פנתה ליעל חברתי, ושאלה, "היא אמא שלך?" והתכוונה אלי.
בהתחלה לא הבנתי, חשבתי, "מה כל כך הזדקנתי?"...

לאחר רגע של תדהמה, הבנתי, החלטתי להגיב, אמרתי לאישה בהרגשת מבוכה מהולה במעט כעס: "מה אני אמא שלה, תסתכלי עלי, מה אני יכולה להיות אמא שלה?"

ויעל אמרה, "תסתכלי טוב עליה, כדאי לך היא אישה יפה וגם חכמה".

פתאום האישה מהספסל הסמוך הסתכלה עלי, כאילו אילצו אותה לעשות כך ובקול ענות חלושה אמרה לי: "לא, את לא נראית  כמו אמא שלה".

ואז אמרתי לה, "אמנם אני יושבת בכיסא גלגלים ואולי בגלל זה אני נראית מבוגרת, אבל אני לא כל כך מבוגרת".

התחלתי לחשוב ממה זה נובע ופתאום הבנתי, ש-"לסטיגמה אין פנים".

ואסביר.

אך קודם הלכתי לבדוק את פירוש המושג "סטיגמה" בויקיפדיה:

סטיגמה היא אפיון של אדם כשונה מאחרים לשלילה. לדוגמה: האדם בעל הסטיגמה נתפס כאדם רע, חלש, נכשל, מוגבל, בעל מום או חולה, ולכן הוא הופך בעיני החברה מאדם שלם ורגיל לאדם פחות ערך ונחות.

אני חושבת שבעצם סטיגמה הייתה יכולה לעשות את החיים יותר טובים - יותר ברורים, אלא ש... רוב האנשים בחברה המודרנית לוקחים אותה לקיצוניות, זאת אומרת משייכים לסטיגמה מסוימת חלק מסוים מהחברה ולא טורחים לראות מה באמת נכון ומה הוא פרי דמיונם.

דרך משל - רוב האנשים שלא מקורבים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים (וגם כאלה שכן מקורבים) מתייחסים לבני אדם אלה בחשד – מקטלגים אותם אל תוך קבוצה מסוימת -  אל סטיגמה מסויימת. לרוב אינם רואים את הנכה, המוגבל, בעל הצרכים המיוחדים כבן אדם כמוהם, ורבים מהם לא מסתכלים עליו – ולמעשה לא "רואים" אותו כלל.

אנסה להיות יותר ספציפית. כיסא הגלגלים, שהוא בסך הכל כלי עזר לניידות של האדם הנכה, מהווה מסגרת לסטיגמה שנוטים האנשים לשייך אליה, את הלא יכול, את הלא יפה, את המוזר, המפחיד ואפילו המבעית, והם לא טורחים להסתכל נכוחה ולראות מה יש לפניהם.

ומצד שני אני יודעת שיש הרבה אנשים שהחברה שמה עליהם סטיגמה, מאמצים אותה - הולכים עם הסטיגמה הזאת עד אשר הם מאבדים את "האני" האמיתי שלהם גם בעיני עצמם.

כמי שנולדה בקיבוץ ועודנה חברה בו, אני יודעת שקיבוץ היה חברה קטנה – שכולם הכירו את כולם, או לפחות חשבו כך במשך שנים.  אני יודעת שהקיבוץ היא חברה של סטיגמות - לפעמים בונות אך בדרך כלל הרסניות, פוגעות באלה שהחברה "הלבישה" עליהם סטיגמה.

לאורך כל חיי, מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד תמיד אני במצב של מאבק, מאבק של לא ללכת למקום של הסטיגמה, שהחברה הסובבת (החברה הקיבוצית) מכוונת אותי אליה, אלא להיות נאמנה למי שאני ולאמת שלי, זאת הרבה פעמים כנגד דעת החברה השלטת, ותאמינו לי בהרבה מקרים זה מצב שקשה מאד מאד לעמוד בו, אבל בכל זאת אפשרי...       

חבל לי על האנשים שהסטיגמה מובילה אותם למקומות לא אמיתיים.

וגם חבל לי על האנשים שלא מצליחים להתעלות ולראות את האמת מעבר לסטיגמה שהדביקו להם – ומאמינים באמונה שלמה שהסטיגמה משקפת את כל האמת כולה.  

הוכח לאורך ההיסטוריה שבשביל לשנות "דעת קהל" או את ה"מקובל" צריך להיות בני אדם בעלי יכולת החלטה וכוח "למרוד" במוסכמות שהחברה מכתיבה, ולהילחם. סטיגמה הינה מעין מוסכמה שהחברה מתווה כדרך להתמודד עם דברים.     

אני מהרהרת ושואלת את עצמי, מה אפשר לעשות? איך אפשר להתמודד עם סטיגמה? – אולי הדבר הבסיסי הראשוני שצריך לקבל הוא שאנחנו כולנו בני אדם שווים בכל, ערך החיים ואיכותם חשובה אצל כל אחד ואחד מבני האדם. אני מאמינה שאם נדע להעריך ולתת כבוד לזולתנו לא יהיה צורך בקטלוג ולחלוקה לסטיגמות, ואז לכולם יהיה יותר קל לחיות בעולמנו.

תגידו, אוטופיה.

נכון, גם אני מהמקום שלי מרגישה כך, אך בכל זאת...

אני שואלת, אולי יש לכם רעיונות איך אפשר להפוך אותה למציאות?

האישה על הספסל ראתה, כנראה, את כיסא הגלגלים שלי ולא התייחסה למי יושב בתוכו. – לא לפנים ולא בכלל. כיסא הגלגלים ייצג עבורה סטיגמה מסוימת, והיא הגיבה למראה הזה בצורה המקובלת לסטיגמה זו.  

אמרתי לעצמי – זאת הוכחה חותכת שלסטיגמה אין פנים.       

תגובות

להוציא את הסטיגמה מהארון

התגובה הישירה שלך לשאלתה של האשה מהספסל השכן זו הדרך לשנות סטיגמות. לדעת לא להחביא את מה שמרגישים מול התגובות של הסביבה המתייגת. לדעת לשים מראה מול הפרצוף של המקטלגים במגירות הסטיגמה.

כולנו פוגשים יחס סטיגמתי של הציבור (הזר בדרך כלל). אני לא צובעת את השיער מה שחושף אותי לאין סוף תגובות כמו של נהגי אגד: "גברת, לתת לך כרטיס פנסיונר?" (לא, עוד לא הגעתי לגיל הפנסיה), של הילד החמוד מכתה א' ששאל אותי כשליוויתי את בתי הקטנה לכתה א': "את סבתא שלה?". שיער שיבה = זיקנה כידוע. רובנו צובע את השיער כי מי רוצה להיות זקן... אבל אני נהנית קצת מן הפרובוקציה. בשבילי זה קצת כמו להוציא את הסטיגמה שיבה=זיקנה מן הארון. תראו תראו, הנה חיה מוזרה, יש לה שיער אפור והיא עוד לא סבתא.. זו הדרך בעיני להתמודד עם סטיגמות. להגיב כמוך מרגלית, להראות לעולם שעל כסא הגלגלים הזה יושבת אשה חכמה, אשה יפה, אשה בכל רמ"ח אבריה גם אם חלק מהם מוגבלים בתנועה.

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם