ראיון עם נעמי סגל - מה זה ליווי רוחני?

נושא

מה תפקיד המלווה הרוחני, ולמי מתאימה עבודה כזאת? ראיון עם נעמי, העוסקת בתחום כבר 6 שנים

נעמי בת 53 , גרה במשגב ואני מכירה אותה מעט כבר הרבה שנים. נפגשתי עמה על מנת לשוחח איתה על עיסוקה : מלווה רוחנית

נעמי מציגה את הליווי הרוחני כמתן מקום לכל אדם בעת משבר, ללא קשר לדת לאום או תרבות.  בציבור נתפס הליווי רוחני כליווי אדם לקראת מותו, אך נעמי מתארת את המקצוע כתמיכה בכל מצב במיוחד במצב של  קושי ומשבר. חיבורו של האדם למקום הרוחני של עצמו יכול לתת לו כוחות. 

מהי בעצם הרוח? למה אנו מתכוונים בהשתמשנו במונח זה? אולי ניתן לומר שהרוח הוא מה שאינו חומר. מה שבא לידי ביטוי למשל בדברנו על "מצב הרוח", או כמו שטשרניחובסקי אומר :
"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז"

על החוויה הרוחנית, מתוך: "בקשו פני, קראו בשמי" / אברהם יצחק גרין.
מה טיבה של חוויה זו? מרובת פנים היא כמספר כל באי עולם, ויש בה כדי להיות נכפלת במספר הרגעים שבחייהם. אי פעם באמצע החיים – אולי בשעה גורלית כעמידה אל מול לידה או מוות, אולי לנוכח המראות של יפי הטבע, בחוויית אהבה ודבקות עם אדם אחר או מתוך יחידות עמוקה – יש אשר יבוא עלינו רגע של הרגשת נוכחות קדושה ונוראה. לעתים זה בא בדממה, המשקיטה את כל השאון שממלא בדרך כלל את כל חדרי פנימיותנו, או בסערה ובהתרגשות שממלאת את כל חדרי נפשנו, וזו עוברת על גדותיה. זה עשוי להופיע כדבר הבא מבפנים או מבחוץ – או אפשר מכאן ומכאן. יש בני אדם הבאים לכך בנוח עליהם הרוח למשמע יצירה מוסיקלית או למראה יצירת אמנות. אחרים, מעטים מאוד, יתעוררו לכך בהשראת מקום תפילה ועבודה. משל פוקחים אנו את עיננו אחר רגע שכזה, וכל שאנו רואים או שומעים או יודעים, יותר מועצם או "ממשי" מכפי שהיה לפני כן. חיות רבה יותר שפעה לתוך חיינו כמו אנרגיה מוספת זרמה אל הזירה הנגלית לעינינו. העולם הוא אותו עולם כמקודם, אך אנו רואים אותו ראייה חדשה.

נעמי עוסקת בתחום זה כבר 6 שנים. את הכשרתה קבלה במסגרת עמותת "ברוח", שמפעילה תכנית לתמיכה רוחנית  בבית החולים שערי צדק, ושם גם התקיימה ההכשרה. הלמידה השתלבה בהתנסות במחלקה האונקולוגית מיד עם תחילת הלימודים. לימודים אלה אורכים כשנתיים, שנת יסוד ושנת המשך. שנת היסוד כוללת יומיים בשבוע: יום של לימוד ויום של התנסות במחלקה. בשנה השנייה מתקיימים הלימודים פעם בשבועיים.

מקצוע הלווי הרוחני הגיע לארץ מארה"ב , שם קיים התפקיד במוסדות רבים כמו בתי חולים ובתי אבות. ואכן הייתה זו  פדרציית ניו יורק שדחפה את הקמת "ברוח" ועוד מקומות הכשרה ותומכת בלימודי ההכשרה של העמותה עד היום. היא גם תומכת במימון מספר משרות של מלווים רוחניים ברחבי הארץ.

כך  בשנים הראשונות מימנה הפדרציה את עבודתה של נעמי במחלקה האונקולוגית בבית החולים רמב"ם, כשלאחרונה הכיר בית החולים בחשיבות הפרויקט והחל להיות שותף במימונו.
כיום  יש התקדמות עם מיסוד התחום בארץ. קמה רשת של ארגונים שעוסקים בהכשרה למקצוע זה כשמטרתם הנוכחית היא קביעת סטנדרטים מקובלים על מנת להגדיר מה צריכה להיות ההכשרה הראויה למלווה רוחני.

כששאלתי את נעמי מהו בדיוק התפקיד, היא הסבירה: 
"הליווי איננו טיפול. ללוות אדם משמעו להיות לצידו במקום בו הוא נמצא. ליווי של אדם תלוי בטיב הקשר  ובעניין שיש  לו בליווי. יש אנשים שמאד נפתחים, ויש מקרים בהם שאני מלווה רק את המשפחה. בד"כ השיחה איננה על המחלה, אלא על משמעות החיים באותה תקופה, על ערכים מקורות כוחות . אם יש רצון לדבר על המוות או על הפחד מהמוות מדברים עליו ,כל דבר שעולה מכובד ללא שיפוט או ביקורת.
העבודה עדינה מאד, אני הולכת ביראת קודש. יש צורך  במרחב, לא לחסום את האדם, לא לכוון אותו. לכל אדם יש את הדרך שלו ואסור להפריע לאדם להיות בתהליך של בינו ובין עצמו"

שאלה: לא כועסים עלייך לפעמים שאת מעוררת שדים מרבצם?
תשובה: "לא ,לא כועסים עלי בכלל, אני מגיעה רק לאנשים שהעובדת סוציאלית הפנתה אותי אליהם.

האם את הולכת ללוויות ולשבעה?
אני הולכת לפעמים להלוויות, לשבעה, אבל עיקר הזמן שלי מוקדש בבית החולים.
בזמנים עברו, היה הרופא עושה הכל: הוא היה מגיע לבית החולה, שימש  גם כאחות גם כעו"ס וגם כפסיכולוג, גם כמלווה רוחני...  היום התפצלו התפקידים ויש תפיסה רב מקצועית.
לכן אני מאמינה, שהמלווה הרוחני צריך להיות אחד מאנשי הצוות המטפל בחולה.
היום, אחרי שסיימתי את עבודתי בביה"ח רמב"ם, אני שואפת לעבוד בהוספיס, בתי אבות או בכל מקום שירצה את השרות הזה.

במהלך 6 השנים שבהן צברתי ניסיון בתחום, אני לומדת הרבה מאוד מאנשים שאני פוגשת .למשל במצבים ממש קשים מצליחים לראות את האחר. למשל, פגשתי אדם שהיה מאד חולה שאמר לי: "עובד הנקיון עובד מאוד מאוד קשה."  זה מרגש אותי שהוא רואה את האחר! נתן זך כותב באחד משיריו:" אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם ולהלל את היופי" הבאתי לו את השיר הזה וזה כל כך ריגש אותו.

מבחינתי, ההכרה שהחיים זמניים הופכת אותם לערכיים יותר: מתחדד ההבדל בין העיקר והטפל. ב"ספר המתים והחיים הטיבטי" מאת סוגיאל רינפוצ'ה  נאמר: "כל אדם ראוי לכבוד ובמיוחד בפרק האחרון של חייו".

האם הפכת להיות אדם יותר עצוב?
המפגש עם האנשים מפעים אותי, לא הפכתי להיות עצובה. אני מתעצבת כשמישהו מת ואני מתאבלת בדרכי אבל אינני אישה עצובה. למדתי הרבה מאנשים, לאנשים במקום כזה יש כ"כ הרבה חוכמה." המפגשים הם כל כך אמיתיים

מי מתאים לעבודה כזו?
"בן אדם אוהב אדם שרוצה, ויכול לשים את עצמו בצד ולפנות את המקום לאדם שהוא מלווה, שנשמתו פתוחה וכרויה למפגש אם אדם ושמוכן ללמוד כל הזמן."

ומה הלאה?
"אני רוצה להיות חלק מצוות, ובעיקר אני רוצה להמשיך ללוות אנשים, אני היום  מדריכה של מלוים חדשים. (זה מה שאני עושה כרגע).
אני מאוד אוהבת את העבודה הזו." היא מסיימת.

חדוה ליבנת حدفا لفنات:

הכותבת הינה מצוות דוגרינט , עוסקת בחינוך ,שינוי חברתי, והדרכת סיורים חברתיים בגליל


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required